ישראל אחי
תקופה קצרה חלפה מאז פטירתו של אחי, ישראל, ואין מוצא אלא להשלים עם מציאות האכזרית. אך הלב אינו רוצה להאמין: האם לא נראה אותו יותר? האם לא נשמע אותו שוב? הנה, אך אתמול ביקר בביתנו וסיפר… וסיפר על רמת יוחנן, על הערכתו הרבה למקום, ליופיו, ובמיוחד – מה רב הטוב בו לילדים.
הילדים …
מיום שנפל חתנו, סגן אלוף שמואל גלינקא, במלחמת השחרור – היה נוס לילדיו הוא, לאב לנכדיו. מסירותו אליהם הייתה ללא גבולות וכאשר אמר אחד הנכדים: "סבא נכון שאתה גם אבא שלנו?" היה זה רק אישור לעובדה קיימת. הוא כאב את כאב המשפחה כולה, ולא רק "משפחה במובן מצומצם: באיזה כאב דיבר על רמת רחל, ועל צערו שהמשק לא יכול להמשיך להתקיים כמשק חקלאי קיבוצי, כפי שהיה בשנים הקודמות! והיה זה רק סמל לכאבו את כאב הזולת.
… נזכר אוי, לפני שנם רבות, בצעירותנו בעיירתנו – איך היה תמיד נכון לעזור – ולא רק במלה טובה, אלא במעשים של ממש. כל הפונה אליו לעזרה – ובייחוד מאנשי עבודה ועמל – לא הושב ריקם.
לא אשכח, איך היה אוסף ילדים עניים, שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד, ומרביץ בהם תורה, בע"פ ובכתב. לא הרתיעו גם כעסם של ראשי הקהל, אשר לא היו מעוניינים ביותר, שילדי עניים יידעו מעט אידיש או רוסית.
בכל ערב פסח ארגן קבוצות מבין הנוער ה"בעל הביתי", כדי לאסוף כסף ולעזור באפיית מצות לאנשי עמל, וחרד היה מאוד להשגיח שלא תישאר חלילה משפחה בלי מצות ויין לחג.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, התחילו לעבור בעיירתנו רכבות מלאות פצועים. גם פה נעור בו חוש ההומאני והוא התחיל לארגן קבוצות, ע"מ לאסוף כסף ולספק לכל פצוע, יהודי כנוצרי, כוס חלב חם ופירות. כולם יהודים כנוצרים – התפעלו מארגון המהיר והמוצלח של כל מבצע, אך לאחר כחצי שנה כאשר ישראל עצמו גויס, נהרס המפעל כולו.
לאחר שגויס שלחוהו לעיר פנזו שברוסיה. במלאות 3 חודשים להיותו בצבא, העליבו קצין רוסי, בקראו לו "ז'יד". תגובתו של ישראל הייתה סטירת לחי מידית וכתוצאה מכך נשלח מיד לחזית, כעבור שנה וחצי נפל בשבי הגרמנים. שם עברו עליו מחלות שונות, אשר רק בכוח רצונו התגבר עליהן.
בסוף שנת 1918 חזר מהשבי ושב לעיירתנו, שהייתה הרוסה מהמלחמה.
המקום היה כבית קברות והאנשים – המומים ונבוכים ואינם יודעים כיצד להתחיל לחיות מחדש. ישראל התחיל מיד לארגן קבוצות, לקרוא בפניהם ולהרצות על נושאים ספרותיים – וכך, קמעה, קמעה, החייאה את החיים התרבותיים בעיירה.
והנה, בשנת 1919 פרצה מלחמת פולין-רוסיה סובייטית. הרוסים כבשו את עיירתנו, נבחר שלטון מקומי וישראל היה מזכירו. ארגון החיים מחדש, לפי השיטה הסובייטית, הווה עבודה רבה, וישראל – עייף מהעבודה ומהמלחמה, ובייחוד מתקופת השבי על כל מחלותיה. אז ניעורו בו געגועים למשפחה, שנשארה עוד ברוסיה, בעיר סרטוב. לאחר מאמצים רבים קיבל חופשה ונסע למשפחתו, בהגיעו שמה, חלה בטיפוס אך גם על מחלה זו התגבר ומיד בהחלימו, החל לעקוב אחר החיים התרבותיים.
אותו זמן, התארגן בסרטוב "החלוץ". ישראל הצטרף למארגנים, שהקימו קבוצת חברים, שקבלה מהשלטון הסובייטי חלקת אדמה בחווה בובקובה, ליד סרטוב. ככל שאזכור, היו בחווה 30-40 חברים וביניהם תימני אחד…
החברים התחילו לעבוד בחקלאות, כהכנה לחיי עבודה בא"י. בגמר עונת עבודה, קיבל חלק מהקבוצה אישור לעלייה וישראל היה ביניהם. דרכם צריכה הייתה לעבור בקווקז, לאחר שנה של גלגולים רבים ועבודה מפרכת בקווקז, הוכרחו לשוב למוסקבה. ממוסקבה נסעו לקובנה, ליטא ורק שם עשרו המוסדות לעלייתם ארצה.
ברצונו להתראות עם משפחתו, עבר את הגבול ליטא-פולין והגיע לעיירתנו, שם הייתה המשפחה בשובה מרוסיה. במשך שבועיים שהיה בבית, הספיק להרצות פעמים בפני הנוער על תפקידו של "החלוץ" בגולה ובא'י. לאחר הצהרת בלפור, טען שמקומו של הנוער בא"י ובדרך קובנה-ברלין הגיע, לאחר מספר חודשים, ארצה.בעזרתו עלה חלקה הגדול של משפחתנו ארצה והורינו מצאו את מנוחתם באדמת ישראל ונחסכה מהם הפגישה עם מרצחיו של היטלר.
40 שנה חי ישראל בארץ ומרוצה היה מחייו. הוא חי חיי קיבוץ ועבד בעבודות שונות: בייבוש ביצות, במחצבות, בסלילת כבישים ובבניין. בסוף שנת 1933 התחיל לעבוד ב"תנובה" בירושלים וגם שם עסק בכל העבודות, החל ברחיצת כדי חלב וגמור בניהול מחלקת החלב, עד צאתו לפנסיה.
ב- 1950 קיבל בראשונה התקפת לב ורותק למיטתו לחצי שנה, כאשר קם מחוליו קבע לעצמו דיאטה ע"י לימוד וקריאה בספרי רפואה ותזונה. בעזרת האמונה בחיים והרצון לחיים התגבר על התקפות הלב שפקדוהו במשך 11 שנה.
לפני כשנתיים עבר עם משפחתו לרמת יוחנן. הוא היה מרוצה מאוד מחייו במקום החדש ותמיד הרבה לדבר על המשק המפותח, מה פורח הוא, מה רבים בו העצים והפרחים … גם הוא שתל עצי פרי ליד חדרו, אך לאכול מפירותיהם לא זכה.
בי"ב בניסן תשכ"א, 30.3.61, לאחר חצות – נפטר.
יהי זכרו ברוך.
דוידוביץ בנימין
