מיכאל ישראלי ז"ל

ח' בניסן תרצ"ה – 11.4.1935

כ"ט חשוון – 20.11.2025

"… אני מצפה ליום בו בעל מלאכה משרת ציבור במשרה מלאה, יענה (בע"פ, בכתב או בטלפון) לפניה של חבר: "שלום! קיבלתי את הודעתך והבנתי את בקשתך. למרות העמס אשתדל להגיע אליך היום (תלוי בדחיפות התקלה), או מחר (נפגש בצהרים), או מחרתיים (אודיע לך בדיוק מתי. לא אשכח) או…. אבל למה לסבך את החיים. רוצים דוגמה? תראו איך מתקנים אצלנו אופניים וקלנועים. רוצים לדעת איך עושים את זה? תשאלו את מיכאל ישראלי…" כך, במלים אלו, תאר איציק לקח לפני שנים בעלון "ברמה" המקומי את דמותו של מיכאל וכה היטיב לקלוע לדמותו.

מיכאל נולד במרחביה ב- 11/4/35 להוריו דינה (לבית מלמד) ושלמה ישראלי. ב- 1940 הגיע עם הוריו לרמת יוחנן. בזכרונותיו מספר מיכאל על ילדות מאושרת ברמת יוחנן, כולל חוויות טובות מהלינה המשותפת.

ביישוב ימים סוערים של טרם מדינה ומלחמה בפתח. מיכאל זכר את ההתרגשות ב- 29 בנובמבר כאשר הקשיבו בחדר האוכל לשידור מהאו"ם. הקרב על הגוש במלחמת השחרור עבר על מיכאל במקלט, כאשר הגדולים יותר גוייסו לצרכי המשק ואת הקטנים יותר פינו לכפר ביאליק. במהלך שנות הילדות והנעורים  בבית החינוך המשותף זכה להמנות עם "ילדי בראשית" תחת שרביטם של מסינגר ופולני, הזכורים אצלו לטוב. בעת גיוסו לצבא, הועבר בטעות מהנח"ל לגדנ"ע ורק התערבותו של משה נצר, מפקד הנח"ל דאז, אפשרה את העברתו לנח"ל וסיום קורס מכ"ים, כפי שרצה. במסגרת זו, השתתף מיכאל בעליה לנחל עוז באותה עת בה נרצח רועי רוטברג,  ארוע מטלטל, כדבריו של מיכאל. לאחר שחרורו מהצבא עבר מיכאל בלול ולאחר מכן השתבץ לעבודה בגידולי השדה, שם זכה לצקת מים על ידיהם של גדולי הדור בענף והיה ממש מאושר. במקביל, החל לקנן במיכאל חיידק המשחק וב- 1966 התקבל ללימודים ב "ניסן נתיב". לאחר שנה, בשל האוירה הלחוצה שלא התאימה לו, עבר לסדנא למשחק באוניברסיטת ת"א ושם פרח. משנוכח בחוסר היציבות המאפיינים את חיי השחקן, חזר מיכאל לרמת יוחנן ב- 1973. כאן חזר לאהבתו הישנה- ענף גידולי השדה. במקביל, הוסמך מיכאל לתפקיד היוקרתי של מקרין הסרטים בימי שלישי. בשנת 1983 (בתיווכה של נירה שלם) הכיר מיכאל את חנה'לה. לאחר שנה בקיבוץ יפעת, שב הזוג לרמת יוחנן, עם שני ילדיה של חנה'לה, נמרוד ובועז, אליהם הצטרפה מאוחר יותר אלה, בתם המשותפת. לאחר שנים בגד"ש, מיכאל, שהיה ידוע בתבונת כפיו, התמנה להיות איש האחזקה של בית הספר. לאחר שמונה שנים בתפקיד, קיבל עליו מיכאל את הסדנה לתיקון האופניים והקלנועיות ומקצועיותו הפכה לשם דבר.

במקביל לכל תפקידיו, שימש מיכאל שנים רבות דמות מפתח בהצגות ומופעי תרבות בקיבוץ. יכולת המשחק וחוש ההומור שלו הציבו אותו תמיד בחזית הבמה.

