לורה יפה

13/02/1919 - 30/12/2000

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אדר א' התרע"ט

תאריך פטירה: ד' טבת התשס"א

שם האב: דניאל (הופמן)

שם האם: ריבה

ארץ לידה: גרמניה

שנת עליה: 1935

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יפה שלמה

לורה יפה

מעניינת, מיוחדת ומגוונת הייתה דמותה של לורה. נוכחותה בקהילת רמת יוחנן במשך כ  60  שנה הייתה רצופה עשייה מתוך הזדהות ואחריות לחברים. דומה שמוצאה היקי טבוע היה בה והיא נשאה את התכונות הטובות בגאווה כל חייה.

לורה נולדה ב-1919 בפרייבורג, גרמניה, לאב משטרסבורג ולאם ילידת רוסיה. כשמלאו לה 3 שנים, נפרדו הוריה ואמה נישאה בשנית. בפרייבורג היתה קהילה יהודית קטנה, אם כי בבית המשפחה לא קיימו מסורת יהודית או ציונית. עד 1934 התחנכה לורה בחינוך חילוני בבית ספר ממשלתי גרמני וקבלה שיעורי דת יהודיים על פי חוק. כשהחלו לנשב הרוחות הנאציות, עזבה את בית הספר והצטרפה ל"החלוץ", שם קיבלה חינוך ציוני, ול"עליית הנוער" שהתארגנה בתקופה זו להצלת הנוער היהודי בגרמניה בהנהלתה של הנרייטה סולד. צורה זו של הצלת ילדי ישראל תוך הפרדתם מהוריהם היה ניסיון שלא היה כמותו בעולם. ב-1935, והיא בת שש עשרה וחצי הגיעה לורה ארצה באחת הקבוצות הראשונות של "עליית הנוער".
הקבוצה נשלחה למרכז הקליטה של הנוער בתל-חי, שם עברה תהליך של הסתגלות לחיי שיתוף בארץ ישראל, לשפה חדשה ולעבודה פיזית. שנתיים שהתה לורה במקום ואחר כך עברה עם הגרעין אליו השתייכה לקבוצת אלונים שחנתה אז ליד שייך אבריק. חמש שנים שהתה באלונים.
את שלמה פגשה בנמל חיפה כאשר הוא נסע לבקר את משפחתו בדרום אפריקה ואילו היא נסעה לבקר את משפחתה בגרמניה. זכתה לורה שהוריה ושני אחיה ניצלו מציפורני הצורר ועלו גם הם ארצה. שלמה שירת במשך המלחמה בצבא הבריטי.
בנובמבר 1941 נישאו שלמה ולורה והוא חזר לשרת בצבא הבריטי באיטליה. ב-1942 עזבה לורה את אלונים ועברה לבית הוריה בחיפה. כאשר ילדה את טוביה ב-1944, באה לרמת יוחנן. שלמה ראה לראשונה את בכורו כשהיה התינוק כבר בן 8 חדשים. ומאז זהו ביתה של לורה במלוא מובן המילה, כאן נולדו לימים דורון, דניאל, ומאיר (מאיקה).
שנותיה ברמה מלאות היו בפעילות ויצירה בכל שטחי החיים: החל מעבודה במטע ובגן הירק, ובהמשך במטבח, כמטפלת בבתי הילדים, והלאה בריכוז מוסדות וועדות, כמחסנאית בגדים, אקונומית, מרכזת ועדת הבריאות, מרכזת ועדת הקשישים, אחראית הנעלה וחנות הנעלים. וכמובן אם הבית הראשונה ומרכזת האולפן.
בעבודתה באולפני הנוער ראתה עבודת קודש. היא זכרה את אם הבית שלה ב"עליית הנוער" כאשר היא עלתה לארץ. זו ספקה לה את מחסורה וניחמה אותה בבדידותה. לורה העניקה מחום ליבה לנוער אשר הגיע לרמת יוחנן. היא היתה קשובה לכל נער ונערה הבינה את צרכיהם והייתה כתובת לפניותיהם. אך טבעי הוא שהם התייחסו אליה בכבוד והערצה.
ביתם של שלמה ולורה, בית פתוח היה לכל אורח שניקרה לקיבוץ כמתנדב, תלמיד אולפן או ילד חוץ. בית שתמיד היה בו דבר מה טעים וביתי לאכול, מוסיקה טובה, ספר טוב ויכולת הקשבה והתייחסות בכל הלשונות.
זכו שלמה ולורה בארבעה בנים כל אחד אישיות ייחודית המפנה את כישרונה ומירצה לכיוון אישי שונה אך כולם כאחד "נגועים" בחיידק הסקרנות, הפעלתנות, המסירות, אהבת האדם והארץ והמשפחתיות האמיתית. אלו התכונות שלורה ושלמה בביתם המיוחד הטביעו ביוצאי חלציהם  ואשר עקבותיהם נראים בבירור גם בדור השלישי.
בנובמבר 1974, בדרכם לחופשה בצפת, התנגשה משאית ברכבם של שלמה ולורה. שלמה קיפד את חייו בתאונה ולורה ניהלה מאבק הישרדות והשתקמות מהפגיעות הגופניות והנפשיות. בשנים אלו התעשרה המשפחה בשלוש כלות שהשתלבו בשבט הזה וב-12 נכדים ונכדות אותם אהבה לורה אהבת נפש ועקבה בעירנות אחר התפתחותם וצמיחתם.
אמא גדולה היתה. קודם כל למשפחתה ובמסירות לא פחות רבה לחברים החולים, לקשישים, לאולפניסטים, ל"מתנדבים". מכילה את כולם וממלאה את צרכיהם ככל שיכלה. עד שחשה שכוחותיה אזלו. טעם החיים אבד לה וכל שחפצה היה להגיע בשקט אל סוף הדרך. כאן עטפו

