יונתן שליי

12/08/1944 - 13/10/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אב התש"ד

תאריך פטירה: א' חשון התש"ל

שם האב: אריה

שם האם: אדל

ארץ לידה: ארצות הברית

שנת עליה: 1947

מקום קבורה: רמת יוחנן

חלל צה"ל

מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: עזרא שליי

יונתן שליי

יונתן, "ג'וני" בפי חבריו, נולד בקרנטין, ניו-ג'רסי שבארצות הברית.
בן שנתיים וחצי עלה ארצה עם הוריו לרמת יוחנן והתאקלם בקלות בבית הילדים. היו בו מרץ רב ושובבות שמשכו תשומת לב והתחבבו על חבריו. להיכן שבא הביא איתו שמחה, שעד מהרה דבקה בכולם. התחנך בבית החינוך "גוש זבולון" והיה שקדן בלימודים ואהוד על חבריו ומוריו.
שמח ועליז ומלא אהבות. היה אלוף בשבירת לבבות. קריצה שובבית קרנה מעיניו. ניחן בקול ערב ובחוש מיוחד לזמרה ולנגינה בחליל.
יונתן השקיע מרץ רב בכדי להגיע להישגים, להתבטא, ללמוד, לשחות, להשיג ולהצליח. שנות לימודיו התאפיינו בהישגים תוך מאמץ אישי מאופק ואציל. מסור היה לאחיו הצעיר, עזרא, תומך בו ואוהב אותו.
יונתן התגייס לקורס טייס בחיל האוויר שבו בלט ביכולתו לקשור קשרים: אהוב היה על כולם, תמיד נראה מחייך ובפיו מלה טובה לכל אחד. הוא היה טייס מעולה. גאה היה בכך ועשה את התפקידים שהוטלו עליו לא רק כמילוי חובה אלא מתוך הכרה בחשיבותם וערכם ומתוך התלהבות רבה. בתפקידו האחרון שימש כמדריך בבית הספר לטיסה. היה בעל מרץ, יוזמה וחריצות, ידע את אשר יש לדרוש מחניכיו ויחד עם זאת נהג בהם בסבלנות והם ידעו להעריכו על כך.
חייו במדים היו ניגוד גמור לחייו מחוץ למסגרת הצבאית. אותה דייקנות ומסירות הפכה לרוח קלילה, שובבה ומלאת שמחת חיים.
נפל אל מותו בתאונת מטוס בסיני.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    יונתן שליי

    בן אדל ואריה

    נולד בקרנטין – ארה"ב

    כ"ג בטבת תש"ד, 8.12.1944

    אח לעזרא

    עלה לארץ בשנת 1947 לרמת יוחנן

    נפל בעת השרות הצבאי

    א' בחשון תש"ל,  13.10.1969

    בן 25 במותו

     

     

  • לו אך ברכת לו חיים – ורדה קנול יהלום

    לו אך ברכת לו חיים – ורדה קנול יהלום

    אני רוצה לספר על יונתן, ולא כדרך שרשום בחוברת הזכרון, ולא ממש לפי סדר הדברים, אלא כמו ששמור באלבום הזכרונות שבתוך ראשי. אז ממרחק של זמן אולי לא אדייק בפרטים ואולי התאריכים אינם בדיוק לפי לוח השנים הרשמי, אבל כך אני זוכרת אותו. הזכרון יוצר לעצמו לפעמים יבשות חדשות. הוא מעבד מחדש את המציאות אבל עדיין נובע ממנה, והם, הזכרון והמציאות, משמרים ומספרים זה את זה.

    יונתן שליי הגיע אלינו כנער צעיר, בעצם ילד, מאמריקה. קראנו לו ג'וני או שליי. היתה לו "שין" מיוחדת שהתיישבה יפה על שם המשפחה שלו.

    הוא שמור בזכרוני תמיד כילד יפה, שחום עור ועיניים, שקט ועדין. אפשר לומר מופנם מאד.

    אני זוכרת תמונה שלו בין הוריו, אריה ואדל. הוא מחייך והם מסתכלים בו בגאווה וחיוכו כמו מאיר את פניהם. הוא היה מקור לגאוות המשפחה. הילד החכם והיפה שבזכותו הם יזכו לתחושת שייכות למקום. אולי גם בגלל זה חשתי כלפיו קרבת לב מיוחדת. גם הוא, כמוני, היה צריך לעזור להוריו להיקלט.

    אני זוכרת תמונה שלו ליד המיקרוסקופ במעבדה לביולוגיה בבית הספר. אולי חלק מהניסוי שערך במסגרת עבודת הגמר שלו בי"ב, בה הצליח לגלות מוטציה חדשה של זבוב הדרוזופילה שלימים נקרא על שמו.

    ועוד תמונה של יונתן מנגן בחליל, יונתן רוקד, ויונתן עם החברה, בעיקר בנות, מחייך. היה לו חיוך ממיס. הוא היה יפה ומוכשר ושובה לב. בנות אהבו אותו אבל אני לא מצליחה לזכור אם היתה  לו חברה וזה דווקא מתאים למתווה הזכרון  בראשי התופס אותו, אחרי הכל, כאיש בודד.

    כשהתגייס לצבא הלך לקורס טייס ואחר כך חתם קבע וקצת התרחקנו, כל אחד לדרכו ולעיסוקיו.

