יעל קרניאל

27/12/1933 - 17/05/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' טבת התרצ"ד

תאריך פטירה: י"ט אייר התשס"ו

שם האב: דב (בורקה) גולדין

שם האם: גסיה גולדין

ארץ לידה: ישראל

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: קרניאל צביקה

יעל קרניאל

"אָדָם יְסודו מֵעָפָר. וְסופו לֶעָפָר. בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נובֵל. כְּצֵל עובֵר. וּכְעָנָן כָּלָה. וּכְרוּחַ נושָׁבֶת. וּכְאָבָק פּורֵחַ. וְכַחֲלום יָעוּף”.
במוצאי יום הכיפורים, שעה שעוד הדהדו בחלל מילות הפיוט הזה, הלכה לעולמה בחטף חברתנו, יעל קרניאל.
בין חולות וכחול שמים, בקבוצת שפיים הצעירה, נולדה יעל בחורף 1933, בת בכורה לגסיה ודב (בורקה) גולדין. משק עול ימים היה זה, חברה דלה בחומר אך עשירה ברוח, באידיאלים ובחלומות על בנינה של ארץ ועל דור חדש שיוולד בה. שם, לחופו של הים, עברה על יעל ילדותה המוקדמת.
היו אלה ימים של התחלות, של התמודדות יומיומית עם דילמות רעיוניות, אתגרים פיזיים וכלכליים וסכנה ביטחונית מתמדת. ואמנם, בסתו 1938, בעצם ימי המאורעות, יצא, בורקה, אבא של יעל, שהיה מפקד כיתת הנוטרים, בראש קבוצת חברים להגנת המשק ונפל עם שלושה מחבריו בהתפוצצות מוקש תחת רכבם. עוד לא בת חמש היתה אז יעל וכבר יתומה מאב.
נעוריה עברו עליה על שפת ים אחר, על שפת ים כנרת, לשם עברה כשהקימה אמה משפחה חדשה בקבוצת כנרת, שם נולדו אחיה הצעירים: עמירם ושרה'לה.
יעל סיימה את חוק לימודיה בבית החינוך האזורי בבית ירח והתגייסה לצה"ל הצעיר, בו שרתה כסמלת קשר. בשובה לכנרת ולאחר שהשתלמה בסמינר למדריכי עליית הנוער בירושלים, עסקה בהדרכת חברות נוער עולה. שליחות לאומית זו, בימים של קליטת העליה ההמונית, היא שהפגישה אותה עם צביקה, מורה ומדריך בחברת הנוער "ניות" ברמת יוחנן.
האם היתה זו יד הגורל? האם שכיחותו של השכול בארצנו למודת המלחמה, שעשו את המפגש בין יעל וצביקה למפגש בין שני סיפורי חיים דומים כל-כך, סיפורים של לידה בארץ אחת ובשנה אחת, של עקירה מנוף הילדות והתערות בנוף אחר, ומעל לכל- של התייתמות מאב שיצא להגנת המשק ולא שב.
מן המפגש הזה נולדו שותפות ארוכת שנים וחמישה ילדים ולימים גם נכדים לרוב, שבט רב פארות שעמוקים שורשיו במקום הזה.
יעל, אשת חייל, כל כולה חריצות ומסירות. לא אשה של מלים גבוהות אלא של מעשים. עומסת על גבה עוד תפקיד ועוד תחום אחריות, קטן כגדול, פורמלי ובלתי פורמלי, בשעות העבודה ומעל ומעבר להן. שנים ארוכות היתה מטפלת בגיל הרך ובחברת הילדים. תפקיד תובעני היה אז, בימי הלינה המשותפת, תפקידה של המטפלת, מבוקר עד לילה ותוך דאגה מתמדת לכל צרכיו של הילד: למזון ולבוש, למיטה ומקלחת. פעמיים שמשה מרכזת חינוך, היתה אקונומית, סדרנית עבודה, מרכזת ועדת חברים וועדת קשישים, ריכזה את מחסן הילדים ואת מחסן החברים ולא נשכח גם שנים ארוכות של משלוח חבילות לחיילים.
אולם מעל הכל עמדו לה, וגם לנו, תבונת כפיה, דמיונה הפורה ונכונותה להעמידם לרשות הכלל.
שנים של חוגים למלאכת יד, פעילות יוצרת לילדי הרמה בחופש הגדול, סדנת רקמה לנשות כפר חוואלד השכן וכמובן – מחסן התחפושות שאספה ושיצרה במו ידיה והיה כבר מזמן למוסד מקומי: יודעת תמיד לשלוף את הפריט הנכון מהררי התלבושות, נענית לכל משאלה של ילד, לכל גחמה של במאי. שותפה לכל הפקה: חגיגות פורים, הצגות בר מצווה, מופעי סיום שנה בבית הספר, הפקות תיאטרון בתוך הקיבוץ ומחוצה לו. נוח היה לה מקומה מאחורי הקלעים, הרחק מאור הזרקורים ותשואות הקהל.
ובתוך ביתה פנימה בסבלנות אין סופית קמו והיו למציאות, חוט לחוט, תך לתך, עבודות הרקמה המרהיבות.
לפני כמעט ארבע שנים הלך צביקה לעולמו ויעל שהיתה מסורה לו בימי מחלתו נאחזה בשגרת יומה: השכימה מדי בוקר לסמן את בגדי החברים במחסן הבגדים, התמידה לנסוע מדי שבוע לחוג הרקמה שבחיפה, הוסיפה לפתוח את מחסן התחפושות מדי פורים, ובעיקר מצאה לה נחת בקרב משפחתה הרחבה שהוסיפה לצמוח בקיבוץ ומחוצה לו.
בשקט אופייני, מבלי להטריד, מוקפת בבני משפחתה, עצמה יעל במוצאי יום הכיפורים את עיניה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    יעל קרניאל

