אז וכעת / משקה קרניאל
רוצה אני לספר כאן, כמה אפיזודות מילדותי, כפי שהן זכורות לי. בחרתי באלה המראות במידה מסוימת ומתארות את השוני בחינוך ובחיים בכלל בימים ההם.
בהיותי בת ארבע וחצי מת אחי שהיה אז בן חודשיים. כנראה לא חיבבתי את אחי זה, הוא היה ילד בכיין ובפרט בזמן אחרון של חייו (בודאי בגלל מחלתו) יילל כמעט בלי הפסקה.
אמא, כל היום החזיקה אותו על הידיים ואני הרגשתי מוזנחת.
כאשר הרגישו שקיצו קרב, באה סבתי שלי ולקחה אותי אליה. היא הייתה עושה זאת לעיתים קרובות ואני אהבתי ללכת אליה. לאחר שהכל נגמר, לאחר יום או יומיים, סבתא החזירה אותי מבלי להגיד לי מילה על מה שקרה בינתיים בבית. כפי הנראה חשבה שילדים קטנים אינם מבינים ואינם רואים דבר.
כאשר נכנסתי לבית, היו בחדר המון דודות, אבל אני לא ראיתי אותן, כי הדבר שנזדקר לעיני היה שהעריסה איננה. (בימים ההם התינוק היה שוכב בעריסה).
שאלתי – "איפה העריסה" ?
"היא בעליית הגג", – ענו לי…
"ואיפה ישן שמוליק"?
"את שמוליק לקחו מאתנו רחוק רחוק והוא כבר לא ישוב אלינו" – אמרה אמא.
"טוב מאוד", – אמרתי,- "עכשיו יהיה לנו שקט בבית".
אמא פרצה בבכי וכל האנשים תקעו בי עיניים כועסות. הרגשתי שאמרתי משהו לא טוב, וגם אני פרצתי בבכי ורצתי אל אמא. אחרי כמה שנים כל פעם התרעמתי על ילדה אחת, שלפי דעתי, הכאיבה מאוד להוריה, אמר לי אבא: "אל תתרעמי", והזכיר לי את המעשה הזה.
הייתי כבר בת 6 ועדיין לא ידעתי איך באים ילדים לעולם. יום אחד כאשר ישבנו ליד השולחן שמעתי את אמי מספרת לאבא: אתה יודע החסידה (שכנה שלנו) הביאה לה בן. והוסיפה – בן גדול ויפה.
כעבור יום או יומיים נכנסה אמא לשכנה לטפל בה, כי הנשים אז ילדו בבית ולא בבית חולים. הנשים של אז לא הצהירו על עקרון עזרה הדדית, אבל הוא היה קיים, ואמא קיימה אותו בלב שלם. נכנסתי איתה. ראיתי את התינוק כשהוא עטוף בכר גדול, וקשור סביב סביב בחגורה לבנה (בזה היו מיישרים את רגלי התינוק). הוא שכב ישר לגמרי, כמו חבילה ארוזה למשלוח. הסתכלתי בו והוא נראה לי גדול מאוד. שאלתי את אמי: "הגידי, איך חסידה יכולה לסחוב ילד כל כך גדול"?
ואמא אמרה לי – "לא כל החסידות מביאות ילדים, ואלה שעושות זאת, הן במיוחד גדולות וחזקות."
"ואיפה הן לוקחות את הילדים"? – הקשיתי
"את לא רואה שאני עסוקה? אל תבלבלי את הראש."
כעבור שנתיים יצאתי מבית הספר יחד עם חברה. הילדה הזאת הייתה בת יחידה להוריה, וגם יחידה בכל השכונה שהיו לה צעצועים של ממש, וביניהם בובה שידעה לפתוח ולסגור את העיניים, השיא של הטכניקה דאז. היא בקשה ממני לבוא אליה. אמרתי – אולי. היא הפצירה בי והבטיחה שאם אבוא, היא תיתן לי לשחק בבובה החדשה, שבדרך כלל לא נתנה לגעת בה. למשמע הבטחה כזאת רצתי מהר הביתה, פשטתי את שמלתי הטובה שהייתה מיועדת רק לבית הספר, אכלתי מהר, עשיתי מיד את השיעורים, וכאשר רציתי ללכת אמרה אמא:
"את לא תלכי כי אני מוכרחה ללכת מן הבית, ואת תשמרי על אחותך הקטנה".