    ואז בא מותו. לפתע. כמו תמיד – לפתע. מוות שרירותי, סתמי, מיותר, תחת הכותרת היבשה: "הופל מטוס מאש כוחותינו".

    כשיונתן נהרג הייתי בתחילת הריוני השני. המוות הזה טלטל אותי כמו את כולנו. לא הכרנו עד אז את טעמו של המוות. החיבור הזה בין המוות שלו -שמשמעותו במובנים רבים גדיעה והתרסקות לא רק של חייו שלו אלא של אלה שחייהם השתרגו סביבו – לבין החיים שצומחים בי הוביל אותי לידיעה שלילד שלי לכשיוולד אקרא על שמו. אבל רציתי, אולי מתוך פחד, שיהיה משהו קצת אחר בשם כדי להבדיל, כדי להציל, משהו בצליל. ולבני שנולד קראתי יהונתן ולא יונתן.

    לימים התחלתי לשמוע באזכרות שקוראים ליונתן שליי – יהונתן. בהתחלה נבהלתי ואפילו מחיתי ובקשתי לתקן. אבל הדבר לא תוקן. שמו נשאר יהונתן. כך נקרא המת על שמו של החי. אני עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שקוראים בשמו של יהונתן אבל מתנחמת בכך שאולי בדרך זו אני מושכת חוט של חיים ושל זכרון גם אל יונתן, שחייו תמו.

    אלוהים, לו אך ברכת לו חיים.

  • לו אך ברכת לו חיים- ורדה קנול יהלום

    לו אך ברכת לו חיים – ורדה קנול יהלום

    אני רוצה לספר על יונתן, ולא כדרך שרשום בחוברת הזכרון, ולא ממש לפי סדר הדברים, אלא כמו ששמור באלבום הזכרונות שבתוך ראשי. אז ממרחק של זמן אולי לא אדייק  בפרטים ואולי התאריכים אינם בדיוק לפי לוח השנים הרשמי, אבל כך אני זוכרת אותו. הזכרון יוצר לעצמו לפעמים יבשות חדשות. הוא מעבד מחדש את המציאות אבל עדיין נובע ממנה, והם, הזכרון והמציאות, משמרים ומספרים זה את זה.

    יונתן שליי הגיע אלינו כנער צעיר, בעצם ילד, מאמריקה. קראנו לו ג'וני או שליי. היתה לו "שין" מיוחדת שהתיישבה יפה על שם המשפחה שלו.

    הוא שמור בזכרוני תמיד כילד יפה, שחום עור ועיניים, שקט ועדין. אפשר לומר מופנם מאד.

    אני זוכרת תמונה שלו בין הוריו, אריה ואדל. הוא מחייך והם מסתכלים בו בגאווה וחיוכו כמו מאיר את פניהם. הוא היה מקור לגאוות המשפחה. הילד החכם והיפה שבזכותו הם יזכו לתחושת שייכות למקום. אולי גם בגלל זה חשתי כלפיו קרבת לב מיוחדת. גם הוא, כמוני, היה צריך לעזור להוריו להיקלט.

    אני זוכרת תמונה שלו ליד המיקרוסקופ במעבדה לביולוגיה בבית הספר. אולי חלק מהניסוי שערך במסגרת עבודת הגמר שלו בי"ב, בה הצליח לגלות מוטציה חדשה של זבוב הדרוזופילה שלימים נקרא על שמו.

    ועוד תמונה של יונתן מנגן בחליל, יונתן רוקד, ויונתן עם החברה, בעיקר בנות, מחייך. היה לו חיוך ממיס. הוא היה יפה ומוכשר ושובה לב. בנות אהבו אותו אבל אני לא מצליחה לזכור אם היתה  לו חברה וזה דווקא מתאים למתווה הזכרון  בראשי התופס אותו, אחרי הכל, כאיש בודד.

    כשהתגייס לצבא הלך לקורס טייס ואחר כך חתם קבע וקצת התרחקנו, כל אחד לדרכו ולעיסוקיו.

    ואז בא מותו. לפתע. כמו תמיד – לפתע. מוות שרירותי, סתמי, מיותר, תחת הכותרת היבשה: "הופל מטוס מאש כוחותינו".

    כשיונתן נהרג הייתי בתחילת הריוני השני. המוות הזה טלטל אותי כמו את כולנו. לא הכרנו עד אז את טעמו של המוות. החיבור הזה בין המוות שלו -שמשמעותו במובנים רבים גדיעה והתרסקות לא רק של חייו שלו אלא של אלה שחייהם השתרגו סביבו – לבין החיים שצומחים בי הוביל אותי לידיעה שלילד שלי לכשיוולד אקרא על שמו. אבל רציתי, אולי מתוך פחד, שיהיה משהו קצת אחר בשם כדי להבדיל, כדי להציל, משהו בצליל. ולבני שנולד קראתי יהונתן ולא יונתן.

    לימים התחלתי לשמוע באזכרות שקוראים ליונתן שליי – יהונתן. בהתחלה נבהלתי ואפילו מחיתי ובקשתי לתקן. אבל הדבר לא תוקן. שמו נשאר יהונתן. כך נקרא המת על שמו של החי. אני עדיין מחסירה פעימה בכל פעם שקוראים בשמו של יהונתן אבל מתנחמת בכך שאולי בדרך זו אני מושכת חוט של חיים ושל זכרון גם אל יונתן, שחייו תמו.

    אלוהים, לו אך ברכת לו חיים.