מוטי (מלווין) בלושטיין

מוטי (מלווין) בלושטיין ז"ל

בן דורותי והארי

נולד:  י"ג באייר תרצ"ג  9.5.1933

בדטרויט, מישיגן – ארצות הברית,

הגיע לרמת יוחנן 1975

נשוי לנעמה (יזרעאלי)

אבא לעדי, דנה ואילן

נפטר: ט"ז בשבט  תש"פ  11.02.2020

בן 87 במותו

יהי זכרו ברוך

פרידה/ נעמה

הפתעה או הלם זה לא היה, בכל זאת פרידה.

אף שהייתה צפויה לאורך זמן היה זה רגע קצת מוזר;  מין הרגל יקר להמשיך להיות קרובה ככל שניתן ולכבד את זיק החיים שיקירך נאחז בו ומוצא את דרכו לשמור על קשר גלוי וסמוי ביננו.

מחלתו של מוטי והתקדמותה האיטית בתחילתה ובהמשכה מהירה יותר ויותר, פיתחה בי הבנה עמוקה יותר לנפשו של אדם וקבלה של מהות אחרת שלא מובנת בשגרה ובחיים תקינים. לא בבחינת טוב או רע.  אלא אך ורק הקבלה והידיעה שזה כך.

בהיותנו כבר לא במגורים משותפים אבל בפגישות יומיות, אני חוזרת באוזניו על סיפורים מחוויות משותפות; על שנות חיים מלאות תהפוכות, מעברים וזיכרונות שבנו את חיינו, מעדכנת בכל מה שקורה עם צאצאינו והחיוך כבר מופיע.

וכך זה התחיל:

יום אחד הגיע לארץ ואלינו איש גדול חדור אמונה ורצון למעשה חלוצי החליט להשאיר את מנעמי ארץ האפשריות והעושר מאחור כדי להגשים את הרעיונות שספג בתנועת הבונים האמריקאית, החלטה זאת הייתה עבורו התחנה האישית משמעותית ביותר בדברי ימיו.

מכאן התחיל פרק ב' על שמחותיו ואכזבותיו.

וכבר כולנו מפוקחים ומזמן כבר יודעים שהמציאות שונה במעט או הרבה מן החלומות של מתבגר צעיר ומן הסיפורים שסופרו לו ובנו את רצונו להגשים אותם בגופו.

רצה והשתדל מאוד להשתלב וגייס לשם כך את כל הכוחות שנמצאו לו.

לפעמים הרגיש שמצא את שביקש – ולפעמים נקלע למערבולת של סתירות ולא ויתר. בעזרתי ובעזרת ילדיו היקרים חי בשני קוים מקבילים: שמר על קשר הדוק ובלתי מתפשר עם המשפחה וחבריו הרבים משם – וכאן נאחז בחייו החדשים, במציאות שונה כל כך שדרשה הרבה ויתורים והתאמות.

סיפר הרבה על מוצאותיו משנותיו בפרק א' ומביקורים במקום בו גדל. נראה היה שחיות בו שתי דמויות של אז ושל כאן, ושתיהן הסתדרו בו בכפיפה אחת. הפרק האחרון נמשך יותר ממה שאדם מאחל לעצמו, וגם הוא היה בהשלמה, ללא טרוניות וכן נפרדנו בלילה שכזה.

עוד סיפור חיים עמוס במעברים, חלומות ,תשוקות והגשמות שהגיע לסופו כדרך כל בשר.

היה שלום יקר שלנו.

סבא יקר שלנו/ מהנכדים

סבא מהקיבוץ,

סבא עם הטרקטור האדום, בטיולי שבת בבוקר לאסוף אבוקדו שנשאר מהקטיף, רק מהאדמה…

סבא עם גלידות הכי יקרות במקרר, מכל הסוגים.

סבא עם ארוחות השבת העשירות, שנהנה לראות אותנו אוכלים מהמרק ומהפשטידה של סבתא והבשר שהוא הכין…

סבא באנגלית ששר ומספר לנו סיפורים, גם אם אנחנו לא הכל מבינים…

סבא שדואג שתמיד על שולחן החג והשבת הכל יהיה לנו מוכן ומסודר.

סבא שבלעדיו אנחנו תמיד דוחפים עוד כיסא כי לא דיווחנו במדויק כמה אנחנו מגיעים לארוחת החג…

סבא שלימד אותנו לעמוד בזמנים, עפ"י סטנדרטים זרים, וחס וחלילה להגיע בדקה ה – 90…

סבא שמחכה לביקורים בבית אבות בעיניים צוחקות ושמחות…

סבא שתמיד היה לו כל מה שצריך, מהפרט הכי קטן ועד לאזרחות בארצות הברית.

סבא נדיב, חייכן, עם חיבוק חם וזרועות עוטפות.

