יעל זוסמן

דברים ליד הקבר:

יעל נולדה בשנת 1927, להוריה הודיה ובנימין זוסמן מראשוני ומייסדי קיבוץ בית אלפא.

בשנת 1940, עם הפילוג, עברו יעל, אחיה עזרא והוריה לקיבוץ רמת יוחנן.

עזרא כותב: "בנימין סיפר מעט ובקושי על פרשת בית אלפא, שהייתה שבר גיאולוגי יורד לעומק ולאורך רכס חייו, עמוק מלהימחות".

בנימין, כבוגר  ביה"ס טכני גבוה ושולט בשפה העברית, חלוץ בספרות טכנית עברית, זכה בפרסים וזכה להנחיל ידע טכני לבתי ספר ולקיבוצים.

הודיה, מטפלת מסורה בילדים, תינוקות ונוער, טיפלה במסירות אין קץ ביעל.

הוריה מבני העלייה השלישית הבולטים בעשייתם ודרך נאמנותם ללא סייג לדרך הקיבוץ ולכבוד האדם.

עזרא, פסל המותח גבולות הפיסול עד לאינסוף. ועל ספר שיריו המופלא כותב לו נתן אלתרמן: "ספרך ההומה מראשו ועד סופו המיית שירה אבן דרך אמנותית"

באווירה זו, בבית כל כך נותן ואוהב בכל השטחים, גדלה יעל. גדלה ובגרה, בקיבוץ הייתה מעורה בדרכה הילדותית שלה.

עד גיל 13 למדה בבית חינוך זבולון, בגיל זה עברה לעבוד ברפת, בחליבה בידיים וטיפלה בעגלים, אוהבת אותם כתינוקות וזוכרת את שמותיהם כולם. צועדת בשבילי נוף קיבוצנו הפכה לחלק מנופי המקום, עבדה במחסן הבגדים ובחדר האוכל וחלקה יומה בפגישה נרגשת עם כל חי. בדרכה נפגשה עם תינוקות, הילדים והפעוטים, אותם אהבה בדרך שלה ובצחוקה המלבלב. הרגישה חום מיוחד במחיצתם. מצאנו פתק בין חפציה, כותב לה חבר בברכה: "תכירי את כל ילדי הקיבוץ והם יכירו אותך".

יום יום הרגישה שותפה לצמיחה ולגדילה בדרכה שלה. השתתפה במועדון 5 ועזרה מאוד לקשישים שהיו זקוקים לעזרתה. חילקה להם עיתונים, הביאה להם שקיות כביסה, לשמחתם.

בשנים האחרונות נחלשה ועברה להתגורר בחמדת אבות ושם זכתה ליחס מיוחד ואוהד, חדר משלה, חפציה המוכרים לה ומסירות ואהבה של כל העובדים היקרים שהבינו אותה ונתנו לה תשומת לב רבה. תודה ואין מילים מכולנו החברים ובני המשפחה.

נוחי על משכבך בשלום

יהי זכרך ברוך..

(שרה'לה גינסברג)

צר עולמי כעולם נמלה – ירמיהו בן צבי

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה. (רחל)

יעל,

לך לא יכתבו שירים, לא יקשרו כתרים, לא יהללו את מעשייך הטובים…

כי היית חריגה…

לא היית מנהלת גדולה, לא חברה בוועדות מרכזיות. אוטובוסים ומכוניות של מלווים לא גדשו את מגרשי החנייה, כי לא היית מספיק חשובה כדי שאנשים חשובים יפסיקו בשבילך, באמצע, יום עבודה חשוב.

שועים ורוזנים לא הגיעו ללוות אותך בדרכך האחרונה, לא נישאו הספדים חוצבי להבות שסיפרו על מעלותייך הטרומיות… בשקט בשקט, כמעט בחיוך, נשפך העפר על ארונך ונסתם הגולל. מעט פרחים. לא היו זרים צבעוניים של "בשם…" ולא "מטעם…"

אלוהים לא היה רחום וחנון אלייך בחייך, על אחת כמה וכמה שגם מותך לא זיכה אותך ב"אל מלא רחמים" או "קדיש"… (לא היה מי שיגיד? או לפי בקשת המשפחה?)

כי היית חריגה.

הלכת ליד, תמיד ליד, כאילו לא שייכת לאף אחד, אבל מאוד מאוד שייכת למקום.

כמו אבן מאבניה.

בלוויה צנועה של מתי מעט סיימת את חייך, כמעט בלי שהרגשנו.

אשרייך וטוב לך שנולדת אל מקום שידע לתת תנאים מתאימים. במובנים מסויימים טובים מאוד, מוגנים ומאריכי חיים.

אשרייך וטוב לך ש"נפלת" לידיים של מרים נוסדורף, מחנכת מסורה בטעם של פעם, שאימצה אותך בחום אל חיק משפחתה, שידעה להעניק לך את המיומנויות הבסיסיות של החיים, המיומנויות שלכל אחד מאיתנו הן מובנות מאליהן.

