מניה כהנא

23/01/1905 - 12/12/1985

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז שבט התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ט כסלו התשמ"ו

שם האב: מרדכי

שם האם: חיה

ארץ לידה: גליציה

שנת עליה: 1925

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: כהנא דוד

מניה כהנא

מניה נולדה בברודי שבמזרח גליציה בימי היותה תחת שלטון אוסטריה. מרבית תושבי העיר היו יהודים, הקהילה היהודית נודעה בעסקניה, סופריה וחכמיה והמפלגות היהודיות שפעלו בה היו רבות ומגוונות. אביה של מניה, שהיה יהודי אדוק ותלמיד חכם, היה מופקד על חינוכם היהודי של ארבעת בניו ושלושת בנותיו. אמה, שנטתה להשכלה הכללית היא שנתנה חותם חילוני לחינוכם וחרף אופיו הדתי של הבית, פתחה לילדיה צוהר לספרות גרמנית ולמוסיקה. האב שותף היה עם אביו ודודיו בבית חרושת לשיער וניהל את חליפות המכתבים של בית החרושת, אבל יותר מכך עסק בלימודי קודש והיה חבר בועד הקהילה היהודית בעיר.

ארבע השנים הראשונות של חוק לימודיה עברו על מניה בבית ספר עממי יהודי. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה לבודפשט, בירת הונגריה, שם למדה מניה בבית הספר של הפליטים. ב-1917 חזרה המשפחה לברודי, שעברה בימי המלחמה לשלטון פולין, שם השלימה מניה את לימודיה בגימנסיה פולנית. היא גדלה להיות נערה אצילית: יפהפיה, עדינת נפש, מאירת פנים ורגישה. 

עם הצהרת בלפור קמו בעיר קני התנועות החלוציות "החלוץ" ו"השומר הצעיר". בראש קן "השומר הצעיר" עמד דוד כהנא, שסייע בעד מניה בלימוד השפה הלטינית לקראת בחינת הבגרות. דוד השפיע על מניה ועל כל אחיה ואחיותיה, גם אלו שהיו דתיים והפכו בהשפעתו לאפיקורסים, להצטרף לתנועה הציונית ול"השומר הצעיר". במסגרת פעילותה בתנועה הצטרפה מניה לגרעין שחבריו עתידים היו ללכת לקיבוצים מרחביה ומזרע. עם חברי הגרעין יצאה להכשרה חקלאית בעיירה הסמוכה לצ'ורטקוב ובסוף ספטמבר 1925, עם קבלת רשיון עלייה, הפליגה באוניה לארץ ישראל. לימים עלו ארצה גם יתר בני משפחתה, לבד מאחיה שנשאר באירופה ונספה מאוחר יותר בשואה, ואביה שנפטר טרם עלות המשפחה.

לאחר שהיה באחת המושבות לא הלכה מניה עם בני הגרעין למרחביה, אלא הלכה בעקבות דוד כהנא לקיבוצו, בית אלפא, שם הקימו השניים משפחה. ב-1931 נולד ראובן, בכורם. שנותיה הראשונות של מניה בבית אלפא היו, לדבריה, המאושרות שבשנותיה בארץ. היא התגברה על החום הלוהט וחולשת גופה וטיולי השבת בנופי הגלבוע הצמיחו את אהבתה למקום. היא עבדה בחקלאות, בעיקר בגן הירק, בה בשעה שדוד היה ממנהיגי הקיבוץ וממתווי המדיניות הכלכלית והחברתית שלו ובשל התפקידים בהם נשא בקיבוץ ובתנועה הרבה להעדר מהבית. בראשית שנות ה-30 עברה מניה מן העבודה החקלאית אל העבודה בבתי הילדים, והעניין שגילתה בחינוך הלך והעמיק. אישה עדינה ורכה היתה וכזה היה גם יחסה לבני טיפוחיה, שאהבו אותה מאוד.

השבר האידיאולוגי שהחל בבית אלפא בשנות ה-30 היה זר לרוחה. היא לא נטלה חלק במחלוקת וחיה בעולם שבנתה לעצמה בשנותיה בקיבוץ. על סף הפילוג נולדה בתה הצעירה, נעמי (1939), וזמן קצר אחר כך עברו בני המשפחה לרמת יוחנן, בה היכו שורשים מחדש. עזיבת המקום שבו הגשימה את חלום נעוריה ובו חיה 15 שנים, פערה בה פצע שלא הגליד מעולם, אולם התמסרותה לטיפול בילדי הקיבוץ ולגידול ילדיה שלה, עזרו לה להתערות ברמת יוחנן. היא עבדה בבתי הילדים כמו גם בחברת הנוער הרומנית עד אמצע שנות ה-50. אף שמצאה עניין בעבודתה, השחיקה הביאה להחלטה לעזוב, חרף המשבר שנלווה לכך. היא יצאה ללמוד תפירה ומאז ועד אחרית ימיה עבדה במחסן הבגדים בתפירת בגדים חדשים לילדים. בד בבד היתה במשך השנים מעורה ופעילה בענייני חברה בקבוצה: היתה חברה בועדת חינוך, בועדת חיילים ובועדת חברים.

בינתיים בגרו ילדיה ובנו את משפחותיהם מחוץ לקיבוץ ומניה כאבה כל ביקור שהסתיים וחיכתה בכליון עיניים לביקורם הבא. 

נפש של אמן היתה לה, למניה, ביתה מטופח היה בטוב טעם וכך גם גינתה, היא אהבה יצירות אומנות והרבתה להאזין למוסיקה קלאסית. עם המעבר אל התפירה, החלה מציירת בשעות הפנאי ומכיירת בחומר, ואף חטאה בכתיבת יומן ודברי שיר.