נזכור אותך תמיד בלב חם ואוהב. ונדאג לסבתא שטיפלה בך במסירות כל כך גדולה והנחילה לנו ערכים של נתינה.

מהנכדים

יהל , נטע, דור, אלון וגלי, שכבר מתגעגעת למרק של סבא.

And now the end is near

So I face the final curtain

My friend, I'll say it clear

I'll state my case of which I'm certain

I've lived a life that's full

I've traveled each and every highway

And more, much more than this

I did it my way

Regrets, I've had a few

But then again, too few to mention

I did what I had to do

And saw it through without exception

I planned each charted course

Each careful step along the byway

Oh, and more, much more than this

I did it my way

Yes, there were times, I'm sure you know

When I bit off more than I could chew

But through it all when there was doubt

I ate it up and spit it out

I faced it all and I stood tall

And did it my way

I've loved, I've laughed and cried

I've had my fails, my share of losing

And now as tears subside

I find it all so amusing

To think I did all that

And may I say, not in a shy way

Oh, no, no not me

I did it my way

For what is a man, what has he got?

If not himself, then he has not

To say the words he truly feels

And not the words he would reveal

The record shows I took the blows

And did it my way

The record shows I took the blows

And did it my way

נפרדים – יפית

אני זוכרת שבתחילת דרכי בעבודה ברמת יוחנן פגשתי אותך נוסע על קלנועית במכנסים קצרים וכפכפים. ברכנו האחד את השני בברכת: בוקר טוב.

כבר ביום השני שאלת אותי: Do you have avocado for the people there?.

עניתי שאין. ואז, תוך זמן קצר הגעת, בידך שקית ענקית מלאה באבוקדו ובקשת שנחלק לדיירים בארוחת הערב ובארוחת הבוקר.

וכך גם בעונת הליצ'י הגעת לדלת האחורית דרך המטבח ובשקט מסרת בכל פעם את הפירות, והכל לפי העונה.

כעבור תקופה עברת להתגורר בחמדת אבות. הסכמת להשתתף בכל פעילות שהעברתי. ואז הגיע החלק הקשה. תקשרת פחות ופחות. החיים לא הוגנים, זאת למדנו, אולם החיוך מעולם לא נמחק מפניך.

משפחתך תמכה באהבה לאורך כל הדרך. זוכרת את בר המצווה של הנכד מאילון שבחר לחגוג סמוך לחמדת אבות כדי שגם סבא יהיה נוכח.

לך נעמה יקרה, את הרי יודעת להעריך טיפול ואמפתיה, ותמיד כשהגעת אמרת: יפית וכמאל פה? אני שמחה.

יד המקרה היא שאתה נפרדת היום מן החיים וכמאל ואני מפסיקים את עבודתנו בחמדת אבות?

אם יש משהו שמנחם אותי זה שאתה לא סובל, ויכול כעת לנוח בעולם שכולו טוב.

אשא את זכרך תמיד כפי שהיית: חזק, אמיץ, בעל לב ענק ומלא שמחת חיים.

אבא יקר,  אילן בלושטיין

סיפור חיים שנרקם ונטווה יום יום, שעה שעה, במשך כמעט 87 שנים לא נפרם כך בקלות.

חוט המשפחה שימש לך תמיד כחוט המקשר, אותו חוט שזור בין כל רקמה לרקמה. החוויות שעיצבו את ילדותך שם מעבר לים קשורות היו למשפחה הגדולה שקמה לה בעולם החדש שהם יצאו לכבוש בארצות הברית.

התיאורים והזיכרונות שחלקת איתנו משנות ילדותך, ושעיצבו את  חייך, סיפרו על משפחה גדולה, ומחבקת, שאתה, בן יחיד בין ארבע בנות, משמש כחוט השני ביניהם.

הרפתקת חייך הייתה הבחירה להשאיר את האריג שנטווה במשך שלושים וכמה שנות החיים הראשונות שלך מאחור ולעלות לארץ חדשה ולהתחיל לטוות בה מחדש. אלא שמעולם לא אפשרת לחוטים הישנים להיפרם להם אט אט כדרכם בכלל. זכורה לי העמידה קטנת הקומה שלי מאחורי כתפך הרחבה, עת הקדשת שעות רבות לכתיבת מכתבים מפורטים בכתב יד בלתי מפוענח, לבני משפחה רחוקים ורעים לא מוכרים.

כאן איתנו ובינינו רקמת את יצירת חייך, משפחה קטנה ומלוכדת שהיתה לך מקור לאושר וגאווה. רעייה, שלושה ילדים, וחמישה נכדים שהיו עבורך עולם ומלואו.

כאן, במקום שאתה נח עומדים רקומים בכל נימי נפשנו אנחנו, היצירה הקטנה והאישית שלך.

אוהבים תמיד, ומעכשיו גם מתגעגעים – המשפחה