זכרונות ילדות אייר תשכ"ט
הדבר קרה בהיותי בן 10 – 11 בעיר מולדתי תחת השלטון הרוסי-צארי. באחד מימי הקיץ החלטנו לצאת ליער הקרוב לעיר לאסוף פטריות וגרגרים (תותי יער).
בטיול זה השתתפו אחיותיי הבכירות, אחי הבכור ושתי חברות של אחיותיי. לקחנו אתנו סירי חרס לאיסוף פטריות ותותים, וכרגיל בטיולים כאלה לקחנו בחשבון כי נחזור הביתה אחר הצהרים.
היה יום קיץ בהיר ויפה. התפזרנו ביער וכל אחד חיפש תחת השיחים פטריות וגרגרים וכדי לשמור על קשר הדדי קראנו מדי פעם בקול רם. ההדים נשמעו למרחקים ואחד ענה למשנהו. בסוף לאחר שמילאנו את הכלים שבידינו התחלנו לזוז בכיוון העיר.
יצאנו מהיער שמחים ועליזים. על יד הדרך השתרע שדה רחב-ידיים של שיפון. הבנות ראו פרחי דגניות ונכנסו לשדה לקטוף. פתאום הופיע על סוס בדהרה איכר סמוק פנים ובעל עיניים רצחניות והסתער בצעקות: –
"הוי אתם יהודונים (בלשונו ז'ידים), אתם מקלקלים את השיפון שלי! איך העזתם להיכנס לשדה ולדרוך בתבואה?"
הוא ניצב על סוסו בדרך לפנינו, זועף ומקלל. הבנות הצטדקו והוכיחו לו שלא פגעו בתבואה ורק קטפו פרחים אחדים. אולם הוא בשלו, צועק ומקלל ברוסית. בסוף הודיע כי אם לא נשלם קנס של כך וכך רובל לא ירשה לנו להמשיך בדרכנו.
כסף לא היה לנו והאיכר הודיע כי יעצור אותנו בחווה שלו עד שנשלם את הקנס. הוא אילץ אותנו לשנות כיוון וללכת לכפר והוא רוכב מאחורינו ומקלל. ידענו כי הוא שיכור והיינו אובדי עיצה.
בקצה הכפר הכניסנו לחצר איכרים רחבה ומסודרת. כנראה היה איכר עשיר, בעל – גוף. הוא פתח דלת אחד הדירים בחצר, הכניס אותנו לדיר והודיע כי נשאר שם כל הלילה עד שנשלם את הקנס שהטיל עלינו.
היום נטה לערב, היינו רעבים ועייפים ודאגנו להורינו, אשר בודאי דואגים לנו בבית ודואגים לשלומנו.
בדיר היה סרחון גדול, היינו מדוכאים והתייעצנו מה לעשות. החלטנו לשלוח אחד מאתנו העירה להביא כסף. אמרנו לאיכר, כי ירשה לאחת לבנות ללכת העירה, להביא את הכסף. הוא הסכים לכך ואחת הבנות הצעירות, חברתה של אחיותיי, שוחררה ואצה העירה. נדברנו בינינו שלא תספר מה שקרה. היא צריכה להשיג כסף ומיד לחזור. בינתיים העריב היום, היה חושך ואנו כלואים בתוך הדיר. בסוף חזרה החברה, הביאה את הכסף והאיכר פתח את השער. שוחררנו ומיהרנו הביתה.
כמובן ההורים דאגו מאוד. אבא התהלך ברחוב וצפה לעבר דרך היער. עם החושך גברה הדאגה. כאשר נראינו בקצה הרחוב רצו לקראתנו בשמחה. המצאנו תירוץ כלשהו, אך לא ספרנו את האמת. אולם למחרת התגלתה.
אבי הנערה שהביאה את הכסף חקר אותה, למה לקחה בחיפזון את הרובלים ואז ספרה לו כל המעשה. אביה בא לביתנו לבקש את חלקנו בכסף ואז סיפר להורינו מה קרה. כאשר ראינו, כי אכן נודע הדבר, מסרו אחיותיי את כל הפרטים.
בעירנו הופיע עיתון מקומי ברוסית. אבי היה כותב בו לפעמים וגם הפעם מסרו בו את ספור המעשה אגב תלונה שאיכר מעיז לכלוא ילדים בדיר חזירים. את המאמר הזה קרא קטגור בית המשפט, כנראה רוסי ליברלי. הוא הזמין את אבי, שמע מפיו פרטים על המקרה וכתוצאה מזה הגיש כתב אישום נגד האיכר.
באחד הימים בבוקר, נכנסו לביתנו איכר ואישתו. הכרנו תכף את האיכר שכלא אותנו. הפעם היה לבוש בגדי חג וגם אשתו התקשטה. הם התחננו שנסלח להם. הוא היה שיכור ולא אחראי למעשהו, אמרו. שניהם בכו והתחננו שנבטל את המשפט. הם הביאו אתם כל טוב לשחד אותנו.
אבא טען שאין הדבר תלוי בו, הוא לא מסר את העניין לערכאות, אלא הקטגור. עליהם לפנות אליו.
כעבור זמן מה התקיים המשפט. אחיותיי הופיעו בו כעדים. האיכר נאשם ,עמד נזוף ואומלל. הוא בא על עונשו אם כי אינני זוכר מה העונש שהוטל עליו.
עתה אני מבין כי הקטגור היה כנראה איש ליברלי ורק בתור שכזה יכול היה להביא את האיכר האנטישמי למשפט ברוסיה הצארית.
יעקב יניב
