יששכר (סוכי) שהם

23/11/1913 - 12/04/1982

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג חשון התרע"ד

תאריך פטירה: י"ט ניסן התשמ"ב

שם האב: משה (פינקלשטיין)

שם האם: לאה

ארץ לידה: ארצות הברית

שנת עליה: 1914

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: צפרירה שהם

אחים ואחיות: רייזנר חנה

יששכר (סוכי) שהם

מוצא משפחתו של סוכי ברוסיה הלבנה (ליד פינסק). בסוף המאה ה 19 היגרו הוריו ללונדון ומשם לסנט לואיס שבמדינת מיסורי בארצות הברית, שם התגוררו בני משפחה נוספים. חיי המשפחה התנהלו באורח מסורתי ובזיקה חזקה לציונות.

ילדי המשפחה למדו עברית והשפה הייתה שגורה בפיהם טרם עלייתם ארצה.  בשנת 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עלו האם וששת ילדיה ארצה במסגרת קבוצת יהודים שהתארגנה עוד ב 1910  לקנות אדמה בארץ ישראל. הם קנו אדמה ע"י טבריה ושם ניתן למקום: פוריה.  בשנת 1912 עברו לפוריה שלוש המשפחות הראשונות אשר גרו בבתים מוקפי חומה. בשנת 1914 הגיעו לפורייה אם המשפחה וילדיה (שלושה בנים ושלוש בנות) ואילו האב נשאר בארה"ב לסיים את ענייני המסחר בהם עסק. מן הכסף ששלח  התפרנסו כאן בני משפחתו.  מלחמת העולם הראשונה על מוראותיה עברה על המשפחה בפורייה תחת שלטון הטורקים. ממרומי היישוב צפו הילדים בקרב בין האנגלים לטורקים בתחנת הרכבת של צמח, וחזו בקרב אוויר בין מטוס בריטי ומטוס טורקי.

מצבו של המושב פוריה הלך ורע הן בשל מזיקים שפגעו במטעים, הן בשל הנטל הכבד שהוטל על התושבים באירוח מגורשי יפו והן בשל עצירת העברת כספים מארצות הברית עליהם היתה עיקר פרנסת המשפחות בתקופה זו של התחלה ההתיישבות.

בתום המלחמה עברה האם עם ששת ילדיה לנווה צדק ביפו בניסיון לשפר את מצבם. הילדים השתלבו בבתי הספר העבריים במקום.

בשנת 1922 הגרה כל המשפחה לארה"ב אל האב שהעביר את עסקיו לבוסטון.

סוכי קבל את חינוכו  בבי"ס תיכון ושנה אחת למד באוניברסיטה אולם המשבר הכלכלי הכבד בארה"ב חייבו להשקיע זמן ומאמץ בעזרה למשפחה.

בשנת 1933 עלה סוכי ארצה עם אמו (אביו נפטר בינתיים) והשתכן בבית אחותו צפורה שהתגוררה בהרצליה. עבד בפרדסים ובקבוצת בניין במושבה הרצליה. בימי המאורעות הוא עבר לירושלים, התגייס לנוטרות, השתתף בקורס סמלים והיה סמל במשטרת הישובים היהודיים.

בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי ובמסגרת שירותו ליווה טנקים אוסטרליים לסוריה וכך זכה לסייר בלבנון ובסוריה. עם כניסת צבאות ארה"ב למלחמה גויס סוכי לצבא האמריקאי ושהה בשדה תעופה אמריקאי במדבר. הוא שרת ביחידת הספקה לכוחות האמריקאים בצפון אפריקה.

באחד מביקוריו בקהיר, במועדון קצינים, פגש בצפרירה ועוד בזמן שהותם במצרים נישאו.

בשנת 1945 השתחררו מן הצבא והחליטו להתיישב במושב שיתופי ובחרו בכפר חיטים.

בכפר חיטים ניהל את ענף המספוא וכמו כן טיפל בנוער עולה מפולניה.

בשנת 1948 לאחר הולדת בנם הבכור, בועז, החליטו צפרירה וסוכי להצטרף אל משפחת חנה (אחותו) ומנדל רייזנר לקיבוץ רמת יוחנן – תחנתם האחרונה.

כאן השתלבו שניהם בהצלחה במסגרות החיים השונות. ברמת יוחנן נולדו  אסנת, איתי ודני.

סוכי עבד במספוא, היה אחראי למרעה הזרוע, וכן ברפת. זמן מה עבד בלול, ובשנים האחרונות לחייו היה אחראי לשרברבות בכל המשק. השתתף בועדות משקיות ובועדות חברתיות שונות.

סוכי הלך לעולמו לאחר תקופה ממושכת בה נאבק במחלה קשה. אפילו גופו החסון והחזק לא יכול לה.

ת.נ.צ.ב.ה

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

     

    יששכר (סוכי) שוהם

    בן לאה ומשה פינקלשטיין

    נולד בארה"ב

    כ"ג בחשון תרעד 23.11.1913

    נשוי לצפרירה

    אבא לבועז, איתי, אסנת, אילן ודני

    עלה לארץ בשנת 1914

    הצטרף לרמת יוחנן  1948

    נפטר כ"ב בכסלו תשמ"ג  04.12.1982

    בן 69 במותו

  • לזכרו – דדי יניב

    לזכרו של יששכר (סוכי) שהם – דדי יניב

     

    נזכור את סוכי כפי שהיה כל חייו, בטרם הכריעתהו המחלה.