    בת גסיה ודב (בורקה) גולדין

    נולדה כ"ט בכסלו תרצ"ד, 27.12.1933

    בקיבוץ שפיים – ישראל

    נשואה לצביקה קרניאל

    אמא לערגה, נרית, שי, גלית וצאלה

    הגיעה מכנרת לרמת יוחנן 1960

    נפטרה ביום הכפורים, י' בתשרי תש"ע, 29.9.2009

    בת 76 במותה

    יהיה זכרה ברוך

  • אמא- ערגה קפולניק

     

    30.9.09

    אמא – ערגה קפולניק

    שלוש אותיות שמכפלות בתוכן כל כך הרבה.

    קשה עדיין לתפוס ולהבין שאת אינך. הרי ישבנו כל המשפחה ביחד. ארבע בנות, חתנים ועשרה נכדים במפגש משפחתי. את היית חלק מתעניין ומשתתף ובעודך מסבירה לגלית איפה נמצאים הוילונות שהכנת לכיתה של שירה, פתאום הפסקת לנשום. בשקט הכול כך אופייני לך, בלי דרמות גדולות, בלי להטריח אף אחד (כולם כבר במילא נמצאים). המעבר בין החיים למוות היה כל כך קצר וכל כך בלתי נתפס, רגע אחד עוד היית איתנו, שותפה מלאה לחיים וברגע הבא כבר נפלה עליך שלווה אחרת וכבר לא היית איתנו.

    אני יודעת שבשבילך המשפחה הייתה הדבר החשוב ביותר. מה שלא היה לך בילדותך, רצית שיהיה לנו. קראתם לי ערגה, שם שהיה בו כל כך הרבה געגועים וכמיהה לילדה ולמשפחה, שם שאת אימא בחרת. הצלחת בדרכך השקטה, מבלי לצאת נגד הרעיון השיתופי, להטביע את חותמך הייחודי. שנהיה כמו כולם, אבל קצת אחרת. היה לך קשה עם רעיון הלינה המשותפת, אבל היית חברת קיבוץ מסורה, אז ניסת לרפד לנו ולך עד כמה שאפשר את המציאות. כל שומרות הלילה ידעו שאסור להאכיל את הילדים שלך בלילה וחייבים לקרוא לך בכל שעה ואת מיד היית מתייצבת. גדלת אותנו בלי מוצצים כדי שחס וחלילה לא ידחפו לנו מוצץ לפה וירגיעו אותנו בלילה מבלי לקרוא לך. אני חושבת שהיו לילות שלמים שהיית מטיילת בין בתי הילדים, משכיבה ואחר כך עוד סיבוב לראות שכולם מכוסים ועוד סיבוב אחד לפני שאת הולכת לישון. ומוקדם בבוקר היית מתייצבת להגיד בוקר טוב, כי לא יכולת להתחיל את היום בלי לראות את הילדים שלך. בדיונים שהיום נהיו מאוד אופנתיים בהם מאשימים את הלינה המשותפת בכל הצרות. אני בודקת עם עצמי, איך זה שאין לי טראומות כל כך נוראיות, ואני יודעת שהתשובה לכך היא את אימא. לא הרגשנו נטושים, הרגשנו תמיד עטופים על ידך. הרגשנו שאת תמיד נמצאת גם שישנו לבד בבית ילדים. עד שבהיותך מרכזת חינוך בסוף שנות השבעים הצלחת להוביל את אחד המהלכים החשובים בתולדות הקיבוץ, חיסול הלינה המשותפת ומעבר ללינה משפחתית. בצורה מסודרת ומתוכננת, לא בחיפזון, עם המון מחשבה על כל פרט, בשקט בלי נאומים באספות, אבל עם המון עבודה על כל הפרטים הגדולים והקטנים. משיפוץ כל הדירות שיתאימו להלנת הילדים ועד לתפירת תיקי גב לבגדים שייקחו איתם הילדים מהגן לבית ההורים.

