יצחק (איציק) לקח

יצחק (איציק) לקח ז"ל

בן שרה ויוסף

נולד בכפר יחזקאל

י"ט בתמוז תרצ"ב, 23.7.1932

נשוי לעדה (לבית קרר)

אבא להדס, חגי ויעלי

נפטר ט"ז בכסלו תשע"ט, 24.11.2018

בן 86 במותו

יהי זכרו ברוך

סבא – תהל

לפעמים יש נקודות בחיים בהם מילים לא יכולות להעביר ולבטא את עוצמת הדבר.

שבחירת המילים מצריכה דיוק, או שמא מדובר דווקא בהיעדר הדיוק.

גבול דק שנע על המתח בין הקטנה וצמצום לגדלות שאינה נכנסת במילים.

שהדבר רב מלהיכנס לתבניות סדורות ומנגד כל כך פשוט עד כדי שלא ניתן אפילו לתארו.

ובכל זאת ניסיתי.

ניסיתי לדייק ובו בזמן לא לצמצם.

לפשט אך להשאיר את הנשגבות.

היית כל המילים שבעולם ובאותה נשימה לא התאמת אף לא למילה אחת .

היית יסוד הטוב בעולם, מקור מים חיים בלתי נלאה.

היית האיזון המדויק שבין החסד לאמת,

בין הרוח לחומר,

בין התורה לעבודה.

היית משכין שלום והשלום היה לך למשכן .

דברי חוכמתך בנחת נשמעו.

מכל מלמדיך השכלת והשכלת ללמד כל אדם בדרכך.

היית מהות התום והטוהר באדם- האמנת בטוב, ראית את הטוב וביקשת את הטוב בכל יום ויום.

נפשך דרור שואפת, זה אתה החולם שח. אמונתך באדם, ברוחו, רוח עז.

חיית משמעות ועשייה, חיית עקרונות והצלחה, חיית חברות ואהבה.

חיית את החיים במלוא תפארתם.

דְּרָכֶיך דַרְכֵי נעַם וְכָל נְתִיבותייךָ שָׁלום.

כמו שכבר אמרתי, אתה גדול משמילים יוכלו לתאר.

בינתיים אסתפק במתאימה ביותר בעיני,

מלאך.

איציק, המחנך האהוב שלנו איננו.

איציק, המחנך האהוב שלנו איננו.

כל כך הרבה השקיע בנו. ואנחנו החזרנו אהבה.

הווטסאפ של הכתה פעיל ורוגש היום. לכל אחד יש משהו להגיד ולהזכיר ולהוקיר.

רוב בני הכתה לא פגשו באיציק בערוב ימיו ורובם זוכרים אותו בנעורינו המשותפים.

כך בילי שטראוס: איציק נשאר אצלי המחנך הצעיר שהיה לנו מדריך יותר מאשר מורה. ותמיד הקפיד להגיע עם עדה לבקר את ההורים שלי (ואכן, גם מגד שטראוס יש לנו זכרונות רבים וטובים).

יואב מסינגר אומר: איזה מחנך יקר. אדם מרתק וחכם, גם חייימקה זבולון זוכר היטב את הטיול לאילת את הליווי של איציק, וכך גם בני כתתנו האחרים. כולנו זוכרים את איציק היטב. נכנס בלבינו.

גם במפגשים שלי עם איציק בחמדת אבות, הוא נשאר תחת מותג המחנך והמורה הנערץ.

לי איציק פתח את עולם השירה העברית החדשה (כן אז זו היתה שירה חדשה).

התחנכתי על מורשת הביטלס. ידעתי בעל פה את כל המילים של האלבום סרג'נט פפר, אבל את אמיר גלבוע לא הכרתי. פתאם קם אדם בבוקר. זה היה מסעיר ומרגש ומפתיע. איך לא חשבתי על זה קודם.

ודליה רביקוביץ, שהיתה אז משוררת צעירה. אודות לאיציק ידעתי חמדה שלא היתה כמוה.

ונתן זך. וואו. אני רוצה תמיד עיניים . כן ראינו את יפי העולם.

ואני שהכרתי היטב את ידידי מרחוב ארנון, ומה עושות האילות, ועוד חומרים של תחילת הדרך, ואיציק גילה לי שלאה גולדברג גם כתבה שירים לסוף הדרך.

את האהבה הזאת לשירה עברית אני חייבת רק לאיציק. היינו מעיינים וחופרים בכל שיר ומחפשים משמעויות נוספות ונשארים לדון ולהתווכח עד שעות אחר הצהרים בפרשנויות אפשריות ורבדים נוספים. פשוט תענוג היה.

