יוסי קבסה, יוסיניו…
ארבעים שנים כבר חלפו מבחינת הספירה החשבונאית, אבל מאחר ואחד הדברים שבהם גם יוסי וגם אני לא היינו טובים בהם היה נושא המתימטיקה, אני אנסה לטפל בנתון הלא נתפס הזה מכיוון קצת שונה מההיבט הבנאלי השחוק שהיה כל-כך אהוב ומקובל על המורה למתימטיקה מהמגמה הריאלית של בית הספר התיכון…
חלפו 40 שנים מאז אותו מארב מחבלים בכפר קנא דרומית לנהר הליטני. אותו יום כל-כך עצוב וכל-כך מטלטל שבו הייתי צריך להבין שמכאן אני ללא בחירה ממשיך לבד… כלומר לא ממש לבד כי בכל-זאת נשארה משפחה ונשארו חברים אבל הברית הבלתי כתובה שהיתה לי עם יוסי התנפצה לי בפנים בצורה הכי לא צפויה וההרגשה היתה של בדידות אינסופית…
לא התכוננתי בשום צורה לפרידה הסופית מיוסי. למרות שבימי חייו האחרונים היינו נתונים בתוך אווירת קרב ומבחינה קוגניטיבית היה ברור לכולנו שבכל רגע נתון בשניה אחת הכל יכול להשתנות במציאות המוטרפת שבה תיפקדנו, עדיין אף אחד מאיתנו לא ממש חשב על אפשרות מעשית שבה נבין שזהו בעצם פרק הזמן האחרון עלי-אדמות שבו נראה ונשמע אחד את השני.
חקוקה בזיכרוני איזשהי סצנה דרמטית, אולי בסרט, אולי בתיאטרון ואולי אפילו זה ממש קרה לי, מה שתבחרו… סוכן חשאי מערבי הנמצא בארץ מוסלמית עויינת כלשהי מלווה במורה דרך, אזרח מקומי דובר ערבית בשעת לילה חשוכה וחורפית ואמור לחצות את הגבול שהוא בעצם נהר מים גועש בסיום משימתו בדרכו אל מחוץ למדינה העויינת. הסוכן מתחבק עם איש הקשר המקומי לפני עלייתו לבדו לסירה רעועה שאיתה הוא אמור לחצות עכשיו מאות מטרים של גלי מים פראיים ואיש הקשר מתחבק איתו בחום ולוחש לאוזנו בערבית: "אללה מאעק יא אחי"… יענו, שאלוהים יהיה איתך. שניהם יודעים שמבחינת פירוש המשמעות של המשפט, זאת כנראה הפעם האחרונה שהם מתראים בחייהם ומבחינת הבחור המקומי כל שנשאר לו לעשות זה רק לברך את בן-בריתו שאותו כנראה לא יראה יותר לעולם, שאלוהים יהיה בעזרו…
הסצינה הזאת שברכת "אללה-מאעק" מהווה את אקורד הסיום שלה, מלווה אותי מאז במשך שנים ארוכות ובכל פעם מחדש אני ממש יכול לשמוע את יוסי שלוחש לי באוזן את הברכה הנצחית, הסופית והחברית הזאת… אני מתרחק בתוך הסירה הרעועה על גלי המים הגועשים בחשכת הלילה הקפוא והמאיים ויוסי נשאר לבדו על גדת הנהר… דמותו המתרחקת ממני, הולכת וקטנה הופכת לכתם כהה עד שהוא נעלם כליל ממבטי בתוך החושך האינסופי.