    פורים – היית תופרת לנו את התחפושות הכי מיוחדות ומושקעת שאפשר היה להעלות על הדעת. ולא רק לנו לכל מי שרצה. זה היה מתחיל כמה חודשים לפני פורים. לילות שלמים היית תופרת תחפושות לילדי הקיבוץ. ככל שהרעיון של התחפושת היה יותר משוגע ובלתי אפשרי, היית יותר נהנת מהאתגר. אספת פריט אחרי פריט, כל בגד שמשהוא חשב לזרוק היה נשמר אצלך בקפידה, וכבר הופך בראשך לחלק מתחפושת. והיו התלבושות לכל ההצגות. היית גאה שאת יכולה להכין תלבושות כמעט בלי לקנות בדים חדשים. ומשנה לשנה מחסן התלבושות שלך הלך וגדל. אלפי פרטי לבוש היו מתויקים בראשך, וידעת בדיוק איפה נמצאת כל חולצת וכל חצאית ולמה היא תתאים ולמה אפשר להפוך אותה.

    קשה אימא לסכם חיים שלמים, של אדם צנוע מאוד שלא הרבה במילים, אבל הרבה במעשים. תמיד היית עסוקה, תמיד ערה לילות שלמים, כי צריך לתפור תלבושות להצגות, וצריך לאפות עוגות לבית ספר, ולשכנים, ולהעביר חוג רקמה בחוואלד. תמיד עבדת, כי עבודה זה ערך, אסור להפסיד ימי עבודה. אבא צחק עליך ואמר שעל המצבה שלך יכתבו כמה ימי חופשה צברת, כי אין  לך שום שימוש אחר בהם, אבל בטח כבר מזמן הפסיקו לספור. בערב יום הכיפורים, שכבר היית חלשה והיה קשה לך ללכת, לא ויתרת על העבודה. שהרי חייבים לפתוח את מחסן הבגדים בשש בבוקר כי יש אנשים שמוכרחים לקחת כביסה מוקדם. והייתה הרקמה.עבודות הרקמה המופלאות שלך, כישרון אדיר והמון יצירתיות שבאו לידי ביטוי בעבודות שלך, שוב בלי הרבה מילים אבל עם המון עבודה והשקעה בפרטים הקטנים, שעות רבות של עבודה וסבלנות בלתי נגמרת. את כל מה שלא יכולת להביע במילים הבעת ברקמה.

    אימא – אני יודעת שלא היו לך חיים קלים. כילדה שהתייתמה מאביה בגיל ארבע, ואחר כך בכיתה א' נאלצה לעבור מקיבוץ שפיים לקיבוץ כנרת. מעבר שהיה טראומטי מאוד עבורך. אבל את כל השנים כל כך השתדלת להסתיר הכול בפנים, שלא נדע, שלא תכבידי על אף אחד עם הרגשות שלך, קברת הכול עמוק בפנים, הרי על פי השקפת עולמך, את העבר לא ניתן לשנות, אז למה לבזבז עליו מילים.

    אימא המוטו בחיים שלך היה לא להכביד על אף אחד, כל כך קל היה לך לתת ולכל כך קשה לקבל. גם בחודשים האחרונות שהתאשפזת בבית חולים, בעיקר הפריע לך שאת מכבידה עלינו, שאת גוזלת מזמננו, שאת הופכת לנטל. היינו יושבות לידך ימים שלמים ומחפשות דרך לעזור לך ואת לא צריכה כלום, לא רוצה להכביד.

    אימא הדבר שהכי הפחיד אותך היה לאבד את עצמאותך ולהפוך לנטל. לא הפכת לנטל. אם יש נחמה במותך, היא בדרך שבה הלכת. בשקט, מהר, בלי להפוך לטורח. בבית מוקפת בילדך ובנכדיך שהיו כל כך אהובים עליך והיית כל כך גאה בהם. אחרי שהספקת לקנות לכולם מתנות לראש השנה, לברך את תמר ליום הולדת, להתעניין בתוכניותיו ובמעשיו של כל אחד מנכדייך.

    אימא – יקרה ואהובה,מקווה שבתקופה  האחרונה בה נזקקת לעזרתנו, החזרנו לך מעט מכל מה שהענקת לנו במשך שנים רבות, במסירות כה רבה.

    תנוחי על משכבך בשלום, מקווה שתפגשי את אבא, שהיה כל כך חסר לך בארבע השנים האחרונות. אנחנו נעשה הכול כדי לשמור על המשפחה שהייתה כה חשובה לך.

     

  • איך אפשר להיפרד מאמא- נירית ספיח

     

    דברים שנאמרו ליד הקבר –- נרית ספיח

     

    איך אפשר להיפרד מאמא?, או לסכם את מה שהיא בשבילי,  בשבילנו, בכמה מילים ?

    אולי אתחיל בכך שבכל מקום שאני מספרת שאני מקבוץ, וגדלתי בלינה משותפת, ומיד בודקים כמה נורא זה היה, ולא שזה היה טוב, אבל מה שבכל זאת הפך את הגדילה שלי בלינה המשותפת לחוויה משפחתית ואפשרית, עם הורים משמעותיים ונוכחים, זאת אמא.