אותה בני המשפחה באהבה ורחמים וליוו אותה עד כלות.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    לורה יפה 

    בת ריבה ודניאל הופמן

    נולדה בפרייבורג-באדן, גרמניה

    י"ג באדר תרע"ט  13.02.1919

    נשואה לשלמה

    אמא לטוביה, דורון, דניאל ומאיר

    עלתה לארץ בשנת 1935

    הצטרפה לקבוץ רמת יוחנן 1944

    נפטרה ד' טבת תשס"א  30.12.2000

    בת 81 במותה

  • 30 שנה ללורה

    יום השלושים ללורה יפה ז"ל

     

    מועד ההתכנסות: 3.2.01 בשעה 17.00 בבית הנצחה.

     

    הקדמה

    הוריה של אמא נפגשו בעיר אורנבורג בהרי אורל שברוסיה. אביה של אמא היה סוחר פרוות צעיר מן העיר שטרסבורג אשר בחבל אלזס לוריין, בשם דניאל הופמן. דניאל הופמן פעל במסגרת עסקי המשפחה במסעות רכש תקופתיים של פרוות בכל רחבי רוסיה. אימה היתה צעירה נאה ואופנתית בשם ריבה ממשפחת סביצקי.

    עם סיום המהפיכה הבולשביקית ב1918 עזב הזוג הצעיר את אורנבורג והתיישב בעיר פרייבורג בדרום גרמניה.

    אמא נולדה בשנת 1919 בפרייבורג.  כאשר היתה בת שלוש, התגרשו הוריה, וריבה סביצקי התקשרה עם קצין וורמאכט יהודי בדימוס, בוגר מלחמת החפירות הנוראה במלחמת העולם הראשונה, בשם ארווין קאהן.

    ארווין מקבל על עצמו את האחריות והאבהות על הילדה אלינורה הופמן.

    אמא גדלה בסביבה מטופחת. במשך השנים מצטרפים אליה אח ואחות. יש בידינו תעודה שנתית של בית הספר בו למדה, המעידה כי היתה תלמידה למופת.

    כאשר היתה בת 14 עלתה המפלגה הנאצית לשלטון. כעבור זמן קצר מרגישה הנערה הצעירה בשינוי יחס כללי כלפיה. מתלמידה מצטיינת ומקובלת היא הופכת ליהודיה בזוייה ומבודדת.

    בעצה אחת עם הוריה, היא מצטרפת לעליית הנוער מיסודה של הנרייטה סאלד ועולה לארץ ישראל בשנת 1935, במסגרת של חברת נוער בתל חי, בחסות קיבוץ כפר גלעדי.

    להוסיף למייקה תמונות מן ההכשרה בכפר גלעדי!!!

