לאה הדומי

לאה הדומי   ז"ל

בת שולמית ואליעזר איפרמן

נולדה בגרמניה ח' באייר תרפ"ה, 2.5.1925

עלתה לארץ בשנת 1935

הגיעה לרמת יוחנן בשנת 1950

נשואה לחיים

אמא לאלי ומיכל

נפטרה כ"ז חשון תש"פ, 25.11.2019

בת 94 במותה

יהי זכרה ברוך

פרידה מסבתא/ ערן הדומי

יום שישי 22/11/19

אנחנו מסביב למיטתך, חולקים רגעים אחרונים, מעורפלים, את מבליחה לפרקים, ללא מילים מתקשה כבר אפילו למקד מבט, העיניים שלך סורקות מתבוננות, ואין אשליות בחדר, רגעים אחרונים של פרידה. אני מחזיק את ידך, מביט בעינייך החכמות ויודע שקרב הרגע.

היום אנחנו כאן לחלוק לך כבוד, וללוות אותך למנוחת עולמים, כאן אל מול קהילת חייך, כאן בצל העצים, אל מול השדות, כאן ליד סבא.

משפט מפורסם אומר: "אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?" ואני מהרהר עם עצמי: "וכשאנשים גדולים נופלים?"

האמת היא שאנשים גדולים נופלים בשקט. כך הלכת מאתנו.. בשקט ללא מילים.

אשה גדולה היית, חלק מדור הולך ונעלם, של חכמה, של דיוק, של שקדנות, של דוגמה אישית, שכל כל חסרה היום בנוף.

דורות עברו וגדלו למולך, אבל מעטים זכו להכיר אותך מקרוב כל כך.

ליווית אותי לאורך כל חיי כמיטב יכולתך, בעצה, בעזרה, ברגישות גדולה.

זכיתי וזכינו כולנו שתהי חלק מנוף חיינו, בזמנים הטובים ובמשברים האישיים.

כל יום הולדת או ברכה לאה נהגה לצטט מאחד משני ספרים: "פו הדב" או "עליסה בארץ הפלאות". אבקש לשתף אתכם בזיכרון מאחד מהם. ליום הולדתי בשנות העשרה קנתה לי לאה עותק של עליסה בארץ הפלאות וכתבה על העמוד הפותח את ההקדשה הבאה: "כי כל אחד צריך ליפול מידי פעם אל תוך מחילת הארנב." שנים תהיתי למה התכוונה? ברכה זאת נשארה חקוקה בנפשי וזכרוני שנים רבות.

אז עכשיו עברת גם את במחילת הארנב האחרונה, מי יודע איזה ארץ פלאות מחכה לך שם?

נוחי סבתא יקרה שלנו

אנחנו נשארים כאן להמשיך את הסיפור שכתבת

באהבה גדולה

ספתוניה / מיכל (מיקי) הדומי

יש לי אותך, של פעם והרבה,

ויש לי אותך בשנים האחרונות, שונה ודומה, רכה ומחייכת. "חמודה".

הנהגת מסורת משפחתית, של פֶּגֶש מורחב, פעמיים בשנה לערך, תרבותי ומחייב, הקראה של קטע או שניים, מהמיטב הישראלי, ורצוי, שיהיה אלתרמן, עמיחי, נתן זך, פו הדב ואליסה בארץ הפלאות.

וצריך שתהיה עוגת גבינה, מפתי בר, כי רק את זה ידעת היטב וספר במתנה, והופעה טובה.

אז היום אנחנו מחזירים המסורת ובגדול, למרות חסרים קטנים, אך עם זיכרונות טובים.

אהבת את הפתיח המוכר ורב הפאתוס: " פתחו את השער פתחוהו רחב".

והפעם, מצידו השני של השער, את, בשער לגן עדן.

ואני מאגדת לך באזאר גדול, רחב וצבעוני, תשעים וארבע וחצי שנים לזר הדור, מכבד ומכובד, של זכרונות ואירועים, מעשים טובים, מניעים ודחפים, אידיאלים ואמונות, סיפוקים ואכזבות, ושלוש אהבות גדולות.

שנים אחרונות, תהליך השקיעה מתנהל בעצלתיים, מחלחל לך ובך ולנו, נוכח וגם בלתי אפשרי כמעט, בו זמנית.

ואת חלשה ומרוקנת, נאחזת, מנסה לשמור שטחים בהירים, הקשרים, מילים מעט, להפיק שאלות של יום יום ודאגה לנו, להיזהר בלשונך שלא לחשוף את הבלבול, וחוסר האחיזה והשליטה שכל כך אפיינה אותך.

