מוטי דינסטג
הרגע ההוא בבוקר יום חמישי, שבו החלה השמועה שמוטי איננו לעבור מפה לאוזן ומוואטסאפ אחד לשני, הוא מסוג הרגעים בהם מותירה אותך המציאות נטול מילים, לכל היותר כמה חלקי משפטים מקוטעים ושאלות חסרות מענה כמו "למה?" ו"איך זה קרה?" ו"איפה זה בכלל מאוריציוס?", שאלות פתוחות שמיד מתחלפות באבחת כאב. והלב יוצא אל רפאל ואל אלדה שכאן ואל יעלי שרחוקה כל כך וכמובן אל גל, סתו ויובל, אל נעם, סיגל ורון ואל כל שבט דינסטג הגדול והאהוב. וזהו גם מסוג הרגעים שמזכירים לך שאחרי ככלות הכל אנחנו קהילה, שהקשרים והזיקות וצמתי המפגש בה רבים ואינטנסיביים, ושאין על כן אחד בה שהצער הזה חולף לידו, שלא מרגיש אותו ממש באופן אישי.
אז צר לנו היום, לכולנו, על מוטי שהקדים להסתלק מן העולם, צעיר כל כך, מוטי שנולד כאן לפני 54 שנים ומאז היה בשר מבשרו של המקום, כילד וכנער וכאיש, כבן קיבוץ וכחבר בו.
מוטי נולד באוקטובר 1963, בן בכור לאלדה ולרפאל, נכד בכור לסבים משני הצדדים, אחיין ראשון לכל הדודות, משוש נפשם של כל בני המשפחה. תחרות בלתי סמויה התקיימה כשהיה פעוט מי יקדים ויגיע אחה"צ אל הפעוטון לקחת את הילד. סיפרה לי אלדה שלא פעם הקדים זישה וחיכה במרפסת הפעוטון לשעה היעודה וכשהגיעה היא, כבר נאמר לה שהילד הלך עם סבא לטייל…
כיאה לילד בכור, הכל דאגו שיאכל, ואילו הוא – ילד קטן היה ובררן גדול. היתה זו חנה ענבר הזכורה לטוב, המטפלת המסורה מן הפעוטון, שמצאה את המתכון המנצח: אטריות עם קקאו וסוכר. את המאכל הזה המשיכה סבתא יהודית להכין למוטי מדי יום עוד שנים אחר-כך, כשכבר היה תלמיד בית ספר, והתחלף עם השנים ב"מזון בריאות" אחר: צ'יפס.
מיום שנולד צעד מוטי בתלם החינוך המשותף: מהפעוטון עבר לגן שבולת ומשם לכל התחנות המקובלות: בית הילדים וחברת הילדים, בית הספר היסודי והחטיבה בגוש והתיכון ביגור. הלינה היתה משותפת וגם שעות העירות: מתקלחים, מתלבשים, לומדים, עובדים ומשחקים – הכל ביחד. קבוצת הגיל של מוטי היתה קטנה מאוד, אך תמיד היתה צמודה לכיתות הסמוכות והחיים קרובים/אינטימיים/צפופים – יבחר לו כל בן משק את המילה המתאימה לו וימחק את המיותר…
בתום לימודיו בבית הספר יצא מוטי לשנת שירות ונמנה על מקימי גרעין הש"שינים הראשון שיצא לעזרת הקיבוץ הצעיר מיצר ברמת הגולן. לאבא רפאל, שהקדיש בעצמו שנים ארוכות להדרכה חקלאית בקיבוצי דרום הרמה – היתה זו גאווה גדולה.
את השירות הצבאי עשה מוטי בבסיס חיל האוויר בלוד, שם היה מפעיל של רד"ט – מכשיר רדיו-טלפון. כשהשתחרר, "נחטף" ע"י עמוס נצר, ביחד עם עוד כמה חבר'ה צעירים, לעבודה בפלטוב שאך זה הוקם. במקביל השלים בגרויות. ומה עוד קרה אז? הוא הכיר את יעל, אחת מתלמידי תכנית סל"ע שגרו ועבדו אז בקיבוץ, והאהבה פרחה… באותם ימים שאחרי הצבא הצהיר מעל דפי "ברמה": "אני יכול לומר בפה מלא שמקומי ברמת יוחנן ואני מקווה שגם עתידי. אני רואה ברמת יוחנן בראש ובראשונה בית, ולכן המשאלה שלי לגבי החיים כאן היא, קודם כל, לבנות פה בית ולהקים משפחה". צפוי עוד טוויסט בעלילה, של 15 שנות חיים מחוץ לקיבוץ, אך בסופו של דבר, נאמן למשאלתו, ביסס מוטי את חייו וחיי משפחתו ברמת יוחנן.