     

    1.         הבריחה הגדולה.

    בחודש ספטמבר 1938 יוצאת תוכי הופמן לביקור אצל הוריה בפרייבורג. בהפלגה לגנואה היא נפגשת לראשונה בבחור צעיר העושה את דרכו לביקור קרובים בדרום אפריקה. בחור זה עתיד לחזר אחריה במכתבים לוהטים בדיוק שנתיים לאחר מכן, ולבסוף להיות בעלה ואבי ילדיה.

    עם מעבר הגבול בבזל לכיוון פרייבורג בגרמניה, מרגישה אמא בשנייה את הקור המבעית של התופת הקרבה. הביקור, שנמשך כשבועיים, הופך להיות הימור על תקפות תעודת האזרחות הפלשתינאית שאמא מחזיקה בידה. האם ינתן לה לצאת?

    ב 2.11.38, פחות מחודש לאחר הביקור, מתרחש ליל הבדולח. מאות בתי כנסת ואלפי ספרים נשרפים.

    ארווין, אביה החורג של אמא הושם במעצר במחנה דכאו, על יד מינכן.

    מצאנו אצל אמא שלושה מכתבים אשר בשלוש נקודות זמן במהלך 5 חודשים מספרים בעצם את כל גורלה של יהדות גרמניה.

                           

    …ציריך 24.11.38. לורה היקרה. על אף שלא שמענו ממך אני מקווה כי הגעת חזרה בשלום. כפי שהבטחתי לך נסעתי לפרייבורג ב 13 בנובמבר וחזרה ב 15… בכל מקרה הבטחתי לאימך באופן נחרץ לעשות ככל הניתן על מנת לעזור לה. יצרתי קשר עם הנציגות הפלשתינאית בבזל והם ביקשו אישור עלייה לפלשתינה. אני מקווה כי על בסיס זה ניתן יהיה לשחרר את אביך.

    יש קשיים גדולים כיום בקבלת סרטיפיקטים קפיטליים ואינני רואה סיכוי רב לקבל סרטיפיקט כזה בזמן. מצד שני,

    ניתן לקבל סרטיפיקט בגין קרובים עבור הורים של ילדים החיים בפלשתינה. אני מבקש כי תנסי ככל הניתן להשיג סרטיפיקט של הורה משם…   בברכה חמה – ליאו.

               

    ציריך 20.12.38. לורה היקרה. אתמול חזרתי מ 10 ימי שהייה בגרמניה. מצאתי את מכתביך מן ה1 וה 5 בדצמבר בהם כתבת על חזרתך לפלשתינה ב 10 ימי איחור.

    בתחילת ביקורי בגרמניה שהיתי אצל הורייך בפרייבורג. אביך נמצא בבית מזה 10 ימים בריא ושלם, עם כי קצת חלש… מכתבך לסוכנות היהודית לבטח לא השיג הרבה. נושאים כאלה יש לתקוף בדרך שונה. לא הייתי כותב לך אילו יכולתי להשיג סרטיפיקטים קפיטליים… בשלב זה משרד הקישור הפלשתינאי בבזל אינו יכול להשיג הרבה…

    אך בוודאות גדולה ניתן לומר כי קיבלתי סרטיפיקטים קפיטליים עבור הורייך בביקורי בברלין ואני מקווה כי יקבלו אישור יציאה עוד לפני תום השנה.

    זהו תהליך חריג מאד ואבקשך שלא לדבר על כך עם אף אחד. אני יכול לומר לך דבר אחד – זה עלה הרבה כסף.

    העיקר שהורייך יוכלו לעזוב במהירות. יש להם פספורטים גרמניים תקינים והם יוכלו לעזוב מיד כאשר יקבלו אישור יציאה. דאגתי להם שלא יסבלו הרבה כאשר יגיעו לארץ אך עלייך מוטל לעזור להם עד שמצבם יתייצב.

    אני מאושר שאת נמצאת עם ממינה. היא אשה יוצאת מן הכלל ושהותך עימה תהיה רבת משמעות עבורך… בברכה חמה – ליאו.

     

    ציריך 24.3.39. לורה היקרה. רב תודות על מכתבך. מחוסר זמן איני יכול להשיב עליו כרגע בפירוט…

    אני מקווה כי הורייך וסשה הגיעו בשלום. אני רק יכול לדמיין לעצמי את שמחת האיחוד מחדש…. בברכה חמה – ליאו.