בפרספקטיבה הסטורית. אי שם בשנים 1969-70 עיינו (כן אני זוכרת) בשני שירים במקביל. "בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה" של משורר אירופי דוד פוגל בהשוואה לשיר "הולדת" של אמיר גלבוע, שגם כן  שהגיע מאירופה אבל היה מאד ישראלי. בשני השירים קורה עולם ומלואו בפרק זמן של 5-10 שניות, עד שהעלה נופל לארץ אצל פוגל, או תוך כדי ששני עלים מכסים האחד את השני אצל גלבוע. יש דברים שרואה ושומע ההלך העייף, ויש דברים שמבין הילד. בשני השירים התבוננות מאד מאד מעמיקה בעלים קטנים, והמון הקשבה,  שהופכת עולם למלא משמעות. מי יודע אולי זה ביטוי מוקדם לתשוקה של איציק לצלם בהגדלה פרחים ועלים ולמצוא משמעות ולהאיר פינות.

משהו על הטיולים. איציק היה טייל בסגנון קח מקל קח תרמיל. מי שזוכר את הטיולים המפרכים,  אוהלים בנינו משתי שמיכות עם אבנים וחבלים. בלילה,  שרופים משמש עשינו מאמץ לבשל מרק בטעם ליזול. ואיציק תמיד, אבל תמיד שותף מלא לעשייה. כאחד הנערים. מתעורר בבוקר ראשון והולך אחרון לישון. בבוקר מעמיסים על משאית את כל הציוד ואיציק ראשון על המשאית. תמיד נותן דוגמא אישית. אנחנו מאד מאד הערכנו אותו. היו לנו גם מדריכים אחרים, שישבו על מזרונים וחיכו לראות אותנו מתארגנים בעצמינו. ואנחנו פירשנו את התנהגותם כתירוץ לבטלנות.

את מסיבת י"ב שלנו איציק ליווה בחששות רבים. החלטנו לכתוב הכל בעצמנו. היו לנו רקדניות ורקדנים בכתה, בוגרי הלהקה של נורית, היו לנו כותבים טובים, זמרים טובים, וגם גייסנו את עפרה נצר ואת סטלה. עפרה נצר הלחינה ועיבדה עבורנו את השיר "למדני אלוהי" שנבחר על ידי הכתה כשיר השנה בשעור ספרות. איציק היה זה שהאיר כמה שום דבר אינו מובן מאליו. והיום החירות הזאת "לראות לחוש לנשום…" מקבלת משמעות אישית.

ולעניין המסיבה. איציק שיחרר אבל ראינו שהוא ממש חרד לתוצאה. בסוף הסכמנו במשא ומתן שיביא לתפירה הסופית את איל גפן מיגור. באמת נשארה לו כלום עבודה. רק לסדר אותנו לתמונת סיום. המסיבה הזאת העצימה אותנו מאד והרגשנו מאד מוצלחים, ובעיקר ידענו שסומכים עלינו.

אני שמחה שניתנה לנו ברמת יוחנן ההזדמנות לאגד את כתביו של איציק לספר.

שמחתי ללוות אותו בתהליך. מי שעשתה את עיקר העבודה היא גל כהן. איציק פשוט מת עליה. הוא היה מאושר לעבוד איתה, והעיסוק הזה סיפק לו ענין וריגוש. הוא מיין חומרים ולמעשה עשה באופן הזה סיכום של חייו וסידר את הזכרונות במקומם. זה היה תהליך נפלא.

איציק  הספיק לקבל את הספר מהדפוס. לקח לעצמו 15 עותקים כדי לחלק למשפחה  לא לפני שביקש לשלם עליהם.

אבל למחרת הכל השתנה. את התקופה האחרונה עדיף לשכוח.

בתחושה של הקלה אני מלווה את איציק היום, בידיעה שאינו סובל עוד.

ואני באמת ממש ממש אוהבת אותו.

לזכרו של איציק לקח ז"ל

"מה נשאר לאנשים פשוטים? נשאר לנו רק להביט ולשתוק. להביט ולשתוק, זאת צריכים לעשות כאן." (עמוס עוז, מתוך הספר "מיכאל שלי")

איציק היקר, עצוב לי לשמוע על לכתך ואני משתתפת בצערם של הדס, חגי, יעל ובני ביתם.

