מירה ריכטר

מירה ריכטר

בת טובה-חיה ושמעון-דוד וייסמן

נולדה כ"ט באדר תרע"ה, 15.3.1915

בוינה אוסטריה

גדלה בלבוב

נשואה לקלמן

אמא ליוחאי, קובי ובתיה

הגיעה מירושלים לרמת יוחנן 1940

נפטרה בחנוכה ל' בכסלו תש"ע, 17.12.2009

בת 94 במותה

ערב נר שביעי של חנוכה   17.12.09

האישה שהמוות לא כיבד –

ככל שהיית חזקה – כך הוא היה חלש. ככל שהיית אמיצה – כך היה פחדן. ככל שהיית כנה – כך הוא עיוות וסילף. הוא לא יכול לך, לחוקייך ,ואני לא יודע להחליט מה זה יותר – עצוב או יפה – שאפילו בעודך הולכת בדרך כל בשר, את עושה זאת בנתיב משלך.

אז במקום לקטוף אותך לפתע, באוושה – הוא תלש אותך. בגסות. במקום להשאיר נקודת אור בצבע –הוא ניסה למרוח, למתוח אותך.

אבל את היית, ועודך, גדולה ממנו. גדולה מדרכיו, מכאבו, מהשפלותיו. ברגעי הצלילות שמהם נדדת רק כדי לשוב קצרות – היית את. בדיוק את. לא איזו גרסה דהויה, מפויסת, חלשה.

כעסייך עוד געשו בך. תלונותיך נשמעו היטב. גם את רצית לנזוף בו. להודיע לו שלא כך נכון לעשות זאת. שאין צורך. שיש בך את כל הכנות והיושר כדי לדעת בעצמך מתי הגיע זמנך ללכת. ממתי זה נהיה קשה מידי.

כי את היית, ועודך, מחומר אחר. לא היה לך צורך בהסברים, בנכון ולא נכון, בסנטימנטים מוגזמים ובשאר גינוני חברה. את ידעת את כל שנדרש לך, ועשית את שהיה נכון בעיניך. גם את אוצרות הכאב שילחת לדרכם מבלי שוב. לא היה לך עניין בחרטות יותר משהיה לך בדעתם של מי שלא השתייך למעגל הקרוב אליך. גם מבטיך החטופים אל מעבר לכתף היו בעיקר כדי לספר לנו מהיכן הגעת.

ואז לפתע, מבין חריצי החומה, הייתה נשלחת לה קרן אור שהצליחה לחמוק: הציור, הספרים, היומן, מתנות יום ההולדת, תמונות הנינים. המבט בעיניים, מגע היד. כל האהבה, שהתאמצת כל כך לגדר ולתחום, הייתה יוצאת ושוטפת ממך, כל פעם מושלכת לכיוון אחר. השוקולדים, התכשיטים, התמונות על המדף –כולם דיברו בשמך.

אתגעגע אליך מאוד, סבתא. אתגעגע לקולך, לתנוחת הישיבה, לביקורת, לכנות.

אתגעגע לעולם שלך. לחדר ולציורים, לטלגרמה מעל השולחן ולאהיל. ולמיץ במקרר. ולתמונות שבהם עמד הזמן מלכת, כי אחרי הכול גם הוא לא ידע ללמד אותך דרכיו.

ולשבילי הקבוץ, ולידיעה שגם הוא יציר כפיך, לא פחות מאיתנו. ולדרך שבה הבטת באיילת, ואהבת אותה כמעט כמוני. בלי להסביר למה.

אתגעגע  לצדק האבסולוטי שבדרכיך ולקטבים שגעשו בך. אתגעגע להשתקפות של אבא שלי בך, ולצליל קולו קורא לך "אמא".

והכי אתגעגע לרגע שבו קמים ללכת, כי די, ומאוחר.

ונבוא שוב סבתא. עוד מעט.  בהזדמנות הראשונה. ומתרחקים מהחדר. כבר בעיקול של השביל מול המגדל של האומגה. ומציצים אחורה. ואת עומדת שם. מסתכלת. ואני לא יודע מה את חושבת. אבל אני יודע שיום אחד אביט בנכדי ואחשוב את אותה המחשבה. כי אני בשר מבשרך ודמי מדמך.

כי אנחנו תמונת חייך, ואת השתקפות גורלנו. בכל יופייך הרב עד שאפילו המוות לא הצליח לנצחו.

אוהב, מודה ומתגעגע

אילן – צ'ופצ'יק

 מירה'לה –  דניאל יפה

את מירה היכרתי פעמיים.

בפעם הראשונה – כשהייתי ילד

ומירה היתה אמא של בתיה.

בבקרי שבתות היתה מירה מטפלת בנו מן המניין.

כבר אז נחרטה בעיני דמותה המטופחת והסמכותית.

לימים נפגשנו כאנשים בוגרים בהנהלת החשבונות.

אני איש צעיר ומירה – אולי מנהלת החשבונות הותיקה שהכרתי מעודי.

אישה קטנה וצנומה

דייקנית, מטופחת, ומסודרת להפליא.

יודעת את שעותיה וזמניה.

בהירה, וצלולה כמו צעירה בת עשרים

טופפת בדרכיה בין המשרד לכן הציור

עם המטריה בחורף והשימשיה בקיץ

והכל – על פי הזמנים

והאירועים שמזמנים לה בניה ונכדיה

וכל עולמה – מוקדש קודם כל – להם.

מירה היתה בעיני שריד לדור

אשר החל את חייו בעולם, אשר הדור שלנו – לא הכיר.