     

    2.         שלמה יפה מחזר אחרי תוכי הופמן.

    שלמה יפה התגייס לצבא הבריטי ב יוני 1940 במסגרת מכסות גיוס שהוטלו על היישוב ע"י הנהגתו.

    הוא נתקל בשני מגוייסים מכפר גלעדי אשר מסייעים לו להיזכר במכרה משותפת – תוכי הופמן. שלמה, בודד ופואטי מן הרגיל, מנסה לחדש את הקשר:

     

    13.9.40. לורה שלום: במשך כל הזמן לא יכולתי לגמור בנפשי לכתוב לך…. במשך כל הזמן הזה אני עדיין חזק, כדי שלא להיסחף בזרם ההרגשות ואני גם עסוק מאד. הכי קשה הוא הלילה. אילו יכולתי להירדם שנת ישרים כי אז אולי גם הייתי שוכח על אודותייך. אולם זה חסר. אין כל תקווה כי אפגוש בך בקרוב… באם יהיה ברצונך לענות על מכתבי, עני! אולם באם יש לך קצת מן הפיקפוקים וחוסר אמון לגבי דידי אל תעשי זאת…

    24.10.40. תוכי שלום: היה ברצוני לכתוב לך רק כמה מילים ואח"כ נמלכתי ולא כתבתי בכלל. רציתי לכתוב "אני מחכה למכתבך" זה הכל, אולם יחד עם זה אני עצמי מרגיש עד כמה זה מגוחך שאדם מבוגר מתעסק בשטויות כאלה, אולם, כנראה ישנם באמת מצבים שמכריחים את האדם להיות למגוחך. מכיר אני את עצמי לא רע כדי לשפוט את עצמי ולבקר את מעשי, אולם זאת לי הפעם הראשונה שאתפרץ לתוך תחומו של השני מבלי שאענה ומבלי שאדע את תגובתך…

    …אני את מכתבי אפסיק בזה ורק אבקש את סליחתך על שפרצתי גדר ותחומים שלא בהסכמה. קבלי את ברכתי הנאמנה. שלמה.

     

    על אף קשיי הזמן, המרחק, וייאושו של המחזר הבודד היתה תקווה כל שהיא והיא לא מאחרת הרבה…

     

    24.11.40. שלמה שלום לך. יש להודות בזה, שמצפוני אינו ביותר נקי, – הסיבות ברורות לא כן? זאת לא אומרת ששכחתי או לא רציתי לענות. אפשר להגיד שרק כעת הנני נמצאת בחופש אצל הורי, – מצאתי את מצב הרוח ואת ריכוז המחשבות המתעים לשבת ולכתוב…

    …שמחתי לקבל ממך אות חיים ולהכיר את כתב ידך…

    …מועראות החוץ גוברות על הרבה דברים אישיים אשר בתנאים אחרים היו בולטים יותר. אני נמצאת במצב משונה לרצות להתמסר לענייני יום – יום בכל הכוחות בכדי לא להספיק לחשוב מה שיותר. מי שיכול, יציל את עצמו כמוני.-

    שלום לך ולהתראות למרות העצלנות שלי, הבולטת לעין. תענה לי אם תרצה. תוכי הופמן.

    נ.ב. אל תיבהל משגיאות אורטוגרפיות. זה יכול לקרות אצל בורים כמוני. לא הייתי מתנגדת לכך לו היית פעם מפתיע אותי כמו בפעם הראשונה. תוכי.

     

    מכתב יוצא מן הכלל: מרגיע, מסביר, מזמין? אלא שהטבע עושה את שלו:

     

    25.12.40. שלום לך שלמה. המכתב ההוא נכתב כבר מזמן ולא נשלח, כי הכתובת נשתנתה בנתיים. אני מקווה שיגיע בסדר יחד עם דרישת שלום חגיגית ע"י שמואליק. הנה לא צריך להתייאש בעולם. מי יודע לאן יעיפו אותך הרוחות – בכל אופן תיקח אתך את הידיעה שלא שכחתי. That is all. תהיה בריא ושלם. שלום תוכי.

     

    2.         חתונה צבאית לתפארת 16.11.1941.