    אמא, שגם אם לפעמים זה מאוד הציק לי, הגיעה כל בוקר, כולל י'ב, להגיד לי בוקר טוב, כל בוקר 18 שנים, לי ולכל אחיותיי ואחי.

    אמא, שכשהיינו תינוקות, נתנה הנחייה לכל שומרות הלילה שבנו לא נוגעים אלא קוראים לה, ובמשך שנים קמה פעם אחר פעם בלילה, כדי שלא נפגוש אף פעם פרצוף חדש בלילה.

    בעצם, אני חושבת שמהות המושג אמא, הוא את. אמא שתמיד היה ברור שאנחנו במקום הראשון, אמא שאני לעולם לא אוכל, ואולי גם לא ארצה, להיות כזאת אמא. אולי כי לא ניחנתי ביכולת שלך לשים את עצמך בצד למעננו, לתת לנו את כל הבמה, באמת ובתמים להאמין שכל מה שאנחנו עושים הוא הכי נפלא בעולם.

     

    יש לנו ביטוי במשפחה "רקדת הכי יפה מכולם", ואנחנו צוחקות, כי אמא תמיד אמרה לנו שרקדנו / ציירנו / הופענו וכד' הכי יפה מכולם. אנחנו צוחקות, אבל בשביל אמא באמת היינו הכי.

    אני חושבת שלהביא הישג לאבא היה קשה יותר, כי באמת היה צריך להשיג משהו משמעותי, גם אמא כמובן הייתה גאה ושמחה בכל הישג, אבל היא הייתה גאה ושמחה בנו גם בלי ההישגים.

    וזאת אולי הקבלה הכי נפלאה בעולם שקיבלנו ממך, המקום הכי אוטומטי, הכי מובן מאליו, שרק אמא ורק אמא כמוך מסוגלת להעניק.

    ועכשיו כשאת אמא אינך, אין כבר מישהו בעולם שידע תמיד שאני הכי נפלאה בעולם.

     

    בתקופה האחרונה לא פעם כעסתי עלייך, כעסתי עליך שאת מזקינה לי, שאת לא נשארת כפי שאת היית. לא רציתי לראות אותך משתנה, מאבדת יכולות, מתרחקת. סירבתי להשלים שאת נחלשת, לעיתים חסרת אונים, נזקקת לעזרה לא פעם. רציתי שתישארי אמא שלי, כמו שהיית תמיד.

    דווקא בחודשיים שלושה האחרונים, שבהם ליווינו אותך בכמה אשפוזים, ראיתי, בתוך כל החולי, החולשה וחוסר האונים, עד כמה את חזקה, לא מוותרת לעצמך, עדינה, מתחשבת, לא מעזה להכביד, מודעת להכל, עסוקה בנו בכל הכאב שלך. דווקא בכל התפאורה הכל כך קש, לא פעם ראיתי אותך במלוא האנושיות שבך.

     

    והיית אמא כל כך אנושית, כל כך עדינה ומנסה לא להכביד, לא לתפוס מקום, ואם זאת כל כך ברורה, נוכחת ומשמעותית בחיינו. אמא שעם כל הצניעות שלך, הצלחת את כולנו לשלוח קדימה, ולמרות שהמעטת ביכולותיך שלך עצמך, הצלחת לגדל אותנו מאמינים בעצמנו ובטוחים בכוחותינו.

    לא תמיד היה לך קל בחיים, לא היה לך פשוט לחיות בקבוץ, ובכל זאת חיית כחברת הקבוץ הנאמנה ביותר. כל חייך עבדת בחריצות מופלאה, כל עבודה הייתה בשבילך העבודה החשובה ביותר, ואסור להרפות לרגע, כך כמורה, כמטפלת, כאקונומית, כמרכזת חינוך, כמרכזת מחסן בגדים, וכך גם כשחלקת בגדים עד יומך האחרון. כי אם יום אחד לא תלכי, מה יהיה? מי יפתח את המחסן, ומה יהיה עם כל אלה שמגיעים מוקדם ?

     

    ובצד העבודה, תמיד עם עשייה נוספת, עם מחסן תחפושות, עם התפירה להצגות, עם התנדבויות ועזרה שמעולם כמובן לא דברת עליה. עם כישרונותייך המופלאים, תמיד רוקמת, תופרת, יוצרת. הכורסה שלך ריקה, אמא, אבל הבית כל כך מלא בתמונותייך, כל כך מלא בך.