ועכשיו, מיכאל, ירד המסך בפעם האחרונה, ללא סבל וייסורים, כפי שרצית. היה שלום ונוח על משכבך בשלום. חנה'לה, נמרוד, בועז, אלה, הלל ושאר בני המשפחה – בית רמת יוחנן מחבק אתכם.

כתב: יובל כהן.

מישקלה שלי, – חנה'לה

"בגני נטעתיך, בגני המוצנע בליבי. השתרגו פואורותיך ועמקו שורשיך בי" (רחל)

כל כך הרבה אור, חיוכים ושמחה הכניס לחיי. מהפגישה המצחיקה הראשונה כשנירה ללא הודעה מוקדמת הביאה אותו לביתי ביפעת, ואני בכלל בפעולה שהעברתי לבני טיפוחי בקיבוץ. בדרך הביתה התפלאתי לראות אור בוקע מחלונות חדרי. כשנכנסתי ישבו שם שניהם. את נירה הכרתי אותו לא. נירה נפרדה מאיתנו לביקור אחיה, והשיחה היטיבה לקלוח בין שנינו. לעת פרידה הודיע לי כי מחר הוא נוסע לנופש רווקים, ואם לא תימצא שם האחת, יחזור. איזה מזל – הוא חזר.

בחכמה ורגישות אימץ לליבו את שני בני, נמרוד ובעז בני שנתיים וארבע. לא ניסה לקנות אותם, ללא חנופה, אך עם מעורבות מלאה בחייהם והענות נדיבה ומוחלטת לכל צרכיהם, בקשותיהם ותחביביהם.

כשנולדה אלה, בבת עינו, אמר בלב גואה "עשיתי לי ישר נכדה", את הירח והכוכבים היה מוכן להוריד עבורה. וכשהזהירו אותו מפינוק יתר, השיב "אני אפנק אותה כל כך שלא תצטרך עוד שום פינוק". לפני שנתה כשברך אותה ללילה טוב, הוסיף "שיהיו לך חלומות מתוקים…. עלי". וכשביקשה ממנו שלא ימות אף פעם, כי אם זה יקרה היא תקפוץ לבור אחריו. ענה: "אך, זה יהיה נהדר".

כך נחשפתי להומור המיוחד והנפלא שלו, שתמיד מפתיע ולעולם לא פוגעני. מלא אהבת אדם, טוב לב ועין מחוייכת על עצמו.   דוגמית קטנה: בסיום אחת המסיבות הקריאה המנחה את רשימת התודות הארוכה לכל שטרחו ימים כלילות. מיכאל אמר לי: "תראי בסוף היא עוד תגיע אלי". וכשאני מספרת לו על אדם שנפטר בגיל 80, ומוסיפה "תיזהר מישקלה", עונה לי:  "אני כבר בן 82, הסכנה חלפה".

כשהביאני לביקור ברמת יוחנן, טיילנו לנחל ציפורי ולדגניות שבשולי היער, לראשי הנלהב עטר זר שיצר מכתימות צהבהבות שקטף וכך היטה את הכף לטובת רמת יוחנן מול יפעת בה גדלתי ואהבתי. בקבלת הפנים ביקש: "רק אל תאמרי לי לחזור מוקדם מהעבודה, אני עובד כמה שצריך, כמה שנדרש בשדה". בלילות הייתי נוסעת איתו לבדוק אם פרצו המים באחד מצינורות ההשקיה. ואז מחכה עד שסיים לתקן. החריצות והמחויבות  הזו נשארה גם כשלאחר שנים רבות החליף מקומות עבודה. בתיקון האופניים והקלנועיות לא נספרו שבת וחג, כי מה הם לעומת קשיש שאינו יכול להלך על רגליו. להגנתו טען : "הקלנועית היא הרגלים שלו", והיה נוסע עם העגלה שבנה להעמיס את הקלנועית הסוררת ולתקנה מיד, שתהיה לו לשבת.  אגב, את העגלה יצר מגלגלי מכונת כיסוח דשא ישנה ועוד כמה גרוטאות שאסף, כי תבונת כפיו ודמיונו היוצר היו מהמשובחים.