מוטי ויעל נישאו בל"ג בעומר תשמ"ז, מאי 1987, ולאחר שחסכו די כסף יצאו לטיול בן עשרה חודשים בארה"ב. כששבו ארצה השתלב מוטי בגד"ש. בשמונת חודשי עבודתו שם, בטרם החליטו בני הזוג על עזיבת הקיבוץ, הספיק להתהפך עם טרקטור לתעלה ליד המאגר בדמון ולהינצל בנס…
תחנתם הראשונה של מוטי ויעל מחוץ לקיבוץ היתה חולון, שם נולדו גל וסתו. מוטי קנה קו חלוקת חלב ב"טרה" ובכך עסק מספר שנים, עד שחבר לאבא של יעל בקניית מפעל לתכשיטים. מוטי, מספרת יעל, היה כמו חתול – איפה שזרקת אותו, שם הוא הסתדר – בכל עבודה ועם כל בן-אדם. הוא נכנס לעסקי התכשיטים ללא כל ידע קודם בתחום, אך היה סקרן, חרוץ ושקדן ועד מהרה רכש את הידע הדרוש והיה זה שלימד את העובדים את המלאכה. עם הזמן עברה המשפחה לאזוּר ואח"כ לעין-ורד, שם התעשרה ביובל, בן הזקונים.
ואז באה ההבשלה לחזור הביתה. בשנים שעברו מאז עזב את הקיבוץ כל הצדדים השתנו וכבר לא היו במקום בו היו 15 שנים קודם לכן, לא הוא, לא משפחתו וגם לא הקיבוץ: "הגעתי לאיזו נקודה", סיפר, "שבה אמרתי לעצמי, או שאני ממשיך בעסק שלי (והיה לי טוב בו) או שאני חוזר לקיבוץ, וחוזר בידיעה שאני אוכל להשתלב בפלרם. […] אם לפני כמה שנים לא יכולתי לחשוב על מהלך של חזרה לקיבוץ, בשנתיים האחרונות עברתי תפנית גדולה ששינתה את ההסתכלות שלי על אורח החיים הקיבוצי. כסף זה לא שיקול בלחזור לרמת יוחנן. […] הסיכון שלא יהיה לנו טוב בקיבוץ היה נמוך. אני חזרתי בידיעה שאני בא להשפיע ולא לשבת בבית ולתת לדברים לעבור לידי".
מוטי נשאב בחזרה לפלר"ם. תחילה עבד במחלקת אבטחת איכות וכשהוקמה חברת הבת "פלר"ם אפליקציות", עבר לעבוד בה ומטעמה אף יצא לשליחות באנגליה, חלקה לבדו וחלקה עם יעל ויובל. כששבו ארצה, חזר לפלר"ם ובמשך שלוש שנים ניהל את המפעל של פלר"ם בגרמניה, כשהוא חי על קו גרמניה-ישראל. בשנים האחרונות יצא לעבודת חוץ והיה סמנכ"ל תפעול של לול אלונים. בקרוב אמור היה להתמנות למנכ"ל…
מוטי היה תוצר מובהק של הבית בו גדל, ממשיך הדרך שהתוו לו אבא ואמא, סבא וסבתא ונזכיר גם את דודה אפרת שעזבה גם היא אותנו בחטף: בפשטות ההליכות, בחיבור העמוק למקום הזה, בנכונות לקחת חלק בכל אירוע תרבות: בשירה, בריקוד ובמה שהתבקש, בחריצות שלא ידעה אמנם גבול, אך באורח פלא לא באה על חשבון טיפוח המשפחה. תמיד עבד סביב השעון, אך ידע לתת לבני ביתו את ההרגשה שהוא שם: נענה לצרכי ההורים והאחים, יודע מה קורה עם כל אחד מהילדים ופרטנר מושלם ליעל, כך להגדרתה.
מבחינות רבות הגיעו מוטי ויעלי למנוחה ונחלה שניתן להתקנא בהן: הילדים גדלו ובונים את חייהם, תכניות לעתיד היו בשפע וכלפי חוץ לא ניתן היה להבחין בשום סימן מקדים המבשר רע. מבחינתנו, אנשי קהילת רמת יוחנן, היתה אפוא ההפתעה מוחלטת.
רק מילים טובות על מוטי נשמעות ברחבי הקיבוץ בימים האחרונים, ואין זה רק בגלל שהוא איננו עוד. מוטי היה אדם שלא רכש לו אויבים, סגולה לא מובנת מאליה בחיינו המשותפים.
מוטי, כשחזרתם לקיבוץ לפני 15 שנים הצהרת מעל דפי "ברמה": "באנו לפה לתמיד". אז איך זה שככה שוב עזבת, פתאום?
נפרדים ממך בטרם עת בצער עמוק ומחבקים את יעלי שלך, הגיבורה והאמיצה, את גל, סתו ויובל, את אלדה ורפאל, את רון, סיגל ונעם, את משפחת מזרחי – משפחתה של יעל, ואת כל בני המשפחה הרחבה.