ושלוימלה חברך לחיים, כהגדרתכם, שאנחנו כל כך אוהבים ומעריכים, עשיתם לכם תקופת חיים וזקנה של רגיעה, השלמה, שימור הסקרנות והבעת דעה, הומור המון וחמלה שקטה.

וכשאמר לך פעם: "לאלה בואי תעשי משהו בשביל אמפתיה וסימפטיה וכל פעם שאאנח על כאבי תאנחי איתי בשם האמפתיה".

וענית לו: "אני אף פעם לא נאנחת ולכן זה לא רעיון טוב".

אז עכשיו, תאנחי לך בשלווה, איש לא ידע, איש לא ישמע, ותשמרי עלינו ועל ארצנו ואנחנו מעברו השני של השער, נשתמש וננצל את תבונתך וכל שהיה בך.

כה׳ חשוון תש״פ 24.11.19

לאה הדומי ז״ל למנוחות

לאה יקרה ,

ניפגשנו בכתה ה׳ ,

אנחנו תלמידים , את מורה צעירה .

יש לנו הרבה שבילים משותפים ,

מרוצפים במועדים חוצים שנים .

היינו לך ילדים ולימים חברים .

ימי בית ספר בשאון מרוצתם ,

היו בכתה שעות גיבוש מחנכות ,

מעת לעת גם בכי ודמעות ,

וכמובן גם שעות של בדיחות וצחוק .

ידעת במהלך השנים לקשור לנו סרטים ותרבויות ,

חווינו איתך זריחות ודימדומי שקיעות ,

ושעות הקשבה ולימוד נפלאות ומרתקות .

לאה יקרה ,

בסופו של יום מתאספים כאן לזכרך ,

בחורשת האורנים , ליופיה של השקיעה ,

אומרים תפילה , מציירים לך עיגול של אהבה .

אהבתי אותך , חייא .

אלי – רבקהלה – מיקי , נכדים , נינים יקרים ,

נמשיך לדבר יחד בשפת הזיכרון ,

נהלך חושבים כחולמים , בין מציאות לדמיון ,

רואים את אמא / סבתא רבא לאה מבעד לשמשות ,

נוצרים אותה בלב , עם אבא / סבא רבא חיים ,

עם הרבה געגועים ומחשבות טובות .

בידידות חמה , לילי חייא

לאה / ורדה קנול-יהלום

חזרתי לארץ לפני שלושה ימים כדי לקבל את הבשורה המעציבה על מותה של לאה. היא וודאי חיכתה לי, ככה אני מספרת לעצמי, וידעה שהפעם אגיע בזמן. לאה הייתה המורה שלי בשנים האחרונות של התיכון, מורה אהובה, מאתגרת, מסעירה. אף פעם לא הצלחתי להגיע בזמן לשעורים והיא הבינה שיש לי בעיה עם לוחות זמנים וידעה להפנות את ראשה לצד השני של הכתה כשחמקתי בחשאי פנימה, לעשות את עצמה כאילו לא הבחינה בכך ולאפשר לי להשתלב בשיעור בלי דברי תוכחה. לימים, כשלימדתי אִיתה באורנים, היא בקשה לוודא שהפעם אני מגיעה בזמן…

לאה הייתה המורה שלנו לספרות ומחנכת הכיתה. השעורים שלה זכורים לי עד היום כחוויה של תעופה מוחית. למדנו ממנה ספרות ושירה ודרמה ופילוסופיה. היא הייתה לוקחת אותנו למסעות המוח והנפש הללו בתנופה סוחפת ומעוררת השראה. הלוח היה מתמלא בקווים מעגלים ובארות שאין להם קשר ישיר לטקסט אבל הם היו אילוסטרציה של מהלכי הנפש. אני יכולתי לראות במה, יכולתי לראות דמויות מהלכות עליה, יכולתי לראות תמונות ונסחפתי. מה שאני היום מושפע בוודאי ממנה.

אחר כך היינו קולגות וחברות. תרגמנו יחד מחזה. תרגמנו אני אומרת, לאה תרגמה ואני עיבדתי ואמורה הייתי לביים. זה חוב שלי אליה שטרם נפרע. וכשעבדתי על עבודת המאסטר שלי בבימוי עשינו זאת יחד. היא כתבה מאמר מרתק בעקבות כך ואני ביימתי הצגה. נפגשנו לאחרונה בהצגת יחיד שעשיתי בצוותא והיא באה בתור קהל ושמעתי אותה צוחקת. להתעלף…

והיו המון שיחות של קרבת נפש של שתי נשים מבוגרות. היא הייתה מתבוננת בי בעיניים מחייכות לא חוסכת ממני את שבטה כשצריך אבל תמיד בתחושה של קרבת לב ואמפתיה. כשראתה את מיקה נכדתי כשהייתה קטנה אמרה לה: "את יודעת שאת גם קצת הנכדה שלי…" זהו. המעגל הושלם.

