לאה גלבוע (גלר)

לאה גלבוע

בת בלהה ואפרים בנקו

נולדה כ"ה בחשוון תרס"ח  1.11.1907

בפתח תקווה ישראל

נשואה לאליהו גלבוע (גלר)

אמא לגידי

הצטרפה לקיבוץ 1942

נפטרה ה' בסיוון תשס"ד 25.5.2004

בת   96 במותה

עם הסתלקותה של לאה גלבוע:

למות בשיבה, זוהי זכות.

למות בשיבה טובה, זכות גדולה אשר מעטים הזוכים בה במלוא מובנה של המילה.

שיבתה של לאה הייתה כזאת.

אחת מהנאותי בשנים מאז הלכה בלה חמותי לעולמה, הייתה לבקר את לאה, ולשהות במחיצתה. היא חשה בנו חלק ממשפחתה אחרי שבלה שהייתה חברתה  נפטרה. בשהותנו ב"חמדת אבות" עם בן ציון ז"ל היתה פגישתנו יום-יומית. למדתי בשנים האלה להכירה ועוד יותר להוקירה:  עצמאית ובעלת דעה, סקרנית וערה למתרחש סביבה, קוראת עיתון בעניין וצופה בעירנות בטלויזיה. ממעטת לבקש לעצמה, ומשתדלת שלא להטריח, לא להיות למעמסה. מתעניינת במעשיו של כל אחד מילדי ונכדי, חוקרת מה חדש בקיבוץ. והעיקר: יהיה טוב! זוהי האימרה שתמיד חזרה עליה. כאילו מאמינה שאם נחזור ונאמר שיהיה טוב – אכן משהו טוב יתרחש.

נוחי לאה בשלום, נפרדת ממך באהבה גדולה, אסירת תודה לך על כי חלקת עמי רגעים של חסד ושמרת על  ההדדיות של הקשר בינינו.

אנחנו כאן נמשיך לקוות שיהיה טוב ולעשות ככל יכולתנו שכך יהיה במסגרת ביתנו הקיבוצי ובארץ שזכית להיוולד בה בתחילת המאה שעברה.

תנחומינו לגידי ורחל ולכל השבט שהיית כל כך גאה בו, לדליה וניצה, ובני ביתם, לאחיותיך ולשאר בני המשפחה.

נוחי בשלום על משכבך ויהי זכרך ברוך.

לאה נולדה בפתח-תקוה בראשית המאה הקודמת לאפרים בנקו ולרחל לבית ויסוקר.

לפי רישומי משרד הפנים המבוססים על רישומי ממשלת המנדט הבריטי, שמצידם מבוססים על רישומי השלטון העותמני, מועד הלידה היה אוקטובר 1908; אולם לאה טענה כי השנה היתה 1907. בתקופה האחרונה היא יחסה לכך חשיבות רבה משום שרצתה להיות המבוגרת ביותר ברמת-יוחנן. המתחרה הנוכחי על תואר זה הוא מוטל חייקין  שנולד באפריל 1908; כלומר – אם נולדה ב- 1907, היא היתה המבוגרת ביותר בקיבוץ ביום פטירתה.

בימנו אלה, כשלהיות מעל ל-25 נחשב ממש חטא, ואף אחד לא מודה בהיותו מעל 45 – לאה היתה אומרת בגאווה: "אני כמעט בת מאה!"

לאה היתה הצאצא השני במשפחה מרובת ילדים שידעה ימים קשים ומחסור. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ביתם נתפס, תכולתו נשדדה וכל אלמנט דליק נשרף כדי לחמם את חיילי הצבא התורכי

שלדבריה "היו מוכי כינים, רעבים ומסכנים עוד יותר מאתנו". כתוצאה מכך אין לנו צילומי ילדות של לאה ומשפחתה.

למרות תנאי החיים הקשים, לאה יחסה חשיבות רבה לחינוך וסיימה בהצטיינות יתירה את בית הספר העממי. הרצון ללמוד ליווה אותה במשך כל חייה, וכשגידי היה מתלונן כי מורה זו או אחרת היא בלתי נסבלת, נהגה לומר "תלמד ממנה, אל תתחתן איתה".  אולם  חוסר אמצעים אילץ אותה למצוא תחליפים לכך שלא זכתה להשכלה תיכונית מסודרת, והיא החליטה, בעיקר נוכח כיבוש הארץ על-ידי הבריטים, ללמוד אנגלית. בפתח-תקוה לא ניתן היה לממש זאת, ולכן בגיל 16 עזבה את הבית (זה היה אז כרוך בהזמנת מקום בדיליז'נס יומיים קודם, וכחצי יום נסיעה) ונרשמה ללימודי אנגלית ביפו, כשהיא מממנת את לימודיה ואת מחייתה כשכירה במפעל ליצור כובעים של "קליין".

