יששכר (סוכי) שהם

יששכר (סוכי) שוהם

בן לאה ומשה פינקלשטיין

נולד בארה"ב

כ"ג בחשון תרעד 23.11.1913

נשוי לצפרירה

אבא לבועז, איתי, אסנת, אילן ודני

עלה לארץ בשנת 1914

הצטרף לרמת יוחנן  1948

נפטר כ"ב בכסלו תשמ"ג  04.12.1982

בן 69 במותו

לזכרו של יששכר (סוכי) שהם – דדי יניב

נזכור את סוכי כפי שהיה כל חייו, בטרם הכריעתהו המחלה.

כשהשתחררתי מהצבא הסדיר עבדתי עם סוכי במרעה הזרוע וממנו למדתי עבודה מהי, ועוד דברים רבים. גדול, חזק, חרוץ, שקדן. תנועות מחושבות וחסכוניות, מנצל את הכוח ביעילות, שוקל כל רגע, לא לבזבז זמן כדי להשיג מה שיותר, להספיק. הייתה בו שאיפה להגיע לשלמות בכל דבר שביצע, קטנה כגדולה.    בשיחות בינינו היה מחווה דעתו על אדם במשפטים ממצים וקולעים תוך דימויים משעשעים. היה משכיל ורחב דעת, קרא הרבה ונהנה להפגין ידע ובקיאות בשטחים רבים. קצר רוח לדיבורים בטלים. גם בחדר האוכל ליד השולחן, השתתף בדיונים על עולם ומלואו כשמשנתו סדורה ודעותיו פסקניות.     אותה חתירה לשלמות הביאתהו לא-פעם גם לביקורת נוקבת ומלאת חימה.

על כוחו הרב של סוכי התהלכו ממש אגדות: איך היה פוסע בשדה וזורק החוצה אל מעבר לגדר אבנים גדולות מכל מקום בשדה. איך כשהיה פנצ'ר בטרקטור היה מרים אותו כמעט לבדו כדי שמישהו יחליף גלגל. איך כשהטרקטור התחלק בבוץ ולא סחב היה סוכי בועט בו לעידוד כאילו הוא חיה נרפה, איך חלוק העבודה שלו ברפת הטיל פחדו על הפרות גם בהיותו תלוי סתם על הקיר. איך בשרברבות נשברים אביזרים מעוצמת ההידוק. וכיוצא באלה סיפורי הווי שכחוט השני עוברת בהם התפעלות מחוזקו של האיש וממנהגו לסלק פרטים מטרידים מדרכו. פשוט היה קשה להתחרות בו בימים שבהם הייתה תחרות להפגנת כושר והספק בעבודה.

איכה שברה המחלה גוף חזק זה? מחלה ממארת ארורה, הממיטה סבל כה קשה על החולה והקרובים לו. וכמה זמן לקח לו לכלותו. לבסוף נגאל מייסוריו.

שותפים אנו לצער ולאבל עם צפרירה, בועז, איתי, אסנת, אילן ודני וכל בני המשפחה.

צר, צר לנו מאד על הסתלקותו של סוכי.

חבל על דאבדין…

יהי זכרו ברוך.

על קורקבנים – יששכר (סוכי) שהם

מדי שבת בארוחת צהריים מוגשת מנת קורקבני עופות ברוטב. שמתי לב שזו מנה אהודה מאד. גם איסטניסים באכילה נהנים ממנה, ובאמת היא גם לטעמי. אם האוכל ישים לב יראה שכל קורקבן צורתו קצת שונה ממשנהו. אחד בעל קמטים רבים יותר, אחד מצומק יותר, אחד כולו מכוסה וכו'. כמובן, אם אתה רעב לקראת הארוחה לא תספיק להבחין באופי השונה של הקורקבנים בצלחתך, תטרוף אותם וחסל. וזה חבל, כי אתה מפסיד את החוויה של היכרות קרובה יותר עם קורקבני עופות.

מצד שני, אתה, האוכל בחדר האכל, בוודאי שמת יותר לב לחיזיון, בכל הימים החמים והחמימים ואפילו בימים קרירים יותר, של קורקבנים מהלכים ויושבים מעוטרים בסימני בגד [המצטיין במיעוטו], בשיער רב או מעט או בכלל לא שיער וכמעט ללא בגד. וודאי הבנת שקורקבנים אלה אינם מהסוג המוגש בצלחת בחדר האוכל. משום מה יש הרגשה שאלה טיפוסים  המזמינים אותך לתקוע מזלג בקורקבנם ולטעום מהחי – דבר אשר בוודאי היה נעשה בתיאבון במרכז אפריקה. ואם לא כן, אולי זו חזרה לאופנת הכת המוזרה אשר בשנות העשרים העריצה גורו אשר כנראה נולד בשם חיים רבינוביץ [או משהו דומה] ברובע ברוקלין ועקר לקליפורניה. שם נולד מחדש וזוהה הינדי מסובך ונעשה למורם ורבם של כל התמימים והמטומטמים בעלי מצלצלים. הגורו לימדם להסתכל בקורקבנם – טבורם – בהשאלה מרכז וכמובן מרכז העולם – , ובהסתכלם לשקוע במדיטציה עמוקה, אשר מרוב ריכוז בנקודת מרכז העולם הפכה לעילפון היפנוטי, וכך הגיעו לנירוואנה כמובן, בהגיעם לנירוואנה לא היה להם צורך בנכסי העולם הזה, ובסופו של דבר הגורו, לפי יודעי דבר, קנה לעצמו אחוזה באריזונה, שם יכול היה לשבת בשמש כל היום ולהסתכל בעיון רב בקורקבנו – טבורו ולראות את מרכז העולם. אך קשה להאמין שאכן אלה חסידי הגורו אשר מזמן הלך לעולמו – הם פשוט אינם מתאימים מבחינת המצלצלים.

אמנם יש עוד דוגמא, ובעלת תואר רם, לאופנת חשיפת הקורקבן. ביומנו של שגריר פליפ מלך ספרד אליזבט הראשונה מלכת אנגליה, מסופר כי בפגישתו האחרונה עימה לפי בקשתה, לפני הכרזת המלחמה ע"י פליפ בשליחת הארמיה, נדהם לראותה בלבושה: שמלת הייתה מסטין עשיר ומקושט באבני חן ומחשופה גילה בקצהו גם את קורקבנה כאבן חן.

            העיקר, כדברי קהלת: " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". מקומם של קורקבנים בחדר האוכל – בצלחת בלבד, וקורקבנים מהלכים מקומם בחוץ: בים, ברכת השחייה, במקלחת.