פרידה ממוטי / נורית פיינשטיין
באישון לילה הלך מוטי לעולמו, אחרי שנים ארוכות של ירידה איטית במורד החיים, של היפחתות, או בלשונו של יהודה עמיחי, "לא כברוש,/ לא בבת אחת […]/ אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות,/[…] כגשם בהרבה מקומות /מעננים רבים […]/ לא ב"הצלצול החד, המעורר", אלא ב"יציאה שקטה, כעשן/ בלי תרועה […]/ כ"אבן בגלגולים האחרונים/ לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל/ מישור הויתור הגדול, אשר ממנו,/ כתפילות המתקבלות,/ עולה אבק בהרבה ריבוא גרגירים".
זה קורה, כך מסתבר, גם לחסונים ביותר, שנשאו על גבם כל משקל, פשוטו כמשמעו, שתש כוחם לבסוף…
מה ידענו, אנו שחיינו לצדו של מוטי בקיבוץ במשך כל כך הרבה שנים, על קורותיו? האנגלית המפורסמת שהיתה סימן זיהוי למוצאו היתה מבחינות רבות עבור רבים גם המכשול בפני ההיכרות הממשית, המעמיקה, היא והעובדה שיותר משהיה איש של דיבורים היה איש של מעשים, "מוליך ומביא, מעלה ומוריד".
מוטי, הוא מלוין, נולד בדטרויט – מישיגן באביב 1933, בן יחיד בין ארבע אחיות. הוריו, הארי ודורותי, היו ילידי פולין שהיגרו עם הוריהם לארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. בית סבו וסבתו של מוטי היה בית יהודי אדוק, ואילו בית הוריו – שומר חג ומסורת וציוני.
למן גיל 12 היה מוטי חניך בתנועת "הבונים", מה שהעמיק את חינוכו הציוני. זכור היה לו במיוחד יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, והוא אז תלמיד תיכון. "באותו יום", סיפר, הקשבנו כל היום בדריכות לחדשות. משנשמעה הבשורה על הכרזת העצמאות – יצאנו, חברי הקהילה היהודית, לרחובות העיר ופשוט התחלנו לשיר ולרקוד כולנו. היתה הרגשה נהדרת ונראה היה שכל העיר שמחה איתנו. לאחר לילה סוער של פרץ שמחה אדיר – מצאנו את עצמנו צמודים לרדיו, מקשיבים בדאגה לחדשות מהארץ שהגיעו עם שחר".
בשנים 1950-1955 היה מוטי חייל בצבא ארה"ב ואף השתתף במלחמת קוריאה. כששב מהמלחמה רצה אביו לראותו משתלב בעסקיו, אבל החיידק הציוני שקינן בו מנעוריו שב ונעור ובאוגוסט 1967, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הוא נישא ארצה על כנפי אופורית הניצחון ותהילת צה"ל. מוטי התגייס לצה"ל שאחרי הניצחון הגדול, בארץ ששטחה גדל לפתע פי ארבעה, ונשלח לביר גפגפה שם מילא תפקיד חשוב במערך האספקה והמתנדבים. כשהשתחרר כעבור שבעה חודשי שירות תכנן להשתקע בארץ ואף קנה דירה ורכב והתגייס לשירות המשטרה, אך נסיבות משפחתיות אלצו אותו לנטוש את החלום ולשוב לארה"ב לעזרת משפחתו.
הוא שב ארצה בינואר 1973 ופנה ללמוד עברית באולפן רמת יוחנן. מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו בארה"ב מתארגן לקראת עליה. שוב עלה על המטוס, שוב התגייס לצבא ושירת בחזית הדרומית ושוב חזר לארה"ב.
כששב ארצה ולקיבוץ כעבור מספר חודשים נוספים, היה זה לתמיד. הוא נישא לנעמה יזרעאלי, בת המקום, ובזה אחר זה נולדו להם עדי, דנה ואילן. ומוטי – בעל ואבא משוגע, דואג לכל צורך, נענה לכל קריאה, נוהג לכל יעד ונושא על כפיו גם את סבתא רבקה, אמהּ של נעמה שבשער העמקים.
וכמו במשפחה כך בקיבוץ – מוטי איש של עבודת כפיים ולב רחב. הוא השתלב תחילה בצוות מטעי הבננות והאבוקדו ואחר כך בצוות הנוי וכשדן גלעד פרש מן החצרנות נאות למלא את מקומו. ומאז – מוטי והטרקטור האדום חד הם ואילו גבו הרחב וזרועותיו החסונות כלי שרת לצרכי הכלל והפרט, מבני ציבור, ענפים, בתי ילדים ומגורי חברים, נכון למלא משימות שבמסגרת תפקידו וכאלו שאינן, לפרק ולהרכיב, להעמיס לפרוק, לבנות במות ומה לא? ולצד זאת – עסק גם בענייני בטחון והיה הממונה על הנשקיה. ובל נשכח, כמובן, את האבוקדו, שבזכות חריצותו ורצונו הטוב המתין בוקר-בוקר לסועדים בחדר האוכל חתוך ומוכן לשמח לבב אנוש ובטן מקרקרת. היתה זו יוזמה שלו שלמרבה הצער עברה מן העולם עם ראשית מחלתו ופרישתו מחיי העבודה, בלא שקם לו יורש.
שמונה השנים האחרונות עברו על מוטי בחמדת אבות. הלב נחמץ לראותו ישוב בכסאו חסר מעש ונטול דיבור, נתון לחסדי הטיפול המסור של צוות הבית ושל נעמה שתמיד-תמיד לצדו, דואגת באהבה ובנחישות לכל צורך. כך חולפת תהילת עולם…
אבל אנחנו נזכור אותך, מוטי, כפי שהיית בשנותיך הטובות: זקוף וחסון, חרוץ ומתנדב, כל כך מפֹה וגם כל כך לא מפה, עם אנגלית מתגלגלת ועברית מקרטעת, קיבוצניק וציוני מסור ובכל זאת לעולם אמריקאי, שהביא לילדותנו הפרובינציאלית ניחוחות של עולם אחר, גדול ורחוק (מי לא זוכר את הביקור של כל ילדי המשק בנושאת המטוסים של הצי השישי שעגנה בנמל חיפה?), מוטי שבחר להיות ישראלי ולעולם לא פסק להתגעגע.
מקום מיוחד היה לך, מוטי, בקהילה הזו, מקום שהוא רק שלך וכזה יישאר.
עכשיו הגיע זמן לנוח.
אתכם באבלכם, נעמה, עדי ורן, דנה וגבע, אילן וכל הנכדים.