     

    את ואבא יצרתם זוגיות משלימה שעד שאבא הלך מאיתנו, אולי לא הבנו עד כמה. אבא היה שר החוץ ואת שר הפנים, אבא יצר קשרים בכל מקום, אסף חברים, ואת נחבאת אל הכלים. לכאורה הייתם כל כך שונים. ידענו כבר שאבא לא יכול בלעדייך, אבל עד כמה לך היה קשה בלעדיו, למדנו בשנים האחרונות. כשאבא נעלם, הלכת והסתגרת, לא רצית ללכת ביום שישי לקבלת שבת בלעדיו, לא רצית ללכת לשום חג ואירוע בלעדיו. המשכת לחיות, התחשבת בנו, ידעת שלא נרשה לך לוותר, אבל היה לך קשה, הרגשת לבד.

     

    את שלא רצית להכביד עלינו, שכל פעם אמרת שוב ושוב תודה, על מה? את אמא שלנו, זה הכי מובן בעולם, בחרת למות כשכולנו, פרט לשי, לידך, כדי לא להפריע לנו בשום דבר, כדי לא להביא אותנו במיוחד. אולי בעצם אם זה היה תלוי בך, היית בוחרת למות לבד בבית, כדי לא להעיק בכלל, ואולי רצית לחסוך לנו את הכאב הנוראי של למצוא אותך בבית.

    ובעצם אני חושבת, שאת, כאמא הכי מסורה, הכי מתחשבת, בחרת למות לידנו כדי לתת לנו את הזכות להיות לידך עם נשמת אפך האחרונה, שלא נדע על כך מראש, כדי לחסוך לנו את הכאב שבידיעה, לתת לנו לראות שלא התייסרת לפני המוות, לחסוך לנו את רגשות האשם באם היית מתה לבד בבית. הלכת מאיתנו, כשהרגשת שכוחותיך עוזבים אותך, רגע לפני שתאבדי את עצמאותך ותזדקקי לעזרה, רגע לפני שתתחילי להכביד.

    אני כל כך אוהבת אותך , אמא, וכל כך לא מסוגלת להיפרד ממך.

     

    כשקמתי הבוקר, פתאום חשבתי שבדיוק לפני שנה, ב- 28.9, עלינו בפעם הראשונה, אחרי 70 שנה, לקבר של אביך, דב בורקה גולדין, שנהרג בהיותך בת ארבע. בדקתי שוב את התאריך באינטרנט ומצאתי שהוא נהרג ב- 18.9, אבל את אמרת לי ב-28.9. כך שבשבילך זה היה יום השנה שלו. את, כבת יחידה, ששנים לא שיתפת אותנו בכאב היתמות שלך, שמרת לבד, בתוך ליבך את זכרו, עכשיו סדרת  שבמותך, יהיה מי שימשיך לזכור במקומך ויחד איתך.

     

  • איך עזבת פתאום- עמירם

    י"ב תשרי תש"ע                                                                              30/9/09

     יעל אחותנו,

     רק ביום שישי האחרון נפרדנו כאשר החזרנו אותך לרמת יוחנן מהאזכרה לדורון. נפרדנו במילה המבטיחה להתראות – ואת תמיד אמרת שהבטחות צריך לקיים – לא כך חשבנו להתראות.

     כאשר אני מנסה לדלות  מבין גלי העצב את זיכרונות הילדות שלנו,  נדמה לי שמאז שאני זוכר את עצמי אין צעד ולו גם הקטן ביותר שעשיתי בלעדייך – תמונות ראשונות – איתך , צעדים ראשונים –איתך , הברות ראשונות איתך. ואמא אפילו טענה שלא עזבתי אותך לרגע .

    אמא שלנו הייתה תמיד מטפלת של ילדים אחרים ואת היית המטפלת הפרטית שלי ואחר כך התחלקתי בך עם שרה'לה .

     

    כשעמדתי מעט על דעתי הבנתי שאנחנו משפחה קצת אחרת , איזה מין סוד עטף אותנו – סוד הקשור בילדותך המוקדמת במקום רחוק , משהו שתמיד לא נתן לך להיות שמחה כמו אחרים , משהו עצוב.

     

    ילדותי ובריאותי לא הקלו – כאשר חלק גדול מהנשיאה בעול נפל עליך , הבדלי הגילים בינינו יצרו בתחילת הדרך יחסים של אחות גדולה ואח קטן שאף פעם לא הצליח להיות טוב כמוה.

     

    כאשר עזבת אותנו לאחר נישואיך אכזבת אותי , כעסתי עליך – מה פתאום ? לקח לי המון זמן עד שהסכמתי לנסוע לבקרך בפעם הראשונה ברמת יוחנן . נדמה לי שגם את אף פעם לא עזבת את כנרת ותמיד שאלת על העלונים ודפי השבוע. וכאשר השתמשת במלה הביתה – התכוונת לכנרת.

     

    תמיד ידעתי שאת דואגת לי ולשרה'לה אבל אף פעם לא הראית את זה כלפי חוץ, לא דיברת על כך עם איש  .

    בשנים האחרונות כאשר הצרות החלו לרדוף את משפחתנו יצא לנו יותר לשוחח ואף התקרבנו , סיפרת קצת על הילדות בשפיים ובכנרת , מעט מאד,מעט מדי ולא הספקנו למלא את החלל .