    כשהשתחררתי מהצבא הסדיר עבדתי עם סוכי במרעה הזרוע וממנו למדתי עבודה מהי, ועוד דברים רבים. גדול, חזק, חרוץ, שקדן. תנועות מחושבות וחסכוניות, מנצל את הכוח ביעילות, שוקל כל רגע, לא לבזבז זמן כדי להשיג מה שיותר, להספיק. הייתה בו שאיפה להגיע לשלמות בכל דבר שביצע, קטנה כגדולה.    בשיחות בינינו היה מחווה דעתו על אדם במשפטים ממצים וקולעים תוך דימויים משעשעים. היה משכיל ורחב דעת, קרא הרבה ונהנה להפגין ידע ובקיאות בשטחים רבים. קצר רוח לדיבורים בטלים. גם בחדר האוכל ליד השולחן, השתתף בדיונים על עולם ומלואו כשמשנתו סדורה ודעותיו פסקניות.     אותה חתירה לשלמות הביאתהו לא-פעם גם לביקורת נוקבת ומלאת חימה.

    על כוחו הרב של סוכי התהלכו ממש אגדות: איך היה פוסע בשדה וזורק החוצה אל מעבר לגדר אבנים גדולות מכל מקום בשדה. איך כשהיה פנצ'ר בטרקטור היה מרים אותו כמעט לבדו כדי שמישהו יחליף גלגל. איך כשהטרקטור התחלק בבוץ ולא סחב היה סוכי בועט בו לעידוד כאילו הוא חיה נרפה, איך חלוק העבודה שלו ברפת הטיל פחדו על הפרות גם בהיותו תלוי סתם על הקיר. איך בשרברבות נשברים אביזרים מעוצמת ההידוק. וכיוצא באלה סיפורי הווי שכחוט השני עוברת בהם התפעלות מחוזקו של האיש וממנהגו לסלק פרטים מטרידים מדרכו. פשוט היה קשה להתחרות בו בימים שבהם הייתה תחרות להפגנת כושר והספק בעבודה.

    איכה שברה המחלה גוף חזק זה? מחלה ממארת ארורה, הממיטה סבל כה קשה על החולה והקרובים לו. וכמה זמן לקח לו לכלותו. לבסוף נגאל מייסוריו.

    שותפים אנו לצער ולאבל עם צפרירה, בועז, איתי, אסנת, אילן ודני וכל בני המשפחה.

    צר, צר לנו מאד על הסתלקותו של סוכי.

    חבל על דאבדין…

    יהי זכרו ברוך.

     

  • על קורקבנים – יששכר (סוכי) שהם

    על קורקבנים – יששכר (סוכי) שהם

    מדי שבת בארוחת צהריים מוגשת מנת קורקבני עופות ברוטב. שמתי לב שזו מנה אהודה מאד. גם איסטניסים באכילה נהנים ממנה, ובאמת היא גם לטעמי. אם האוכל ישים לב יראה שכל קורקבן צורתו קצת שונה ממשנהו. אחד בעל קמטים רבים יותר, אחד מצומק יותר, אחד כולו מכוסה וכו'. כמובן, אם אתה רעב לקראת הארוחה לא תספיק להבחין באופי השונה של הקורקבנים בצלחתך, תטרוף אותם וחסל. וזה חבל, כי אתה מפסיד את החוויה של היכרות קרובה יותר עם קורקבני עופות.

    מצד שני, אתה, האוכל בחדר האכל, בוודאי שמת יותר לב לחיזיון, בכל הימים החמים והחמימים ואפילו בימים קרירים יותר, של קורקבנים מהלכים ויושבים מעוטרים בסימני בגד [המצטיין במיעוטו], בשיער רב או מעט או בכלל לא שיער וכמעט ללא בגד. וודאי הבנת שקורקבנים אלה אינם מהסוג המוגש בצלחת בחדר האוכל. משום מה יש הרגשה שאלה טיפוסים  המזמינים אותך לתקוע מזלג בקורקבנם ולטעום מהחי – דבר אשר בוודאי היה נעשה בתיאבון במרכז אפריקה. ואם לא כן, אולי זו חזרה לאופנת הכת המוזרה אשר בשנות העשרים העריצה גורו אשר כנראה נולד בשם חיים רבינוביץ [או משהו דומה] ברובע ברוקלין ועקר לקליפורניה. שם נולד מחדש וזוהה הינדי מסובך ונעשה למורם ורבם של כל התמימים והמטומטמים בעלי מצלצלים. הגורו לימדם להסתכל בקורקבנם – טבורם – בהשאלה מרכז וכמובן מרכז העולם – , ובהסתכלם לשקוע במדיטציה עמוקה, אשר מרוב ריכוז בנקודת מרכז העולם הפכה לעילפון היפנוטי, וכך הגיעו לנירוואנה כמובן, בהגיעם לנירוואנה לא היה להם צורך בנכסי העולם הזה, ובסופו של דבר הגורו, לפי יודעי דבר, קנה לעצמו אחוזה באריזונה, שם יכול היה לשבת בשמש כל היום ולהסתכל בעיון רב בקורקבנו – טבורו ולראות את מרכז העולם. אך קשה להאמין שאכן אלה חסידי הגורו אשר מזמן הלך לעולמו – הם פשוט אינם מתאימים מבחינת המצלצלים.

    אמנם יש עוד דוגמא, ובעלת תואר רם, לאופנת חשיפת הקורקבן. ביומנו של שגריר פליפ מלך ספרד אליזבט הראשונה מלכת אנגליה, מסופר כי בפגישתו האחרונה עימה לפי בקשתה, לפני הכרזת המלחמה ע"י פליפ בשליחת הארמיה, נדהם לראותה בלבושה: שמלת הייתה מסטין עשיר ומקושט באבני חן ומחשופה גילה בקצהו גם את קורקבנה כאבן חן.

                העיקר, כדברי קהלת: " לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים". מקומם של קורקבנים בחדר האוכל – בצלחת בלבד, וקורקבנים מהלכים מקומם בחוץ: בים, ברכת השחייה, במקלחת.