לאזכרת יצחקי, פברואר 2017
50 שנה, לך תזכור.
1967 הינה שנה הצרובה באופן שונה בזיכרוננו הלאומי ובזיכרוננו המשפחתי.
בשנה בה חוותה מדינת ישראל ניצחון משכר-חושים במלחמה שהשלכותיה יעוותו לימים את מידותיה המוסריות, חוותה משפחת נצר, שמרבית שנותיה הייתה קשורה קשר בל-יינתק לאותה המדינה, אובדן של אחד מאיבריה, אשר היה נחוץ לתפקודה התקין כגוף שלם.
לא היה זה באחד מאותם שישה ימים מפוארים ונוראים בו חוותה המשפחה את שכולה, אלא בזמנים אחרים באותה השנה, פחות מפוארים אך נוראים לא פחות – זמנים אפורים, משמימים ושגרתיים לכאורה של אימונים ותרגולים. שגרה צבאית במיטבה. איש לא שיער שבמקום כלשהו יכול לקרות האסון, ודאי שלא בהכשרה של סיירת מטכ"ל, ודאי שלא עקב שטות שכזו.
ובכל זאת, ואף על-פי כן, היה מי שמצא לנכון לזרוק את מה שזרק למדורה, וקרה אשר קרה, ואבד אשר אבד, והמילים לא ינחמו, וגם לא הנסיבות, ולא המדים, ולא הכבוד שניתן. "כי לי הוא" – אמרה הארץ, ואספה אותו אליה, למנוחת-עולמים. ואת הנעשה אין להשיב, ומהמשגה הילדותי התפרקו בני קיבוץ, משפחה וחברים, מכונסים באבלם הפרטי-משותף, מזועזעים אך נאלצים לעכל אט-אט.
והאם הסתגרה, והאב פנה לפעילות ציבורית כמצבת-זיכרון, והאחים כל אחד בשלו וכמתאפשר מגילו, והחברים כתבו, וחוברת יצאה, וסרט הופק, ויום-עיון הוקדש, ושיר נקשר בצמרמורת.
והזמן עבר, השנים חלפו, וחברו הטוב של האב נהיה לראש-ממשלה ונרצח, ואחד מן הנוכחים אף הגיע לדרגת רמטכ"ל, ואז נסק בסקרים וצנח, והאב והאם הלכו לעולמם, ובמקום נבנה פארק.
ובערב השירה בקיבוץ ביום הזיכרון הדמעות זולגות מדי שנה, חלקן מתוך זיכרון חי ומתגעגע, חלקן מתוך החיבור המשפחתי. והחיים ממשיכים, אבל אחרת.
ורק הקבר הצה"לי, הפשוט, במקומו ניצב, מעל לנעורים הנצחיים ומתחת לפרסה המחלידה, והפרחים שעליו מונחים, נובלים ומוחלפים, ועולם כמנהגו נוהג. ודור הלך ודור בא, והנה הוא עומד ליד אותו הקבר, שוב, כמדי שנה, רק שהפעם כבר חצי מאה חלפה. ומי יודע מי יעמוד כאן בעוד חצי מאה מהיום.
נותרנו אנו לזכור. מתוך געגוע, מתוך כבוד והערכה, מתוך הפחד לשכוח – אין זה משנה. כולנו ניצבים פה יחד, וגם כל אחד קצת לחוד, ושותקים את שתיקתך. כי תמו המילים, ונותר רק קול דממה דקה.
לא זכיתי להכיר את יצחקי, אך פה ושם אני שומע על מראנו הדומה, שגם אם אגדל שיער וזקן כנראה שלא אצליח להסתירו. אני תוהה אם גם היינו דומים באופיינו, אם הייתי מתחבר חיבור מיוחד לדוד שלא היה לי מעבר לסיפוריי אמי. האם היה נהפך אף הוא לרמטכ"ל או לראש-ממשלה, ואולי למזכיר-הקיבוץ, או לראש-מועצה, למאלף סוסים אגדי או למושיעם ומשפר מצבם של הבדואים אזרחי המדינה. יותר מדי "אם" ו"אילו" ומעט מדי עולם וחיים מלאים.
כמו שכבר ניסה לנחם אחים וחברים מתאבלים, נתן אלתרמן בשירו "על מות" לזכר ברל כצנלסון:
לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –
גַּם עֵת רָב בִּי רִיבוֹ וַיֶּחְזָק.
כִּי אָהַבְתִּי שִׂכְלוֹ הַקּוֹרֵעַ
אֶת מַסְווֹת הַדְּבָרִים כִּבְמִשְׂחָק.
וָאֶרְדֹּף פִּקְחוּתוֹ, כְּקִטֵּעַ
הָרוֹדֵף אַחֲרֵי הַבָּרָק.
לִי הוּא – אָמַר הָרֵעַ –
וְאִתִּי הִנּוֹ גַּם אִם יִרְחָק.
והוסיפה נעמי שמר כאילו ביתר ספציפיות בשירה "עקידת יצחק":
גם אם שבע נחיה ונזקין
לא נשכח כי הונף הסכין
לא נשכח את בנך
את יחידך אשר אהבנו
לא נשכח את יצחק