מתפתה להרבות מילים על האיש המיוחד הזה אך לא אוסיף כי מיכאל בצניעותו כבר היה משתיק אותי. ואם כבר צניעות אז פעם כשאברהם שוורץ שיתף בהגדרת תשבץ שלא ידע והוסיף שבחיים אי אפשר לדעת הכל, מיכאל ענה: "אתה מספר לי"?

בארבעים וחמש שנות חיים משותפות יש באופן טבעי עליות וירידות. כמובן שהיו גם רגעי כעס ומחלוקות, ומיכאל ידע לכעוס, חלקכם ודאי שבעו מהתפרצויותיו, גם אני. מזל שכמו שפרצו בעוז כך גם שככו. ניסה ללמדני לקחת את החיים יותר בקלות, בהומור, אך לא כ"כ הצליח לו. לימד אותי שלכל בעלי החיים זכות קיום ולכן לא הורגים בביתנו נמלים, תיקנים וחרקים אחרים, רק כשזה הגיע ליתושים ונמלות אש המריתי את פיו. את אהבתו ביטא בעשייה: "חנהל'ה, תראי איך הדלת נסגרת בשקט", "בניתי לך דק", "שמת לב שהברז כבר לא נוזל".

אהבתי את היושר הסרגלי וההגינות שניחן בהם אך גם שילמתי עליהם. לא זכיתי במילים טובות, מחמאה, התייצבות לצידי, אם לדעתו לא הרווחתי אותן.  עיתים זה תיסכל, אך ידעתי שפשוט אינו יכול לזייף, מין נכות שכזו.

בכל זאת הייתי ברת מזל לחיות עם איש שכולו בתודעת שפע, שרואה את הטוב בכל מצב, אדם ואירוע. איש שחי את ייעודו – להרבות טוב בעולם. לראות טוב, לעשות טוב ולחיות טוב. איש שתוכו כברו. לא הכיר ולא בזבז אנרגיה על קנאה, צרות עין, רכילות, צביעות, עלבון או טינה. איש שהסתובב בביתנו ואמר: "אח, רוחי טובה עלי" לאחר רכישת כלי עבודה, תיקון  בבית או כל עשייה שתועלת בצידה. אדם נטול אגו, פשוט לא עושה מעצמו עניין.

פעם בתחילת הרצאה שהיינו ביקש המרצה לכבות את הפלאפונים. מיכאל אמר לי "אני הולך הביתה".  למה? מה קרה? השיב: "כדי לכבות את הפלפון". אז גופו של האיש שלא נצמד לפלפון כבה. אך האור שהאיר לא יכבה כל עוד אנחנו כאן, על פני האדמה, והוא יחיה בתוכנו, בשיחות, בחוויות, ובזיכרונות, שכבר אני מתרפקת עליהם.

חסרות לי המילים להודות לכמה מלאכים שליוו את מיכאל בשנותיו האחרונות, בהסעות לדיאליזה במסירות ורצון טוב שאין כמוהו. ברשותכם אזכיר שמותיהם: איתי שוהם, יגאל אופק, פקו, יוסי זמיר, יורם, הלל וירמי. חברים טובים באמצע הדרך ועד סופה.   הוקרה עצומה גם לך ערן שבטיפולך ומסירותך היטבת כל יום לעת התבגרותו. הייתי שמחה להיות שם, איתכם, זבוב על הקיר. וסוניטי – מתנה שקיבל ליום הולדת 90. He apprichiated you so much, he said you are a treasure. We love you dearly and we are grateful that you became part of our family.

תודה שבאתם, הוא אהב כל אחד ואחת מכם.

אבוש, אבא קטן שלי, – אלה

אני אוהבת אותך מאוד מאוד, אני לא רוצה להיפרד ממך, אני רוצה שתחזור לכורסא שלך, הביתה, איפה שתמיד אהבת להיות ותמיד היית. הביטחון שלי, היציבות שלי הדבר הקבוע והנצחי לאורך כל החיים שלי – אבא שלי שתמיד מחכה לי בבית.