זהו, אני חושב לעצמי, מעכשיו לא אוכל לראות אותו יותר, לא אוכל להתייעץ איתו, לא אוכל לצחוק איתו… הוא נמצא באיזשהו מקום לא ידוע, בלתי מושג ובלתי מתוקשר, אני נשארתי לבדי ורק שתי הנשמות שלנו אולי עוד מודעות איכשהו אחת לשניה…
אבל למרות התחושה המדכאת של ההתרחקות והשיכחה, קורה לי לאורך השנים תהליך מאד מעניין… אני יודע בקוגניציה שההווה והעתיד כנראה לא קיימים עבור שנינו, אבל העבר דווקא הולך ומתחדד, הולך ומתחזק והרבה מאד תובנות ואנרגיות חיוביות מופקות עבורי ממנו. לעיתים העוצמה שלהם כל-כך חזקה שאני חש קצת לא בנוח מהעובדה שרק אני בעצם מפיק תועלת מהמצב הזה… אולי.. מי יודע את האמת ומי יכול בעצם לראות או לדעת מה היא התמונה הכוללת…
זה כבר קרה לי כמה וכמה פעמים בחיי שבצומת דרכים, או תחנה מסויימת, או בעיה כלשהי עם אדם אקראי אני עוצר לרגע, עוצם את העיניים ושואל את עצמי: מה יוסי היה אומר או חושב עכשיו על המצב הזה? אני מדמיין אותו מסתכל עליי ואני ממתין למוצא פיו ופשוט מצייר לי בדמיון את תשובתו שלרוב נאמרת בחיוך ציני עם קורטוב של זילזול תהומי לגבי הרצינות הפתאטית שאליה התדרדרתי להבנתו.
כלפי חוץ נראה לכולם שיוסי לא אהב מצבים רציניים. הם כאילו לא התאימו לאג'נדה הכללית שבה הוא האמין ובתוכה הוא חי ותיפקד. כל נושא או אירוע היו צריכים להבנתו להסתיים בצחוק, חיוך או התייחסות צינית כלשהי… אבל מי שהכיר אותו מקרוב הבחין בקלות ברגישות הרבה שבה ניחן ואותה ניסה בכל מאודו להסתיר… הפגנת רצינות חיצונית היתה עבורו כאילו כישלון מאחר והצחוק היה חומת המגן שלו, קיר הבטון הבלתי חדיר שאל מאחוריו רק מעטים הורשו להציץ… שמחתי מאד שנבחרתי להיות אחד האנשים הבודדים שהורשו לבקר שם…
לכל מי שבאמת באמת הכיר את יוסי היה ברור שעבורו הציניות והצחוק היו רק סוג של הסוואה… דרך מתוחכמת וייחודית להגן על טוב ליבו, יכולת הנתינה האינסופית שלו, החברות הבלתי מתפשרת שלו, אבל יותר מכל כמיהתו האינסופית להיות חלק בלתי נפרד מהחברה הקיבוצית שאליה הגיע בילדותו כנטע זר ובה כל-כך רצה להתערבב, להשתלב להיות נאהב, ובסיכום: להיות אחד מהחבר'ה הטובים…
יוסי חטף הרבה מכות בצעירותו… לא ממש פיזיות אבל בהחלט וירטואליות. ושאף אחד לא יתבלבל, למרות צחוקו המתגלגל עם ה "ר" המרוקאית הייחודית, המכות האלו כאבו לו מאד. אבל הוא נשא אותן בשקט ובגבורה שגרמה לי להעריץ אותו כאשר חשף אותן לפני, לפעמים מרצון ולפעמים במקרה. פסיכולוגים מקצועיים יגידו שאולי היו בו צלקות, אבל אני שהורשיתי על-ידו להתקרב קרוב קרוב ראיתי ושמעתי את האמת מבפנים. והאמת היתה היכולת המופלאה שלו להפוך כל זיכרון בעייתי או כואב לסוג של חוויה מכוננת שאפשר להפיק ממנה תועלת ולו על-ידי הפיכתה לצ'יזבט ממגנט בעיתוי המתאים…
אחת התכונות המדהימות שלו היתה שהוא לעולם לא נטר טינה או חיפש נקמה… הוא סלח לכולם, אפילו לאלה שבאמת הכאיבו לו… האם הוא סלח באמת גם למחוללי הסיטואציה הקרבית האחרונה שבה איבד את חייו? את זה כבר כנראה לא נדע לעולם… אני בכל אופן לא סלחתי אז ובעצם גם לא עד היום.
שאלתי את עצמי אלפי פעמים מה היה קורה אם הוא היה נשאר חי. עם מי הוא היה מתחתן? איך היו נראים ילדיו? יוצאי דופן כמוהו? איפה הוא היה גר? מה היו דעותיו הפוליטיות? האמת שבמחשבה שניה זה לא ממש מעניין מאחר ואין בזה שום דבר אמיתי…
אללה מאעק יוסיניו חברי היקר, כולנו זכינו לקבל אותך לזמן קצוב, אבל הזמן הזה לצערי, נגמר…