     עזבת אותנו פתאום – בלי שיכולנו להספיק למלא את פסיפס חייך, השארת אותנו עם הרבה שאלות על העולם ההוא שאת ואמא לא דיברתן עליו איתנו אף פעם למרות שהייתה לו השפעה חזקה על חייך ובעקבות כך גם על חיינו .

    לפני שאפרד סופית מאחות שהייתה כל כך משמעותית בחיי , רציתי לפנות בגאווה אליכן בנות ערגה נרית גלית וצאלה , אליך שי ואליכם החתנים דורון איתן גידי עומר וכל הנכדים לחבק אותכם חזק ולומר – זו זכות ענקית להיות אמא של ילדים כמוכם. להודות לכם על הטיפול שאין שני לו על המסירות והדאגה שבהן היתה אמכם עטופה ושהייתה כל כך גאה בכם , ילדיה ובמשפחות אותן הקמתן.

    אנו יודעים שזה יכול להיות גם אחרת אף פעם לא יעל ולא אנחנו התייחסנו לכך כאל מובן מאליו . ואני בטוח שהאהבה בה עטפתם את אמא שלכם את אחותנו תעמוד לעזרתכם בסגירת החלל שנוצר  – והיום אולי יותר מתמיד סביבכם תיסוב משפחתנו.

    ואת אחותי היקרה המשיכי להשגיח עלינו מלמעלה כמו תמיד אנחנו זקוקים להשגחה שלך.

    נירית

     

     

  • סבתא יעל- שחף קפולניק

     

    סבתא יעל

    כשאני חושבת על סבתא שלי צצים בי זיכרונות  טובים.

    סבתא הייתה כל  שנה  תופרת לי תחפושת חדשה ומיוחדת לפורים.

    לפעמים סבתא הייתה אומרת לי לחשוב על תמונה ואז היא הייתה רוקמת לפי מה שאני אמרתי.

    כל חג ויום הולדת הייתה קונה מתנות לכולם.

    ועוזרת לי בשעורי הבית שנתנו לי.

    סבתא הייתה מאוד צנועה ומיוחדת. עזרה להרבה אנשים ובזמן האחרון עזרו גם לה קצת יותר.

    אצל סבתא בבית אף פעם לא היה משעמם, תמיד היו הרבה נכדים ביחד ואפשר היה לשחק ולהשתולל.

    והדבר הכי מתוק, כל יום שישי אחרי ארוחת הערב כל המשפחה המורחבת הייתה הולכת לסבתא לאכול גלידה, לשחק ולדבר.

    היא הייתה הסבתא היחידה שלי ואני עדיין לא מאמינה שזה קרה, אני עדיין חושבת שאת כאן בינינו.

    שחף נכדתך

     

     

  • פרידה- חיימקה זבולון

    פרידה.

    יעל איננה, כמו אתרוג של חג מרופד בצמר רך, אספה אליה את יקיריה ועזבה את העולם.

    לילה בא אל העולם, עם יום וחברים רבים הגיעו להיפרד וגם אני שם.

    מטפס לאיטי על צמרת עץ חיי בורר בתוכה ענפים טובים להתיישב, להישען, מתיישב על ענף הילדות הנסער ונישען, לא בודק,יהיה בסדר,רק מסתכל בכל מסביב.

    לקחת אותנו מהגן, מתרגשים, נסערים כמו בועות סבון, קלים, נפוחים לרגע ונרגעים, כמו קצף של ים מתעופפים ונחים. לאט בקצב משיכת עגלת האוכל הכחולה, הרגעת,עיצבת,חינכת ואנחנו כן, נרגענו התבגרנו.

    הייתי מביט אליך מעלה פוגש את העיניים, תמיד מביטות למטה, רגועות,שקטות בלי הרבה מילים שמלוות אותן. ואז קצת גבהנו והעיניים התקרבו וגדלו. אחר כך – עוד כמה דברים קרו בצמרת בערך בסדר הזה.

    גבהנו- העיניים שלך פתאום הופיעו ממש ממול, אחרות, עצובות,קצת בוהות אבל חמות וחרוצות.

    הקבוצה של עמית זכתה באליפות ההקפות והדודס.

    אלי נהייה אלוף הגולות.

    רני למד לעשות סלטות בבריכה והלך לקורס טיס, כדי לתפוס מקום לנועם שיבוא שנה אחריו, יתיישב מאחוריו במטוס ושניהם יוכלו לרחף בשמים ולשיר משירי מתתיהו שלם.

    אחרים לבשו מדים והתפזרו בים וביבשה, קצינים וקצינות, לוחמים, נוער לתפארת.