אבא, תודה שתמיד היית שם בשבילי, תמיד ובכל מצב – אם רציתי להבריז מבית-ספר, אם נשבר לי הלב, אם נכשלתי. תודה שאהבת אותי כל כך, תודה שלימדת אותי כל מה שידעת והאמנת בשכל וביכולות שלי.

לימדת אותי לתקן פנצ'ר ולדפוק מסמר ולקדוח חור בקיר ולתלות מדף ולעבוד קשה ולאכול טעים.

אבא אתה כל כך כל כך תחסר לי אני כל כך כל כך אוהבת אותך, אני מקווה שיש עולם הבא ושאתה שומע אותי ושתבוא לבקר אותי בערות או בחלום, אני מחכה לך. אבא אהוב שלי.

תודה שזכיתי בך.

מיכאל, האבא השני הראשון שלי – בועז דורפמן

איש של ערכים

איש של אנשים

איש של עבודה.

חשיבות העבודה בשבילך היתה ברורה.  עבדת ככל שרק יכולת. ולנו נשארו זכרונות העשייה שלך בבית – הדק, המעלית, שולחן, כסאות…

בעולמנו, כשכולם מחפשים להתעשר, ידעת תמיד מהו עושר אמיתי –

כפי שמפרש רבי שמעון בן זומא את הכתוב בתהילים – "איזהו עשיר? השמח בחלקו. שנאמר – יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא".

ידיך יגעו והיית שמח בחלקך. ואם יש המשך, הטוב שעשית בעולם הזה ממשיך איתך לשם.

איש של עבודה שבאחרית ימיו לא יכל לעבוד.

הראש הצעיר כָּמֵהַּ לעבוד והגוף הזקן לא נענה. התקשית להשלים עם הפער הזה שבין הגוף לנפש. נפשך הצעירה לעד, תישאר טבועה בי.

אזכור אותך מחייך לאחר עוד פנינת הומור שלך, כי אצלך על הכל אפשר לצחוק. אין טאבו שיעמוד כנגד ההומור ואין פרה קדושה שלא ניתן לשחוט על מזבח הבדיחה.

תמונות איתך רצות לי בראש:

אתה מלווה אותי לגן ונשאר לצידי בימים הראשונים ברמת יוחנן.

יורדים לפלר"ם ללמוד לרכב על אופניים.

אני כילד קטן, מוכנס תחת חולצתך כדי שלא יהיה לי קר בטיול ביודפת.

יורים הכי רחוק שאפשר מרוגטקה שבנית או חץ וקשת בל"ג בעומר.

מעיפים עפיפון משושה עם זנב עיתונים שתמיד הרקיע שחקים כמו יוצרו.

תישאר בליבי – יקר, מיוחד, אהוב.

אבא יקר, תנוח בשלום. נתגעגע אליך.

אחי הגדול-מיקלוש – הלל מלמד

היית לי אח מבוגר, שתמיד ידעתי שאוכל לסמוך עליך בעת צרה, למרות שלשמחתי לא הזדקקתי ליותר ממילה טובה ועצה טובה, ואלו היו לך בעת הצורך. הומור ורצינות, בדיחות והנאה משיחה כשהזדמן לנו, הערצתי את כישוריך בעבודות השונות בהן עסקת, מעבודה בשדה, בתיקון האופניים וכלה בעבודות הבית הרבות והמיוחדות בהן הפלאת לעשות, וגם נהנית כל כך מיצירות כפיך. יחסך החיובי לכל אדם באשר הוא, וכמעט לא חשוב מה הדעה מסביבך, היה לי לדוגמא לאדם טוב, מיטיב עם סביבתו, אוהב לעזור בכל מאודו, ואהוב על כל מכיריך ומשפחתך הענפה.

נוח על משכבך ברגיעה שכל כך חיכית לה. תחסר לי מאד ואשתדל לשמור את דמותך החיובית והטובה לתמיד.