איציק המחנך שלי –

מהלך בצעד קל בשבילי הקיבוץ, עם הבלורית המתנפנפת והשפם המפורסם . .

בטיול השנתי למדבר יהודה, מספר לנו על גיבורי התנ"ך ועל נביאיו:

"שימו לב, שכל הדתות הגדולות נולדו במדבר, כאן האדם מרגיש קטן מול עוצמתו של הטבע ומול אלוהיו" …

מדבר בעיניים נוצצות ובאהבה אמיתית לארץ הזאת, לשפה העברית ולתרבות המקומית.

מצטט באופן קבוע מעמוס עוז הנערץ ומספר לנו בקול מזמור על "מיכאל שלי", "המאהב" ו"התפסן בשדה השיפון" . . .

יש לי זכרון חזק ממך, שבהזדמנויות רבות הבאתי כדוגמא מעולה למושג "חנוך לנער על פי דרכו…":

כאשר למדנו בכיתה את הספר "אל תיגע בזמיר", הצעת לי לצייר מפה של העיר בה מתרחשת העלילה, כך שתוך כדי קריאה היה עליי לעקוב אחר מראי המקום ולצייר: ביתו של מי נמצא כאן, היכן הכנסייה ואיפה הכיכר וכך ללמוד ולזכור, בדרך הטובה ביותר בשבילי!

ראית אותנו, לימדת כל אחד לפי דרכו ולפי יכולותיו.

הכלת ברוחב לב את הרצון המתמיד שלי ללכת בתלם המקביל.

אחרי שעזבתי את הקיבוץ, עוד היינו מתראים ומדברים פה ושם…

בשנים האחרונות, לא נפגשנו.

היית דמות משמעותית בחיי, אזכור אותך תמיד באהבה רבה.

נוח בשלום על משכבך,

מיכל אדלמן

דור הולך ונעלם. איציק השתייך ללא ספק למובחרים שבו.

נקיון כפיו והגינותו, טיאטאו כל צל מדמותו  בעיני הציבור. ייחודו היה ביחס הכבוד, ההערכה,  והייתי מעיזה ואומרת האהבה שרכשנו לו.  מדוע ? אולי משום שהיה כל כך אמיתי.  כל כך נותן תחושה של אמון, וכן, של אדם שהערכים האנושיים החשובים, בילקוטו תמיד.

דומיננטית היתה  אמונתו  בחזון הקיבוצי, "כזה ראה וקדש", אך הוא התייחד בכך שהאמין, ללא גרם של ציניות, ללא גרם של צביעות וביטא זאת באורח חייו והתנהלותו. "שלומי קשור בחוט לשלומך" כדברי זלדה, איציק והחלום הקיבוצי .

כמעט נוגע ללב היה הסירוב העיקש שלו  לראות את מפת המציאות כפי שהיא ולהתעקש  ולהמשיך לאחוז בחלום הראשונים,  קודם כל אנחנו, קודם כל היחד של הקהילה. ומכאן, אין זה מפליא שלאחר כל חג ובעיקר לאחר העומר וחג המים, חגי הגאווה שלנו, היה מהלך כטווס, באופוריה ומקרין את  ה"אמרתי לכם" בחגיגיות. לא ייפלא אם כך שלאורך שנים נטל את שרביט הנואם והמטיף בשער. בטקס יום הזיכרון ליד  המצבה, קולו רועם מקצה מטע האבוקדו ועד קצהו. מסכם את הישגיה של המדינה ובוחן בפצעי  אוהב את הבית הקיבוצי. טוטאלי באמונתו . מציב כאן סימני קריאה.

ועם זאת נחטא אם נצייר את דמותו של איציק, רק במימד זה . הוא היה אדם עמוק ומורכב. איש אשכולות.

כל כך מובן מדוע בחר להיות מורה לספרות ומחנך. כן, הוא היה אדם קורא ומי שמנסה להעביר לתלמידיו את יופי הקריאה. יודע   שלהיחשף לדמויות המשורטטות בספר  מחדד את היחס לאחר, לשונה, לחולשות אנוש,  לחמלה. אני חותמת על כך שהאמין שקריאת ספרים מעמיקה  את הרגישות לאדם באשר הוא אדם. מי שאוסף כל כך הרבה בני אדם לחיקו באמצעות הקריאה, יתבונן ביתר עומק בסביבתו, ייעזר במיליון הגוונים השייכים לבני אנוש, ויברח מתיוג של שחור ולבן.

