יצחק פרידמן
יצחק נולד בסלובקיה. בית הוריו היה בית יהודי אדוק, בית עשיר ובעל נכסים. הוא קיבל חינוך דתי וסיים בית ספר למסחר, שירת כקצין בצבא האוסטרי ונפצע במלחמת העולם הראשונה. הוא חי בעיר פרשוב והיה סוחר עצים. היתה לו וילה מפוארת על גבעה נישאה וגן גדול של עצים ופרחים, אך הוא לא שמר את עושרו לעצמו ועזר ביד נדיבה לנצרכי עירו. הימים, ימי הפריחה בצ'כוסלובקיה, רוח מסריק שרתה בלבבות ובעיר התפתחו תנועות נוער ציוניות מכל הזרמים. יצחק לא נשא משרות של כבוד, אך היה הרוח החיה והכוח המפעיל בתנועות כולן. כעסקן צבורי היה ראש האיגוד הציוני ומקובל על הקהילה היהודית ועל כל המפלגות. עם ריבוי המפלגות הוא בחר בתנועת העבודה הציונית השמאלית ושימש בה עוגן מרכזי. משהתארגנו בעיר קבוצות הכשרה, דאג יצחק לכל צרכיהן ומשאת נפשו היתה עליה לארץ ישראל. הוא שיחק בקבוצת הכדורגל "מכבי" בעירו וראה בפעילות זו דרך להנחלת הרעיון הציוני לבני הנוער בעיר.
ב-1938, ערב שואת יהודי אירופה, חשרת עננים כיסתה את שמי צ'כוסלובקיה. יצחק התגלה כאיש הרואה באופן בהיר את הצפוי ליהודים. כיהודי גאה הנכון להלחם על חייו וחיי בני עמו, הוא קרא ליהודי עירו לארגן נשק, מזון וכל הדרוש ליציאת היהודים ליער לבל יובלו כצאן לטבח. רוב אנשי הקהילה לא היו מוכנים בפעם הזו ללכת בדרכו ורק מעטים יצאו עמו ליערות ויצחק דאג לצרכיהם עד תום המלחמה. הוא בנה לעצמו בונקר ביער ושומר היער היה מספק לו מזונות בעד תשלום נדיב.
כשנסוגו הגרמנים, והרוסים כבשו את העיר, שב יצחק לעירו ומצא את ביתו שלם וללא כל פגע. הוא נתן מחסה בביתו לכל היהודים שחזרו מהמחנות ומהיערות מחוסרי כל וטיפל בהם במסירות ביחד עם אחיו. בין הבאים היו גם רחל ומשה גוטדינר שביתם ניזוק והם רעבו ללחם. הם מצאו מקלט בביתו ומאז ועד יומו האחרון נקשרה דרכו של יצחק בדרכם. יצחק קשר בין היהודים, הטיל על כל אחד מהם תפקיד, שיקם מחדש את בניין הקהילה ובית הכנסת והחל בפעילות ציונית ובארגון עלייתה ארצה של שארית יהודי סלובקיה. "וכך, על ידי שיתופם של האנשים בעצם העשייה", כתב משה גוטדינר, "מצליח הוא שוב לארוג ולשזור את החוטים המנותקים לאריג".
בשנת 1949 החליטו יצחק פרידמן ומשפחת גוטדינר להגשים את משאת נפשם הציונית. הם עלו ארצה יחדיו והגיעו לרמת יוחנן. חרף גילו המבוגר יחסית, גילה יצחק כושר הסתגלות מפתיע לחברה ולצורת החיים שלא היה מורגל בה, כמו גם לעמל הכפיים בכרמים בימי קיץ לוהטים. "הוא אהב את האדמה כי היא אדמתנו", כתב יוסף ירון, "וכאשר קפחה השמש על ראשו בימי שרב, אמר 'הרי זאת השמש שלנו! בגולה חיינו בחסדי הגויים וכאן אנו אדונים לעצמנו'". רוחו היתה מרוממת תמיד והוא האציל ממנה על סובביו. משחוסל הכרם, עבר יצחק לעבודה בלול, למד את בעיות הענף ומילא את עבודתו למופת. "אולי", כתב הלל עזריאלי, "עמדה לו ערגתו הציונית אשר תקופת השואה רק הגבירה אותה וכן הסיפוק שאכן שותף הוא בגופו בבניית הארץ והמדינה למען עמו הנרדף. היה ער לבעיות המשק והחברה, כואב את כאבם ושמח בשמחתם ומשתדל לעשות כמיטב יכולתו בכל תפקיד שמטילים עליו, קטן כגדול". איש המערב היה שחונך בבית יהודי והתרבות היהודית נותרה טבועה בו. בהגיעו ארצה הותיר אחריו פעילות רבת שנים למען הרעיון הציוני ולמען ארץ ישראל. אנשים רבים מצאו בו סעד רוחני וגשמי עוד באירופה, אך גם בארץ נענה לא פעם לצרכיהם של בני עירו שפנו לעזרתו בצר להם.
ראויה היתה דרך חייו של יצחק לגאוותו, אולם ענו היה האיש. לעצמו לא דרש, ולזולתו מוכן היה תמיד לעזור. "במאזני צדק שקל מעשיו", כתב הלל עזריאלי, "ומתוך מירב ההימנעות מפגיעה חלילה באדם כלשהו".
בקיץ תש"ל הלך יצחק לעולמו ובא הקץ על מסכת חייו הנאצלת.