יש לי דוד, מיכאל…. – נועה מחול

ככה אני בדרך כלל מתחילה את הסיפור. אני אוספת את החוכמות שלך, צוברת ושומרת אותן, כמו פנינים יקרות, כמו יהלומים. ובשיחות, מחכה להזדמנות לשרבב איזו אמירת מיכאל, מהאוצר הסודי שלי. ברגע שנכנסים לסיפורי מיכאל, ההצלחה מובטחת. זה ישר מעלה התפרצות צחוק ספונטנית, מופתעת. המבט מתרכך, משהו באווירה משתנה. על הלשון מתגלגל כבר עוד סיפור. עוד משהו מצחיק שאמרת, שמקפל בתוכו חוכמת חיים ובעיקר קבלת חיים. קבלת החיים. על מה שהם. כמו שהם.

אני לא חושבת שאני מכירה מישהו שיש לו את היכולת לקבל את החיים בצורה צלולה ובריאה כמוך. ולראות אותם כהווייתם.

תמיד חשבתי, הנפש שלך כל כך בריאה, מרימה את הגוף כל פעם מחדש. כל פעם מחדש היית משתקם, מנפילות, מחלות, תאונות, אירועים גופניים, מה לא היה לך במשך השנים. כל פעם מחדש עשית את הבלתי ייאמן, התאוששת והמשכת, כמו שאתה אומר –  "יפה, אך רפה".

רפה, אך יפה. מענטש.  המפגש האנושי איתך מכבד, ישיר, אמיתי, אוהב.  מפגש בגובה העיניים. אתה כמו שאתה. לא מתקטן ולא מתבצר, לא צריך להגן על עצמך מפני אנשים. פוגש אותם כמו שהם. וכל פעם,  מדהים לראות מהצד איך מבלי לשים לב, אחרי כמה דקות,  כל בן שיחה שלך מתקלף גם הוא, משיל מעצמו איזו שכבה ונענה לך, כמו שהוא. יש לך את חוכמת הלב וחוכמת המפגש, ובלי מאמץ, אתה נותן לאנשים להביא את האמת שלהם, הפשוטה.

יש לי דוד מיכאל

וכמה אני אוהבת אותו

אוספת וצוברת את פרטי חייך. תמיד יש פרט חדש שנוסף לתמונה, תמיד יש עוד מה לגלות.  מנסה לזכור, מי התחתן עם מי, מי נולד למי, איפה ומתי. כל פעם קצת שוכחת. סיפור חיים כל כך מפותל וייחודי, איך הניב אדם יציב ומעוגן בחייו כמוך.

יש לי דוד, מיכאל.

במשפחה הלא גדולה שלנו אתה עבורי כמו פינה יקרה, שקטה ומנחמת. כמה שהתברכתי בך, שהתברכנו כולנו. כמה חום והומור בריא הכנסת אתך למשפחתנו. כמה אני שמחה וגאה לחשוב, שאתה חלק מחיי, מהסיפור שלי, שיש לי אותך.

מותר לך להיפרד. אתה כבר בן 90. מותר לך. חיית חיים מלאים וטובים, מוקף במשפחה אוהבת, חברים מסורים וקהילה חיה שאתה בשר מבשרה. חנה שכל הזמן לצידך,  ואפילו בחתולה. נתת אהבה, וקיבלת אהבה. חיית את החיים במלואם. אבל זה לא אומר שאני מסכימה. אני רוצה שתישאר. חיית כל כך הרבה, מה אכפת לך עוד קצת. אתה אולי מסתדר, אבל לעצמי אני דואגת. וממך למדתי ש –  "הדואג לעצמו – לעצמו הוא דואג"…

יש לי דוד מיכאל.

פעם מישהי אמרה לך "מיכאל! אין עוד אנשים כמוך! ואתה ענית "ובקרוב מאוד גם לא יהיו".

הצחוק הזה. אמרתי לכם, הצלחה מובטחת.

מיכאל – ביינוש

אח עד אין קץ

עזר בלי גבול

נתן את כל מה שהיה

הרעיף אהבה

על כל הסביבה.

היה לי כאבא

פתח לי את השער

לגלות מי אני ואי ך

לימד אותי

בלי בית ספר

בלי כיתה

בהמחשה ועשייה.