מי שהכיר אותך ידע עד כמה היית נאמנה. נאמנה עד כלות.

וידעת גם הרבה ימים של שמחה. כשעזרא אחיך היה מבצע פרוייקט פיסולי חדש, או מוציא אלבום, לא היה מאושר ממך…

וידעת גם הרבה ימים של צער, ורוגז, ועצבנות ותיסכול… כי לא תמיד הבינו אותך… וילדים הציקו לך, ולפעמים גם המבוגרים…

כי היית חריגה…

זיכרונך המופלג, ויכולתך המופלאה לשמר אינפורמציה, ולהעבירה הלאה נודעו לתהילה, ידעת והכרת כל פרה ברפת בשמה או מספרה, ידעת מי בא ומי יוצא בשערים, ליווית מוצאותיה של כל מכונית. מי נוסע לקופת חולים, מי לחתונה, מי לקניות, ומי לבילויים. איפה והיכן ומתי בדיוק חוזרים. עינך הבוחנת לא פיספסה שום פעילות בשטח… כחייל נאמן על משמרתו ציפית תמיד לחוזרים בשעה היעודה. בדיוק.

היה לך מסלול יומי קבוע ובשעות אחה"צ ליד בתי הילדים היית "מלווה" צמודה, בחיוכים וציוצים "תיקשרת" עם הפעוטים, ידעת בדיוק מי שייך למי, הרגשת שייכות משפחתית, דאגת שחלילה לא ישכחו שם איזה ילד שהוריו נרדמו…

אולי פה חשת את מה שכל כך היה חסר לך בחייך,

כי היית חריגה…

הלכת ליד, תמיד ליד, כאילו לא שייכת לאף אחד, אבל מאוד מאוד שייכת למקום.

כמו אבן מאבניה.

נוחי בשלום.

לֹא נִרְאֵית וְרוֹאָה

כִּשְׁמוֹנִים שָׁנָה הִלְּכָה הִיא בֵּינֵינוּ

אֶשְׁנָב חַיֶּיהָּ, נִפְתַּח, וְנִסְגַּר בְּפָנֵינוּ.

מְקוֹמוֹת, אֵרוּעִים, שֵׁמוֹת הִיא אָגְרָה

בְּעוֹלָמָהּ הַמְּסֻגָּר הֵם הָיוּ אוֹצָרָהּ.

בְּעוֹבְרָהּ בַּשְּׁבִילִים לֹא נִרְאֵית וְרוֹאָה

נִשְׁקְפוּ מֵעֵינֶיהָ חַיֵּינוּ, כְּמוֹ הָיוּ בָּבוּאָה.

לֹא מְעֹרֶבֶת בַּיוֹמְיוֹם, בַּשִּׁגְרָה

אַךְ בְּכָל קוֹרוֹתֵינוּ הָיְתָה מֵעוּרָהּ.

בְּמַּלְאָה אֶת יָמֶיהָ בְּחַיֵּי אֲחֵרִים

דּוֹמֶה יָמֶיהָ שֶׁלָּהּ נַעֲשׂוּ עֲשִׁירִים.

בְּסֶבֶב יוֹמָהּ, הַשָּׁגוּר הַקָּבוּעַ

כְּמוֹ הַיּוֹם שֶׁחָלַף בָּהּ עוֹרֵר גַּעְגּוּעַ.

אֶל שְׁבִילֵי הֶחָצֵר, אֶל הַנּוֹף הַמֻּכָּר

מַסְבִּיר הַפָּנִים, וּלְעִתִּים מְנֻכָּר.

עַכְשָׁיו מִשֶּׁתַּמּוּ יָמֶיהָ, הִלּוּכָהּ נֶעֱצַר

בִּשְׁבִילֵי הַקִּבוּץ דְּמוּתָהּ לִי תֶּחְסַר. 

      לזכרה של יעל זוסמן ז"ל19/5/06

כותבת רונית (בלנק) גבריאלי

צר לי עליך יעל, על ימיך שעברו אט אט, כמו טיפות הנושרות מברז.

צר לי עלייך יעל, צר לי עלי,

צר לי עלינו, על המרחק והשתיקות והניכור.

ואני נשארתי בעלת חוב שלא שולם, על כל אותם הימים בהם דאגת לי.

להוציא אותי מהגן עד שאמא תבוא, לשחק איתי, לדבר איתי, שלא אהיה לבד.

על כל אותם הימים בהם דאגת להורי כמו היו הורייך.

במסירות אין קץ טיפלת בהם ועזרת להם ואהבת אותם בכל מאודך ונפשך.

כאחות גדולה היית לי, ואני ברגשות מעורבים, לא ידעתי להחזיר לך טובה.

כשנפטרו הורי רחקו דרכינו, נפגשנו באקראי בלבד בביקורי המעטים בקיבוץ.

אך לעולם לא אשכח אותך, את נפשך הטובה והמסורה.

נוחי בשלום על משכבך וזכרך יישאר בתוכי מבורך..