    היינו אז באים לשישי שבת לאחוזה המתפתחת שאסמי החיטה שלה מזמן התמלאו גרגרי פלסטיק, וגם בבנק הלך ונהייה קצת צפוף בחשבון… ואת, מרחוק, בשבילים, מחפשת אותנו, בעיניים, לראות, להבין, להתחזק, לחזק אותנו, אותך? דואגת, גאה, מתפללת תפילה אזרחית לטוב, אוהבת? לא ידעתי את זה אז, אבל עכשיו במרומי הצמרת משהו זז, מתגלה, פועם, פתאום מובן, זאת הייתה אהבה.

    כאן בצמרת מסביב עלים של פגישות מהירות על השביל, במחסן, שאלה חטופה לשלומי והעיניים, אך העיניים, עכשיו כבר מותר, תמיד סיפרו לי הכל, פשוטות, טהורות, בלי פוזה, רק תדע שאתה חשוב, שאני דואגת לך.

    אח"כ סיימנו, איש איש בזמנו וחזרנו חלקנו לאחוזה, מתייצבים מאחרי מחרשה או אקסטרודר ואת שוב בעיניים שקטות, מיושבות, חרוצות בטוחות במעשיהן, ממשיכה ודואגת פה ושם עוצרת, שואלת: איך הולך? צריך משהו? גאה בילדי השיתוף שגידלת, רופאים, אחיות, טייסים, מסגרים, מהנדסים , מורים, הורים, כולם הורים, וואו איך היית אז מודאגת.

    ואז גם אני יצאתי מהאחוזה, לא זוכר שדברתי איתך על זה, והחגים הפכו להיות ביקורי משפחה וגם חיפוש סמוי מרחוק, אחריך. ראיתי שהופיעו אי משם קלנוע ומראה שמתחיל להשתנות ועוד עצב בעיניים שאולי היה שם תמיד אבל לא הבנתי שהוא שם ושהוא הולך ועוטף ועוטף ועוטף, אותך…אותי.

    חושך עכשיו בצמרת, לילה ירד וסהר צעיר וסלוח של אחרי כיפורים, מצייר על לוח כהה קו עדין ונקי, מחביא כוכבים קטנים באור לבן כטלית ועוזב, כמו בועות סבון, כמו קצף של ים, ואת אי שם, חדשה, בגן עדן, זה ברור.

    ראי, שם מחכים ילדים צעירים,שובבים, בלילות יתגנבו אל תפוחי החיים והדעת, בימים יפגשו נערים, נערות, טייסים, לוחמי ים ויבשה, ממש כמונו, גשי אליהם, מזלם כה גדול, כי הגיעה אליהם היום מטפלת.

    היי שלום, יעל המטפלת שלי.

    חיימקה זבולון.

     

  • פרידה מסבתא- מתת קפולניק

    30.9.09

    למרות גילי הצעיר, לצערי הרב כבר יצא לי לצבור ניסיון בכמה הלוויות שונות.

    לכן הקדשתי מחשבה רבה לדברי הבאים מתוך מטרה לא רק לשתף ברגשותיי אלא גם להקל על כאבם של אחרים.

    בשנה האחרונה של חיי פגשתי אנשים חדשים שמכל אחד מהם למדתי לקחת את התכונות החיוביות שהייתי שמח לחקות. לכן גם בדמותה של סבתא אני מחפש את הדברים הטובים שהייתי רוצה לקחת איתי.

    את טוב לבה, החריצות, האדיבות, הנחמדות, הסבלנות והרצון לעזור איפה שרק צריך גם בימיה האחרונים.

    יש כאלה שיגידו שהיא שריד של הקיבוץ הישן. אבל אני לא מכיר את הקיבוץ הישן…. אני מכיר את סבתא…..

    ואם במרוצת השנים כשאגדל ויאמרו עלי כי יש בי קצת מסגולותיה של סבתא, אדע כי זו המתנה שלי ממנה.

    ואם כל אחד מאיתנו ייקח את יעל בתור דוגמא לחיקוי… וינסה להיות קצת טוב לב, חרוץ, אדיב, נחמד, סבלן ובאמת ירצה לעזור כשצריך.

    אם כל אחד יהיה קצת יותר… יעל.

    נראה מהר שכולנו נחיה בעולם טוב יותר.

    מתת הנכד הבכור

     

     

     

     

  • פרידה מאמא- צאלה

    כשאני מחפשת את זיכרונות הילדות שלי מאמא אני מגלה שהם לא מהבית, אלא ממקומות העבודה שלה. מהמחסן, שהייתי מגיעה אליו כל יום אחרי בית הספר, מהפורים, מהחבילות לחיילים. ככה אני זוכרת את אמא – עובדת.

    אמא עבדה כל החיים. עבדה בקבוץ ועבדה בבית, תמיד עסוקה, תמיד מכינה משהו, מסדרת, דואגת. לא נחה, אפילו לא ישנה בצהריים.

    אבל למרות העבודה הקשה והמסירות לקיבוץ, אמא לא ויתרה אף פעם על תחושת הביחד המשפחתית שלנו. ולמרות שלא גרנו כולנו ביחד באותו בית אף פעם, אמא יצרה מאיתנו משפחה מחויבת ומגובשת.