אמת, רק אמת וכל האמת

בלי פשרות, תירוצים, סּפקות.

נטף הומור

מצחיק, עוקץ, להתפוצץ

אהוב על כולם

נלחם עד הסוף

סוף עצוב אבל טוב

קצר, בלי מכאוב

אזכור אותך לעד

עד הסוף.

הקוף המקופקף – מהפרלמנט – יוסי זמיר

חבר קם בבוקר לעבודת יומו

ציפור מצייצת תשאל לשלומו

מזדמזם לו שיר ששכח כבר את שמו

הכל מחייך לו ממתיק עולמו.

הוא הולך בדרכו בדרך ישר

כל מי שפוגש מחבק מאושר.

אם קורה והשביל אינו דרך-מלך

אם עיקוף, בזדון עושה איזה הלך,

ישנו לו צידוק, את פניו לא מלבין

מוצא כבר תירוץ איך אותו להבין.

כן, חברנו הוא טוב עד בלי די,

נהנה בחלקו ועסוק למדי.

רבים עיסוקיו, רבים תחביביו –

הכל הוא בונה מייצר בידיו.

לא חוסך הוצאה לא בשקל או גרוש,

עצמאות הוא רוצה בכל-מה-שדרוש.

בשביל לוח אחד הוא רוכש מנסרה,

"פלאך" של פח מחייב מסגריה.

אם שולחן מתוכנן – בנגריה הוא זוכה,

אם חסר איזה כלי הוא מרגיש כנכה.

בביתו הוא עובד שם מוציא ומביא

כסאות לתפארת אליהו הנביא.

מתכנן תוכניות לעתיד בלי חשש,

ומתרגש כמו ילד בצעצוע חדש,

איחולים של בריאות והרבה שמחה –

ואל תשתנה – אנחנו איתך!

מיכאל ישראלי – אייל ברבר

מיכאל ואני מאז ומתמיד היינו חברים טובים.

אני רוצה לשתף אתכם בכמה אנקדוטות מעברנו, דברים שמיכאל היה אומר עושה או מציג ותמיד תמיד מצחיק אותי.

חוזרים ממשמרת שניה של קטיף הכותנה בדמון , חיים ארזי נוהג בג'יפ הפתוח ואנחנו יושבים מאחור, עוברים ליד המסעדות של הישוב הערבי תמרה ולג'יפ הפתוח חודר ריח חזק של עשן ובשר על האש , מיכאל צועק "תעבירו לי את הקלקר אני חייב שתיה עם הבשר..".

כשהולכים על המדרכה ומיכאל פוגש את יונתן הוא אומייר בשמחה, "אוי הנה אח של אח שלי… " .

כששואלים את מיכאל מה השעה?' הוא מסתכל בשעון ממתין רגע ואומר, "..לא יודע, זה כל הזמן משתנה…"

הפחד מהזריקות , יושבים בארוחת בוקר בשדה, מיכאל מוציא את המזרק הקבוע שהוא מזריק לעצמו יום יום בבטן ואומר תוך כדאי ההזרקה, " אוי, אני כל כך מפחד מזריקות.."

הרמזור הכחול, במסגרת קבוצת חוג תיאטרון וקולנוע (נוסטלגיה) שמיכאל היה חבר בה נסענו להצגה בכרמיאל, זה עוד לפני תקופת התיאטראות של יגור והקריות, בנסיעה אחת מיכאל נהג ומאחור ישבו חברי החוג בין השאר גם מירה ריכטר, מיכאל נעצר ברמזור אדום, ומירה צועקת לו "מיכאל סע יש לך כחול… "

תינוק זוחל בחד"א על הרצפה הסבתא שאיתו אומרת בהתרגשות למיכאל "מיכאל תראה איזה יופי הוא כבר מתיישב..", מיכאל מסתכל ואומר " תתפלאי אבל עוד מעט הוא גם ילך.."