למדתי ממנה כל כך הרבה. ואהבתי אותה ועודני אוהבת. ועכשיו ניתן לזמן למחוק את סימני הדעיכה של השנים האחרונות וניתן לגעגועים לעצב לנו את הזיכרון בדמותה מעוררת ההשראה של המורה היפה שלנו והאדם הנפלא שהיית. לאה.

השיעור בספרות / ירמיהו בן-צבי

לאה – כמו קוסמת היא מוליכה את השיעור אל תכליתו ביד רמה, חותכת ושוברת, ומנתחת, ולשה, ומסבירה אחד לאחד, כל מילה, כל משפט, מביאה ומוציאה מפרקת ומרכיבה, מחדש, מהמסובך אל המובן, מהטראומה אל הקטרזיס. ואנחנו, פעורי פה, מולה, נערים ונערות, "הלומי נעורים" שבם "דברים אחרים" מעסיקים את הדימיון, לא מרגישים איך השיעור עובר כל כך מהר.

וזה הולך ככה,

דייקנית, מוקפדת, יקית, היא נכנסת לכיתה, מוכנה עד הפרט האחרון. מוציאה את ה"כרטיסיות" ומתחילה בשיעור, מעלה באוב את יסורי שָׁאוּל בעין דור, את אהבתם הבלתי אפשרית של הירשל ובלומה, את אנטיגונה ושייקספיר ועמיחי, אחר כך בא ה"פירוק לגורמים" וחיבורם מחדש, ניתוח חסר פניות על הלוח בקווים ועיגולים וריבועים ומחיקות. תוך כדי התקדמות השיעור, הלוח מתמלא בקווים ישרים, עקומים, נפתלים, מזוגזגים, נשברים ומתחברים אחד אל השני, אחד על גבי השני, אחד על יד, אחד מחוץ, מימין ומשמאל. כישרון גראפי שמשאיר על הלוח סבך אבסטרקטי של קווים וקווקווים בדיוק מתמטי על פי עלילת הקטע הנדון – ישרה, עקומה, פתלתלה, או סבוכה. אין אפס, לא משאירה מילה אחת שלא נהפכת על פיה ו"נשחטת" לפנָיי ולפנים.

אחר כך בא שלב ההפעלה, אנו מתבקשים לכתוב כמה משפטים בהתייחס לקטע הנלמד.

שקט משתרר בכיתה, אפשר לחוש את המוזות מתעופפות בין השולחנות, רגעים של ריכוז, כותבים מה שכותבים, כל אחד שרוי עם עצמו. גם אני משרבט כמה משפטים, באותיות גדולות והרבה רווחים, לעשות רושם.

לאה אוספת את הניירות ומעיינת בהם ליד שולחנה. לפתע היא קמה מכיסאה, שולפת מתוך הצרור דווקא את הדף שלי. בוחנת אותו שוב ושוב בתשומת לב ומתחילה ל"נתח" אותו מול כל הכיתה באותם קווים וריבועים ועיגולים כדרכה. והנה אוטוטו הלוח מתמלא באותו אבסטרקט ידוע, עוד קו ועוד עיגול, וריבוע, בתוך, ובחוץ, משולשים ומלבנים ואליפסות… ואני תוהה, מה? כל זה אני? בסך הכל כמה שורות?  למה? דווקא אני שמתנהל תמיד "על יד", אף פעם לא במרכז, מעולם לא מתנדב להביע דיעה, להצביע, לענות על שאלות בכיתה. ואני מרגיש איך הפרצוף שלי רותח, לא יודע מה לעשות עם עצמי, רוצה להתאייד, רוצה להתאיין… עד אז מעולם לא תפסתי את עצמי כמי שדעתו נחשבת, והנה כמה מילים ששורבטו כמה דקות קודם, תופסות פתאום חשיבות, נפח, מרחב, גובה…

בחלוף העיתים, הרבה מילים שכתבנו נמחקו, מרחקים גדלו, יחסים השתנו, רשמים נעלמו והתחושות התכהו, אך יש מעשים שמשנים מהלך חיים שאינם משתכחים לעולם…

היום אני מרשה לעצמי להודות בכך, לאה ידעה, וגם אני ידעתי, לא האיכות הסגולית של השורות הללו, לא חוכמתן ולא עמקוּתן, הן שהביאו אותה להעלות אותן על נס לפני כל הכיתה, "כוונות אחרות" היו מאחורי המהלך הזה. כוונות של מחנך שהוא מורה לחיים.

בשבילי זה היה שיעור לחיים.

נוחי בשלום מורה יקרה.