ואכן ,מעט אנשים ניחנו כמוהו  ברגישות לעוולות. וכשהן קרו, לא היה איציק מהסס להביע בפומבי את דעתו, ולהגן על הפרט שנפגע .

וכמעט שכחתי את חוש ההומור המקסים  שלו, שהיה סרקסטי לעיתים, וצבע עוד יותר את אישיותו.

"יפה הבלורית והתואר". איש יפה עם עיניים כחולות, שפם נצחי, ביישן  ועדין. אנטי תזה  לסחבקיות. חיוך תמידי של שלום ובוקר טוב  ועיניים קורנות תמיד.

איש שהגינה סביב ביתו יפה ככלה בחופתה. מדי יום  טיפח אותה ולא הרשה ולו לעשב אחד להרים ראש. והיא הגינה, החזירה אהבה בתפארתה – כי פרחים כדרכם של פרחים מה שמשקיעים בהם, הם מחזירים.

איציק ועדה בהרמוניה מושלמת של זוגיות , נאמנות ויחד. כאיש אחד לא הרפו לאורך השנים מנתינה וחברות.

ילדיו ונכדיו של איציק – היו גאים בהוריכם. היו גאים באביכם וסבא שלכם. הוא היה איש נפלא. אהבתי אותו.

אביטל.

איציק יקר לנו ,

רק כמה מילים ביננו בגוף ראשון .

כמה טוב שאהבה לא צריך להסביר ,

זכינו לאהוב אותך בזכות מי שאתה .

אתה איש מיוחד בקהילה ,

איש עם גוף ונשמה ששווים עוצמה .

יודע לשרטט את יופיו של הטבע במצלמה רגישה ,

תוהה על משנה ראויה לחיי חברה בצוותא ,

נושא דיברתך לשומעים עם ערכים ותקווה .

אתה איש עבודה קפדן וחרוץ מאין כמוך ,

חי את עולם התרבות שלנו כמשאת נפש שלך ,

יודע את שפת ההומור , איש רעים להתרועע .

איציק יקר ,

זכינו לחוות במחיצתך לא מעט שעות וימים ,

ברגעים עצובים , בימים של התרוממות רוח .

אתה איש יקר , יקר לנו מאד ,

ואין זה בכדי , ואין זה לשנינו מובן מאליו .

הייה שלום איש יקר ! אוהבים אותך !

לילי חייא

אל כר הדשא בדפנה, זרוע אהלים סביב סביב, התקבצו ובאו מן הבית ברמה, מתל-חי, מאגמון החולה; התלכדו לקבלת שבת, התאחדו בשירה, הסבו ב"שבת חברים גם יחד" סביב שולחנות ערוכים מכל טוב.

גם המייסדים היו שם, ניבטים מן המסך הגדול, כשעל הדשא חוגגים חבריהם הותיקים, בניהם ונכדיהם וכל המצטרפים במהלך השנים, וכולנו מציינים גבורות לאוהל שנטו ראשונים בפאתי עמק זבולון, שהיום הוא בית איתן הומה אדם, רוחש עשייה של יחד, נהנה מחסד עמלו ועמל הפועלים אשר איתו.

ועוד היו שם משחקי כדור, חיפשו מטמון, צפו בסרטים וגם לשמחה ספונטנית של ילדים היה מקום.

בשבת האיר היום על רוכבי האופניים במסלולם, על מיטיבי הלכת ומטיילי המשפחות שצעדו ברגליהם.

זה עדיין לא מסביר הכול.

הייתה באירוע הזה איזו תנופת ארגון מפליאה,שהיטיבה לחבר בין כל המרכיבים והפרטים של התכנסות אנשים וטף, כשלוש מאות במניין. הייתה איזו נכונות והשתתפות של רבים וטובים, וראשונים להם בני הנעורים. כל אלה יעמדו על הברכה ועל התודה.

ועוד: כמעט שלא היו צופים במחזה. כל אחד מצא מקומו באיזו שהיא פעילות, באיזו שהיא השתתפות, שהעניקה את  התחושה של גאוות יחידה.

ואל נקל ראש: מזג האוויר עמד לצידנו, והלילה הבהיר האיר לנו ממעל את השמחה.

לאחר שנים של יציאה אל השדה לראות בקציר העומר,

אני מחליט לא להתרגש –

ולא יכול:

הרי זה אנחנו, זו האמת שלנו, אלו פנינו היפות;

כאן גנוזה "בניית ההסכמות" שלנו;

זה שפע ה"יחד":

למן ילדי "פנה הגשם"

ועד ותיקי הקוצרים "שיבולת בשדה";

למן הדבקה הקצבית "הן ירונן"

ועד לתפילה מרטיטת כל לב, "כפינו נישא אל מרום".