ולסיום,

מתארגן בקיבוץ טיול אופנים גדול בהדרכת אלישע שלם., חיים ארזי מוביל את האופנים על המשאית שלו. הפעם מצטרף גם מיכאל, כמובן שכולם שמחו על הצטרפותו. בדרך הגענו לנחל יבש באזור ירוחם שהיה זרוע סלעים קטנות או אבנים גדולות,  כולם הרימו את האופנים על הכתף ועברו את הנחל. אז התברר שמיכאל בכלל הביא טוסטוס שזה אופנים עם מנוע של פעם לפני עידן החשמל. אי אפשר היה להרים את הכלי כי הוא כבד מאד. לאחר שכמה ז'לובים עזרו למיכאל לגרור ולהעביר את הטוסטוס אלישע צעק (בשקט) על מיכאל : "שלא תעז להביא שוב את הגרוטאה הזאת…". מאז מיכאל כבר לא הצטרף לטיולים, רק היה מכין לכולם את האופנים למסעות ומתקן אותם בשמחה בסיום.

אוהַב אותך מיכאל תמיד תמיד.

איל ברבר

ניקח שבת – למיכאל – ורדה קנול יהלום

ימי השלושים למותו של מיכאל אהובנו כבר חלפו ואני טרם התכנסתי עם עצמי כדי לכתוב מי היה מיכאל עבורי.

יש אנשים, כך אני מאמינה, שכל זמן שהם בעולמנו יש סיכוי שהעולם יהיה טוב יותר. מואר יותר. מיכאל היה איש כזה. ועכשיו כבה האור. מהיכרות רבת שנים ורבדים עמו ראיתי אותו ביכולת החמלה שלו ובהומור המיוחד שלו שאין בו כוונה להרוס או לפגוע, והוא מביא אתו לרוב תחושה של נחמה ושל פיוס. הומור טוב, לב זהב וידי זהב. זהו שילוב נדיר. אין הרבה אנשים שנחנו בשילוב תכונות זה.

הכרתי את מיכאל בדרכים רבות. לא אגע בכולן, רק באחת: מיכאל, התיאטרון ואני. מיכאל היה שחקן מוכשר שחסר היה את ה"אגו השחקני". עבדתי אתו לא מעט בערבי התרבות שנהגנו להכין כשריכזתי את ועדת תרבות. כל ערב – אירוע, ומעל כולם יובל החמישים של רמת יוחנן. "חמישים שנה ועומר".

מיכאל וצביקה שביט – שניהם עכשיו למעלה, צוות הבידור של אלוהים, היו פרלמנט הספסל. שני הזקנים, בהשראת החבובות, שיושבים על ספסל בצידי הבמה, בצידי ההסטוריה, ומביעים את דעתם על אירועי הקיבוץ בחמישים שנותיו. הרבה הומור וצחוקים – ולימוד בעל פה שואף לאפס. באחת החזרות האחרונות, מחר כמעט שבת והבעל פה עדיין מקרטע, מיכאל אומר: "אין דבר! ניקח שבת והכל יסתדר".

"ניקח שבת" כי לא עושים חזרות על חשבון עבודה, ושבת כבר בפתח, זאת אומרת הכל (כמעט) אבוד. הבנתי מאוחר יותר שה"ניקח שבת" היה סוג של אות הרגעה גֶנֶרי שמיכאל השתמש בו מול חניכיו כשעבדו על הצגה או אירוע.

אז "לקחנו שבת" והאירוע עבר בהצלחה מרובה, ומיכאל, המרגיע הלאומי, ניגש אלי ואמר: "את רואה? לא היית צריכה לדאוג. עכשיו אני מוכן לסיבוב הופעות. על המקום!"

מיכאל יקירי, אולי לא תאמין אבל אתה חסר להרבה אנשים שאהבו אותך מאד ויישאו אותך ואת אורך ואת טוב לבך ואת ההומור המפייס שלך לעוד הרבה שנים קדימה. ואולי, אולי נמצא בהם מחסה בימים רעים אלה.

נוח בשלום על משכבך ותצחיק את אלוהים שם למעלה כדי שיסתכל עלינו בעין טובה. ובבקשה, אל תגיד לו "ניקח שבת" כי הוא חסר חוש הומור…