    אין עדות למכתבים בין השניים עד חודש מאי 1941. החל מחודש מאי מתעצם לפתע זרם המכתבים עד לקצב של מכתב ביום. ביום 16.11.41 מתחתן הזוג הצעיר במשרדי הרבנות בחיפה בטכס צבאי קצר. כעבור 3 ימים הם מוצאים את עצמם – איש עם עצמו במקומו – תוכי בבית הוריה, בחיפה ושלמה חזרה בקסרקטין במדבר המערבי.

     

    19.11.41 תוכי. שוב עלי לחזור לעט ולנייר כדי לבטא את הצורך החיוני של קשר מתמיד אתך. לפני שתי שעות חזרנו למחנה. אין לי אפשרות לבטא במילים את כל הדרך שעברה עלי מאז עזבתיך על התחנה. במידה רבה עזרו החברים כדי לעקור אותי מן האלם שתקפני…

    עדיין לא מובן לי השינוי שקם. הן לא אוכל לחשוב על כך שאת נמצאת רחוק ממני ואני צריך להמשיך בחיי הרגילים.

    עוד טרם רכשתי לעצמי הרגשה זו כי באמת נפרדנו לזמן כה ממושך?!

    20.11.41. תוכי. הנה שעות על שעות חלפו ומבלי שלה בדעתי לצרפן חלף יום נוסף. הנני שקט וכאילו אינני יודע דיבור מהו…. שוב אחפש את הסובלימציה בעבודה והיא מאפשרת לי הרבה שטח פעולה…

    כל מיני מחשבות שטות חולפות במחשבה ויש מן הקושי לבטא אותם. אילו ידעתי את קסם המילים שבכתב, כי אז לא הייתי מרגיש בחסרונך הגדול…אילו היינו מסוגלים להמשיך את שעות השייט על הכנרת, ולמה בכלל נשמענו לאזהרות הערבי הקטן, הן היינו יכולים להמשיך כך עד אין סוף. יש ולפעמים תחלוף גם מחשבה טפשית זו, שאולי היה בכוח הכנרת למנוע את שובי למחנה, אך מי עוד כמוני מחוסר כושר דימיון, עוד לפני שהדמיון ילבש לבוש מחשבתי, הנני חוזר למציאות ומכיר בחוסר התבונה שבכך.

    החברים לעבודה עשו לי קבלת פנים כזאת שאפילו מלך בגדודו לא זכה לכך. באמצע העבודה הקריאו ברכות חמות לכבודי וכולם הצטערו על חוסר תמונתך…

     

    ולורה יפה – יתכן כי באותה שעה בדיוק אך ללא ספק באותו היום כותבת בדיוק על אותם נושאים אך – מזווית שונה:

               

    אלונים 20.11.41. שלמה, עדיין אני עוד מחכה לסימנך הראשון, בטוחה אני שיגיע בימים אלה. הנה היום כבר חזרת לחובותיך לפי חשבוני, וגם אני – יום חול מכסה אותי בכנפיו…

    …הכל בסדר חוץ מזה שנעמד השעון ולא רוצה לזוז יותר מאז שעזבת אותי ונזלת כבירה הולכת ומתגברת. בטוחה אני שאתך לא היה לי זמן לדברים כאלה, או לפחות היה לי את מי להדביק…

    שלמה אני מרגישה שהזמן כבר כעת מתחיל לרוץ, ואני מאחלת לך שתבחין בזאת גם אתה. יש לי בכלל הרבה מה להגיד לך, חביב, אבל נדמה לי בכל אופן, שהדברים מתקבלים הרבה יותר טוב במעשה מאשר על הנייר.

    תהיה לי בריא שלמה, תשמור קצת על כוחותיך במידה שהמצב מרשה. וחוץ מזה – אל נעשה שטויות, אני בכל אופן מאחלת לשנינו, גם במעשה וגם במחשבה – והזמן יעוף. במקרה זה אני בעד משמעת פרוסית.

    שלמה שלי – נשיקה טובה ושלום.

     

    4.                  שלמה יפה מודאג.

    כעבור שלושה חודשים לערך – שלמה נעשה מודאג. הוא מבקש בית חם ומוצק לאשתו הצעירה והוא מבקש עזרה דחופה:

     

    אי שם במדבר המערבי, 19.2.1942. ממינה שלום רב.