מירה נשאה בנפשה את כווית האובדן של משפחתה

ועולם ילדותה ונעוריה.

היא לא היתה היחידה, אך דומני כי היתה הראשונה בקיבוץ רמת יוחנן

אשר תבעה לייסד אבן פינה לזכר הנספים בשואה

כמו ביקשה לחבר בין העולם האבוד ההוא

למקום הזה – ביתה החדש, אשר היתה שותפה לבניינו.

השילוב המופלא הזה

של שקט מטופח, מסירות, חריצות

יחד עם אנינות בהירה ומחודדת

יצקו באשה הצנומה הזו

עוצמה ותוקף בלתי נשכחים.

והיא דמתה בעיני למלכה אשר נתנה לי רשות – להיות נתינה.

מירה'לה – קראתי לה.

זכיתי להכיר אותך, הערצתי ואהבתי אותך.

נוחי על משכבך בשלום.

מירה היקרה – עדי ריכטר

כשנולדתי היתה לי רק סבתא אחת. בבגרותי זכיתי לשלוש סבתות. ילדי בורכו בחמש סבתות. שתי סבתות ושלש סבתות רבות. שלוש סבתות – אחת מכל סוג. סבתא מהעיר אצלה תמיד אפשר לשתות תה עם עוגה וללכת לראות הצגה טובה, סבתא מהמושב וסבתא מירה מהקיבוץ. חלוצה אמיתית שבשבילי ובשביל הילדים מייצגת את ארץ ישראל היפה והישנה.

את סבתא מירה אני מכירה כבר 16 שנה. לפני הפעם הראשונה בה הגעתי לפגוש את סבתא מירה בקיבוץ. הזהירו אותי בני המשפחה שאני עומדת לפגוש אישה צינית שלא מיפה את המציאות ולא צובעת אותה בצבעים זוהרים. הופתעתי לפגוש אישה קטנת ממדים, לבושה במיטב המחלצות, מאופרת למשעי וענודה בתכשיטים רבים, יפים ומיוחדים. ויותר מזה – חמה, מחבקת, אוהבת ומקבלת. נוצר בינינו קשר מיוחד אותו לא ניתן להסביר במילים. מירה העבירה לי בגדים ונעלים אחרי שקבעה שאנחנו בדיוק באותה מידה. האמת – לא פגשתי אישה בת 94 שסגורה בקבוץ, אך מעודכנת בכל חדשות האופנה, ולראייה הסוודר שסרגה לפני 40 שנה אותו קיבלתי מימנה כיוון שנראה היה לה שעכשיו סריגה חזרה לאופנה…

בפגישותינו בקבוץ סיפרה לנו המון סיפורי היסטוריה של המשפחה, של קלמן ושל הקמת המדינה. סיפורים מופלאים של היסטוריה ושל משפחה. סיפורים מרתקים וארוכים. בדרך שהסיפור התפצל לכל כך הרבה מקומות היינו בטוחים שאין סיכוי שכל הקצוות יסגרו. ומירה כמו מלאכת מחשבת – זכרה את הכל, סגרה את כל הקצוות וכמה שעות מאוחר יותר סיימה לספר לנו עוד פרק מרתק מהחיים. ככה למדנו על המשפחה בפולין, עם הסלון וכלי הכסף, על בניית הקיבוץ, על המלחמה שלך בערבים עם קום המדינה עם רובה וסוס. על נשות הקבוץ הגיבורות ועוד המון המון סיפורים מדהימים.

כל סיפור היה מתחיל בשאלה קטנה שלנו וממשיך בתשובה שלה שהיתה נפתחת במילים: הביטי עדי…או: הבט נכד – אם היה זה יורם שהתחיל בשאלות.

מירה, אין לי מילים לתאר כמה תחסרי לילדיך, לנכדיך ול-11 ניניך.

אוהבת אותך מאוד ותמיד אוהב.

נמצא על השידה  ליד מטתה של מירה ריכטר ז"ל בבוקר מותה.

קרא בהלויה בנה קובי.

מָוֶת

גורג פאלודי

כַּאֲשֶׁר קָשִׁישׁ נִשְׁכַּב

הוּא חוֹשֵׁב תָּמִיד: אוּלַי לֹא אָקוּם עוֹד.

סוֹמֵךְ אֲנִי עַל רַחֲמֵי הַטֶּבַע הָרוֹגְשִׁים,

וְאֵיזוֹ מַתָּנָה נִפְלָאָה זוֹ יָכְלָה לִהְיוֹת.

רַבּוֹת הִרְהַרְתִּי בְּכָךְ וּפָחַדְתִּי תָּמִיד,

־ אִם כִּי תּוּגַת הַזִּקְנָה לֹא נָגְעָה בִּי –

שֶׁנִּשְׁמָתִי תִּדַּרְדֵּר וְלָכֶם יִוָּתֵר

גּוּפִי הֶחָלוּל , כְּדֵי שֶׁתְּרַחֲמוּ.

אוֹ שֶׁאֶשְׁכַּב עַל מִטַּת בֵַּית-חוֹלִים מְיֻזַּעַת,

מְטֻמְטָם, חֲסַר אוֹנִים, אַךְ הָרוֹפֵא

מְשַׁמֵּר בִּי אֶת מַה שֶׁלֹּא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה,

רַק סֵבֶל. וַאֲנִי בְּנִגּוּד לְכֻלָּם,

חָשַׁבְתִּי עַל הַפִּתְרוֹן הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר:

אַל תִּרְאוּנִי גּוֹסֵס., רַק מֵת.                                      

                                                          בודפשט 1991

                                      מהונגרית: יוסף (טומי) לפיד