    בתוך המשפחה הזאת, אני הייתי ונשארתי הילדה הקטנה. ובתור שכזאת, אמא לא הפסיקה להיות אמא שלי לרגע, והמשיכה לסדר לי דברים, גם שכבר לא הייתה בריאה. לפני חודשיים בערך ערגה ונרית נסעו ואני באתי להיות עם אמא בסוף השבוע. בערב, אמא, שהייתה אחרי אשפוז ולא היה לה כוח לעמוד, עמדה וחיממה לי אוכל והגישה לשולחן, כי היא אמא שלי ואני הילדה הקטנה שלה.

    אני בעצמי אמא די חדשה. אני מקווה שאצליח לתת לילדים שלי את התחושה שקבלתי מאמא, שביחד יש להם האחד את השני לסמוך עליו, ושכל אחד מהם לחוד אהוב ומוערך, ולא משנה מה יעשו או מה יבחרו בחיים, זה יהיה בסדר.

    אחרי שאבא נפטר אמרתי לאמא שהיא חייבת להחזיק עכשיו מעמד בשבילי. לחכות עד שיהיו לי ילדים, כי אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אז היא חיכתה והחזיקה מעמד, וראתה את תמר גדלה ואת איתי נולד.

    ובאיזשהו מקום אני חושבת שהספיק לה. וכשהיא ראתה שכולנו מסודרים ושגם לי, הקטנה, כבר נולדו ילדים, היא בקשה שנשחרר אותה מהחובות המשפחתיות שלה, ושניתן לה כבר לנוח.

    אז תנוחי עכשיו אמא, ואני באמת מקווה שאת כבר נחה לך בשקט, לא מטפלת באף אחד ולא דואגת לאחרים, אלא רק לעצמך. למרות שאני יודעת שאת בטח לא יכולה ממש לנוח ואת בטח יושבת לך באיזה פינה ומקפלת עננים.

    צאלה

     

     

     

     

  • שלושים לאמא- נירית ספיח

    שלושים לאמא –

    חזרתי עכשיו מהבית שלכם, והיה לי כל כך נעים שם, כל כך מנחם, מחבק, עוטף, כל כך בית..

    יש לי תחושה שאני רק מתחזקת את הבית עד שתחזרי, ואולי גם תביאי איתך את אבא.

    כבר חודש עבר, והאין רק נעשה מוחשי ונוכח יותר ויותר.

    ואני מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את היום האחרון בחייך, או ליתר דיוק, משחזרת שוב ושוב את המילים שאמרתי לך, רוצה לא פעם להחזיר את הגלגל אחורה ולהגיד משהו אחר, להתנהג אחרת.

    היה לי קשה ביומך האחרון, לא יכולתי לראות עוד את חולשתך, והייתי חסרת סבלנות. היה לי נוח לראות שגלית מטפלת בך כל כך יפה, ואני תפסתי מקום בצד, ראיתי מהצד שאת מרגישה לא טוב, ולא ניגשתי אליך.

    המילים הכמעט אחרונות שלי אליך היו "אמא למה את נוסעת עד לכאן .." כשהבאת אותי עם הקלנוע אל ערגה, ואז זזת אחורה, ואני אמרתי "טוב, לא משנה כבר" ואת אמרת לי "אל תכעסי עלי"..

    המילים האחרונות שלי אליך היו חסרות סבלנות, היו קצרות רוח, ואת הרגשת כמובן בכך. בימים הקודמים, ובחודשים האחרונים הייתי אחרת, ודווקא ביום האחרון שלך זה מה שנשאר..

    אני יודעת שזה לא הכל, אני יודעת שכן הייתי בשבילך, ושידעת, הרגשת והערכת.

    אני מטפלת ומטופלת כבר מספיק שנים בשביל להבין שמן הסתם הגנתי על עצמי שלא לכאוב שוב, שלא להתייסר בלראות אותך כך, כדי להרחיק את עצמי מהכאב, כי אני כן ידעתי שהסוף נמצא כבר איפה שהוא בסביבה.. חוסר האונים והחולשה שלך היו עבורי כל כך בלתי נסבלים, שהתקשחתי אל מולם, שהרחקתי את עצמי וכעסתי עליך.

    אני יודעת הכל, אני מבינה מה קורה לי, אני יודעת שיעבור זמן ואני אשאר עם תחושות אחרות,

    ובכל זאת, כל החודש האחרון אני עסוקה שוב ושוב במילותי האחרונות, במה שאמרתי ובמה שלא אמרתי..

    את נמצאת אולי במקום שכולו שקט.. אולי גם שלווה, מן הסתם במקום שבו לא מרגישים יותר, ואני נשארתי עם הכאב העצום.. ו עם הרצון, הצורך.. להחזיר את הגלגל אחורה לחבק אותך, להגיד עד כמה אני אוהבת, מעריכה ואסירת תודה לך על שהיית אמא שלי.