בכיתי, צעקתי, אבל זה לא עזר לי. נשארתי בבית עם אחותי שבינתיים נרדמה. הייתי נרגזת מאוד וחשבתי בלבי: "החסידה הטיפשה הזאת! למה היא הביאה אותה דווקא לבית הזה? לא יכולה להביא אותו, למשל, לביתה של קלרה (החברה שלי)? אז היו גם לי צעצועים יפים ולא הייתי צריכה תמיד לשמור על אחותי." מרוב שעמום וכעס התחלתי לדגדג ברגלי אחותי. היא התעוררה בבכי גדול ובעמל רב עלה בידי להשתיק אותה.
לי בתור ילדה לא היו צעצועים קנויים וכך לרוב ילדי השכונה. אבל אין זה אומר שלא שיחקנו. היה לי אוסף של קופסאות ריקות, בכל הגדלים, ניירות צבעוניים וכן סלילי חוטים שהיו אז מעץ, וסמרטוטים שונים. מהפריטים האלה ארגנו משחקים נהדרים. הקופסאות שמשו להרבה דברים. פעם הן היו מיטות, פעם חדרים וגם רהיטים, הכול לפי צורך. מהסמרטוטים עשינו בובות, עטופות בניירות צבעוניים ומקושטות בחרוזים. מהסלילים בנינו המון דברים, מובן שהיה צריך להפעיל כהוגן את הדמיון.
בהיותי בת 9 גרנו בשכנות עם משפחה נוצרית. וכל הזמן קיימנו איתם יחסי שכנות טובים. זו לא היתה משפחה עשירה, וסבתא שלי עזרה להם הרבה מאוד. היתה שם ילדה בשנתיים גדולה ממני. אבל היינו הולכות יחד לאותו בית הספר וגם משחקות יחד. יום אחד, ימים אחדים לפני הפסחא שלהם, (אלה ימי אבל על צליבת ישו), באתי לקרוא לה כרגיל, והיא אמרה לי:" איתך אני לא משחקת יותר כי אתם היהודים הרגתם את ישו".
– "מה את מדברת? אני הרגתי את ישו"?
– "אם לא את אז אבא שלך".
– "מה איתך צעקתי בכאב גדול, הרי את מכירה את אבא שלי, הוא איש כל כך טוב איך בכלל אבא שלי יכול להרוג משהו"?
"אם לא אבא שלך, אז סבא שלך" – פסקה. "הכומר אמר לנו שהיהודים הרגו את ישו, ויותר אני לא משחקת איתך כי את יהודיה"..
נפגעתי עד עומק לבי, ואולי בפעם הראשונה בחיי רצתי בבכי אל אבא וספרתי לו הכל . אבא הקשיב ואמר:
"את רואה מה זה גויים? נדמה לך שהם ידידים ובסופו של דבר הם אויבים. אף פעם אי אפשר לסמוך על גויים". אחרי זה הסביר לי את פרשת ישו.
כעבור זמן מה הילדה הזאת ניסתה להתפייס איתי אבל לא הסכמתי. למדתי אז לקח לכל החיים: על גויים לעולם אין לסמוך.
היום המילה הראשונה שתינוק לומד אחרי "אבא", "אמא", היא "אוטו".
אני ראיתי אוטו בפעם הראשונה בהיותי בת 11. אז הופיע בעירנו אוטו, וכל העיר, מזקן ועד טף, רצו לרחוב כדי לחזות בפלא הגדול הזה. האוטו נסע לאט, אולי בגלל האנשים הרבים שהיו ברחוב.
אמרו שהגראף פוטוצקי ישב בו. בכל אופן אנחנו הילדים רצנו אחריו עד כלות כוחנו. המאורע הזה העסיק אותנו עוד זמן רב ובעיקר עמדה השאלה: איך הוא יכול לנסוע בעצמו מבלי שסוסים ימשכו אותו.
משקה קרניאל