קורסים נוספים היוו תחליפים למאויים לא מסופקים: קורס עזרה ראשונה כתחליף ללימודי רפואה, קורס  בתנ"ך, בשפה עברית ובספרות, ובעיקר – קריאה מתמדת שלא נפסקה כמעט עד לשנה האחרונה לחייה.

בשנות העשרים שלה התמחתה בעבודות הקשורות לפרדס: בעונת החורף – מיון פרי הדר בתהליך האריזה הידני לקראת משלוח לחו"ל , ובעונת הקיץ – הרכבת יחורים בעצי חושחש. היתה אז דרישה לבעלי מקצועות אלו בנתניה שהתבססה כבירת הפרדסים בשרון, ולאה עברה להתגורר בעיר זו.

בעת שגרה ועבדה שם, הלביש עליה איש ציבור בכיר וידוע תיק שעיקרו – מתן רמז למשטרת המנדט כי יתכן שהיא, לא פחות ולא יותר, מעורבת בדרך כלשהי ברצח ארלוזורוב. חקירתה במשטרה גרמה לקרע בינה לבין חוגי הפועלים משום שנחקרים אחרים בתיק היו מזוהים עם הימין, והיא עקרה לאזור רחובות/נס-ציונה שם פגשה את אליהו גלר, עולה מפולין שעסק בנגרות בנין. הם נישאו ובאוקטובר 1941 נולד גידי, בנם היחיד. גידי זוכר עד היום לטובה את אותו איש ציבור שהביא לפגישת הוריו.                                 

שנים ספורות לאחר מכן החליטו בני הזוג להצטרף לקבוצת רמת-יוחנן, שם התגוררו אהרון גלר וצביה ינובסקי (יניב) זכרם לברכה, אחיו ואחותו של אליהו. הם הגיעו לרמת יוחנן כבעלי רכוש שכיום מוערך במליונים – חלקת מגורים של שני דונם ליד מגדל המים בכפר-יונה, וחמישה דונמים של פרדס מניב באזור. מיותר לציין שהם מסרו את כל רכושם למשק. אכן, היו ימים…

ברמת- יוחנן בתקופות החורף עבדה לאה באריזת פרי הדר לחו"ל, ובשאר העונות במטבח, במחסן

הבגדים ובבתי הילדים. בהיותה בעלת הסמכה להגשת עזרה-ראשונה, שרתה במלחמת העצמאות כחובשת ואף נדדה בין העמדות, לעתים ממש תחת אש.                                        

לאחר פטירת אליהו בקיץ 1960 נטתה להסתגר ושמרה בקנאות על פרטיותה.

היתה מאד עצורה ולא נטתה להביע רגשות, ועולמה הפנימי לא נחשף. אי לכך, מאד התרגשתי כשמצאתי בניירת, ליד תמונה יפה שהצלם התל-אביב הידוע סוסקין צילם אותה בהיותה בת 17, את השיר הבא:

לא אדע מדוע

לא אבינה איך,

פעמים זה כה תמוה

עיתים זה כה מושך..

יש ידמה ללהב

דולק – והנה דועך,

יש ידמה לרוח

עובר ושוב שוכך.

עלום ולא ידוע –

אולי על כן מושך,

פעמים זה כה תמוה

גם אם לא אבינה איך..           

היתה ללאה רגישות כמעט אובססיבית לסדר ונקיון, וחדרה נראה תמיד כאילו זה עתה חזר מכביסה וגיהוץ. כאמור – הרבתה לקרוא והשתתפה בחוגים שונים. שלטה באופן מושלם בשפה העברית, והיתה מהבודדים שיכלו להביס את בן-ציון פיינשטיין זכרו לברכה בויכוח על מקורה של מלה, הטייה נכונה של פועל וכיוצא באלה.

גם בהתקרבה לגיל 90 עמדה על כך שיאפשרו לה לעבוד, ואכן עבדה חצי יום במחסן הבגדים.

בשנתיים האחרונות גברה אצלה הדאגה שמא תגיע למצב של חוסר שליטה והזדקקות מוחלטת לסיוע של אחרים. היא ביקשה את נפשה למות כל עוד היא בהכרה מלאה ועצמאית בחלק גדול מפעולותיה והדבר נסתייע בידיה. היא נפטרה בשנתה, ללא כאבים.

כנראה שגם למות צריך לדעת.

יהא  זכרה ברוך.