יצירתם של לאה ומתתיהו היא ראשית צמיחת תרבותנו בארץ הזו,

זה החיבור שלנו אל האדמה,

זו החיטה הנישאה והבשלה שעמלו בה היוגבים,

זו הרמה הנשקפת מן הגבעה כאילו פרושות על כף ידינו,

זו השמש המצייתת לחוקים המחמירים של הטקס,

ובדיוק משתפלת אל מעבר לכרמל,

כשעל הבמה מחוללות הבנות את דבקת "והניפו",

ולפיד האש מצית את הסיסמא.

זה הרגע הכי מתאים לשיר בו את "התקווה".

למנצחות על המלאכה, כמו מכהנות בקודש,

ולכל עומסי החג על כתפיהם –

רחשי תודה.

חג השבועות תשס"ט, מאי 2009

לפני עשרים שנה נטמנה לאה באדמת רמת-יוחנן

לאחר שבראה מלא הטנא יצירה של מחול וחגי טבע,

והניחה,יחד עם מתתיהו, את המסד לתרבות מתחדשת בישראל ובקיבוץ.

האישה הזו-

הכוהנת בשמלה לבנה, שלקחה את התוף בידה, הובילה את קהל החוגגים,

ועמדה מדי שנה בשנה על משמר ביצוע יצירתה,

האישה הזו-

ידעה גם אכזבות ומפח נפש, עלבון ומרירות, בדידות ושכול.

אבל מה שלחשנו ללאה בשלושים לפטירתה

אנו אומרים ביתר שאת היום,לאחר שיצירתה וחותמה הן מתשתיות התרבות שלנו:

" אל תרגזי לאה,

נוחי בשלום על משכבך,

כי:

השמלות הרקומות כובסו,

חולצות הבחורים גוהצו,

פעמוני הרגליים נאספו,

תלתלי האזניים, החגורות הצעיפים- נארזו.

קרוב אליך,

על אדמתך,

שדות העומר ילבשו מדי שנה מחול,

ובנות ובני הרמה יצאו במחולותיך,

ודור לדור יביע מועד בחגיך,

ואת-

כאותה "ציפור יחידה,

הנושאת את כל השמים הגדולים והכחולים

על כנפיה הרפות

בכוח מזמורה…"                    (עפ"י לאה גולדברג, בהרי ירושלים,

מתוך הספר "על הפריחה")

את נושאת את חגי אדמתנו ומועדי כפרנו

בכוח מחולותיך.

לפני 49 ימים הונף טנא העומר לפעמי "שיבולת בשדה",

והיום אנו מניפים את סלי הביכורים לפעמי ריקוד "שבעת המינים".

קשה להעמיד חג טבע שני בסמיכות למאמץ המושקע בחג העומר,

אבל את, לאה, ידעת להעניק גם לחג זה את ייחודו,

בעיקר במחול  "קומו ונעלה" בו הכוהנות מספרות את סיפור עם ישראל על אדמתו

בשתי תנועות פשוטות:

להתכופף אל האדמה, לעבדה ולשמרה;

ולהניף ידיים למעלה בבקשה על הגשם ועל האור,

או בתפילת הודיה על תנובת האדמה.

עשרות רבות של מחולות יצרת לאה.

יהיו הם נזר לראשך, פעמונים לרגלייך, ערובה לזכרך.

האחד במאי 2011  / איציק לקח

חלקנו באנו בגלל ההכנה המדרבנת.

חלקנו באנו להיווכח מי מעיז להעיר ולעורר את האחד במאי.

חלקנו הסתקרן מנושא ההרצאה: האם ניתן להגשים את החזון הציוני של מדינת הרווחה?

חלקנו באנו בגלל הנוסטלגיה (ראה להלן).

היה אדום מסביב. היה נעים לשמוע סיפורים, לשיר ולהיזכר.

שמחתי בשביל מי שטרח בשביל הערב הזה,כי בהתחשב בנושא הייתה נוכחות יפה.

אבל מה נעשה: דבר גדול הוא להפיח רוח חיים ברעיונות הגלומים, או היכולים להיות גלומים,

באחד במאי. אבל דברים גדולים באמת יכולים להיעשות רק ע"י הנוער, כי "הנוער", כדברי בובר,

"הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות."

צעירינו לא היו שם, בפאב.

*       *       *

בספר המשפחה שלנו, בפרק "ילדותי ונעורי", אני מספר גם על האחד במאי, אז שכונת פועלים

קרית-חיים:

אחד החגים הכמעט מקודשים בקרית-חיים היה האחד במאי, חג הפועלים. כבר ימים לפני היום,

ובעיקר בערבו, למן מרומי מגדל המים, סמל הקריה, שניצב על עמודי בטון סמוך לביתנו, דרך בנייני הציבור כולם ועד כמעט כל בית התנופפו והתנוססו לגאווה ולראווה הדגל האדום, דגל המעמד, והדגל הלאומי, כחול-לבן.

בערבו של החג עברה ברחוב הראשי של הקריה תהלוכת תנועות הנוער (כמעט כל נערה ונער השתייכו לתנועת נוער) נושאי דגלים וסיסמאות סוציאליסטיות, נשמעו קולות תופים וחצוצרות, הודלקו לפידי אש והשירה כבשה את החוצות. למשמע הצו "הנוער רגל" השמיעה כל תנועה את שמה בצעקה רמה. בערב זה גייסה כל תנועה את אחרון חניכיה, כי מספרי החניכים הנוכחים היו נמסרים מעל הבמה המרכזית.

למחרת היה שבתון כללי ומרבית בני הקריה זרמו לחיפה, והשתלבו ברחובותיה בתהלוכה אזורית של כל תנועות הנוער, של חברי קיבוצים מן הסביבה, של אנשי המפעלים של ההסתדרות בחיפה רבתי ובראשם פלוגות "הפועל". לבד מתצוגת הישגים בחקלאות, תעשיה ומלאכה קראו הצועדים בגרון ניחר קריאות נגד שלטון המנדט, נגד "הספר הלבן" (דו"ח בריטי שנועד להגביל זכויות היהודים בארץ בכל התחומים ובעיקר בעליה) עד כדי חשש מפני התנגשות עם משטרת המנדט.

צעדת מנהיגים, פועלים ונוער, יער של דגלים אדומים ענקיים ודגלי הלאום, סיסמאות ענק לכל רוחב הכביש, שלטים עם סיסמאות של תנועות הנוער, סמליהן ושמותיהן כיסו את עין עיר הכרמל והשליטו את האחד במאי על רחובותיה.

גם אני הייתי שם.

יום הזיכרון, תשס"ז (אפריל 2007 )

אנו מתביישים

כבר הרצל חזה: "הציונות אינה שאיפה בלבד לקרקע…אלא גם שאיפה להשתלמות מוסרית ורוחנית…"ועוד כתב: "תחילה יאיר האור…ואליו יצטרפו האוהבים את הצדק, את האמת, את החרות, את הקידמה, את האנושיות, את היופי…" ועוד רצה: "אנו חזקים למדי כדי להקים מדינה, מדינה למופת…"

אח"כ נכתב המצע להקמת מדינת ישראל, הוא "מגילת העצמאות", ובה כתוב לאמור:"מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל."

ועוד לפני שנחתמה המגילה ומיד לאחריה שלחנו אתכם אל מול פני המלחמות, אל המערכות הכבדות, אל תעוזת המבצעים, אל המאבק בטרור.

הערב, ערב יום הזיכרון לנפילתכם, אנו מתביישים בפניכם, בפני קברותיכם הדוממים ומצבותיכם המלבינות, כי דלונו מאד, כי רחקנו מאד מן החזיון הנשגב של הקמת מדינה בה מושלים בכיפה שותפות הגורל,  היושר, המוסר והחסד.

אומרים: הכל זורם… תורות כלכליות ורעיונות חברתיים הם ברי שינוי, אבל דומה שערכי המוסר והצדק, בסיס קיומה של מדינת היהודים,   אינם ברי שינוי, בדיוק כמו שקרא הנביא מיכה כבר לפני אלפיים וחמש מאות שנה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת…" ובדיוק כמו  שהבטיח הנביא ישעיהו: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, ואחרי כן ייקרא לך עיר הצדק, קריה נאמנה."

ובעיר צדק זו ובקריה נאמנה זו ייקראו החיילים הצעירים להילחם את מלחמותיה, לשמור על ייחודה, להבטיח הגשמת חזונה, והם יעשו זאת בכל מאודם עד שיבואו הימים בהם "לא יבשו עמי לעולם".

59 שנים למדינת ישראל.