עם ההזדקנות ובגידתו של הגוף נאלצה מניה, חרף רצונה, לעזוב את מכונת התפירה. עלבונה היה צורב והיא התקוממה כנגד מה שהצטייר בעינייה כחוסר רגישות של הממסד לזקנתה. כאישה עדינה ופגיעה חשה כי עמלה רב השנים נשכח. היא הסתגרה מחיי החברה והתמסרה כל כולה לביתה ומעתה היה זה כל עולמה.

הלכה לעולמה בחנוכה תשמ"ו והיא בת 81 שנים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    מניה כהנא

    בת חיה ומרדכי לנדאו

    נולדה בברודי – גליציה

    י"ז בשבט תרס"ה  23.01.1905

    נשואה לדוד

    אמא לראובן ונעמי

    עלתה לארץ בשנת 1925

    מראשוני קיבוץ בית אלפא

    עברה לקיבוץ רמת יוחנן 1940

    נפטרה כ"ט בכסלו תשמ"ו  12.12.1985

    בת 81 במותה

  • מניה מספרת

    קורות חיים                                                      15.3.79

     נולדתי בברודי (גליציה המזרחית) שהיתה שייכת לאוסטריה ועברה לפולניה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בית מסורתי, אבי היה אדוק והיה תלמיד חכם. את החלק היהודי העניק האב לבנים ( 4 בנים) ולבנות (3). אמא נטתה יותר לצד החילוני והיא הטביעה חותם של השכלה חילונית. היא קראה בספרות גרמנית והשפיעה בכך בעיקר על הבנות. ע"י כך, היה איזון בחינוך. למרות הרוח הדתית בבית, הסכים אבא להכניס הביתה פסנתר בהשפעת האם. הוא היה חבר ועד הקהילה היהודית בברודי.

    בברודי היו רוב התושבים יהודים והייתה קהילה מפורסמת בעסקניה, סופריה וחכמיה. היו בה כל המפלגות היהודיות, ציוניות ואנטי ציוניות. אבי היה שותף עם אביו ודודיו בבית חרושת לשער. אבל אבי עסק יותר בלימוד תורה ותלמוד, אבל הוא ניהל חליפות את המכתבים של בית החרושת. היו בעיר גם מתבוללים, שנטו בעיקר לתרבות אוסטרית. בהתחלה למדתי בבית ספר עממי – יסוד יהודי ( 4 כיתות) ואח"כ עברתי לגימנסיה פולנית (בזמן השלטון הפולני). בזמן המלחמה – 1914 – ברחנו, כל המשפחה, לבודפשט ושם למדתי בבי"ס של הפליטים (בפולנית וגרמנית). שם הושפעתי מאוד ממורה יהודי, ע"י הוראה השכלה גבוהה (ספרות, לטינית,מתמטיקה ועוד). בשנת 1917 חזרנו לברודי ושם השלמתי את לימודי בגימנסיה הפולנית.

    עם הצהרת בלפור קמה תנועת "החלוץ" בעיר ו"תנועת השומר הצעיר". היות והייתי זקוקה לעזרת לימוד לטינית (לבחינות בגרות), דוד כהנא בא לעזרתי בלימוד לטינית.

    הוא היה ראש הקן של השומר הצעיר בעיר והודות לו הושפענו כולנו לתנועה הציונית ובעיקר לשוה"צ.  גם אחיי שהיו דתיים, הושפעו ממנו והיו לאפיקורסים וכן האחיות וגם אני. הצטרפתי לקן השומר הצעיר. והתקשרתי לגרעין שבעתיד הלכו לקבוץ מרחביה וחלק למזרע.

    הייתי בהכשרה עם גרעין זה, בחקלאות בחווה ע"י צ'ורטקוב . קבלתי רשיון עליה (בסרטיפיקט), חודשיים לפני בחינת בגרות, ועליתי ארצה בסוף ספטמבר באנייה.(ב – 1925).

    הודות לקשרים אישיים לדוד כהנא, באתי לבית אלפא, אעפ"י שהייתי קשורה לגרעין של מרחביה הייתי אז באחת המושבות) . חזרתי לבית אלפא ונשארתי שם כחברה.

    בשנים הראשונות עבדתי בחקלאות, בעיקר בגן הירקות זאת הייתה התקופה הכי יפיפייה שהויתי מימי שהותי בארץ. בראשית שנות השלושים הוציאו אותי לעבוד בבתי ילדים ואז התחלתי גם להתעניין בעינייני חינוך. עבדתי בבתי ילדים עד ההעברה לרמת יוחנן והמשכתי לעבוד בבתי ילדים עד ההעברה לרמת יוחנן והמשכתי לעבוד בבתי ילדים גם ברמת יוחנן עד אמצע שנות החמישים. מצאתי עניין רב בחינוך וטיפול בילדים, אבל כאשר הרגשתי, כי אינני מסוגלת ואין לי סבלנות בחינוך, עזבתי את העבודה בבתי ילדים. בשבילי זה היה משבר.

    אחרי עזבי את העבודה בבתי ילדים (בערך בשנת 1955-6) החלטתי ללמוד את  מלאכת התפירה, אעפ"י שמקצוע זה לא משך אותי, ומאז אני עובדת במחסן הבגדים בתפירת בגדים חדשים לילדים.

    הייתי אמנם חברת השומר הצעיר, אבל באופן רשמי לא השתייכתי למפ"ם ולא למפא"י. היו לי דעות שמאליות. בבחירות האחרונות לכנסת הצבעתי ד"ש, אבל אני מצטערת על כך כיום. לא הייתי פעילה מפלגתית. אבל הייתי חברה בועדת חברים, בועדת חיילים. אחד התחביבים שלי – הוא שמיעת מוזיקה.

    כל בני משפחה (מלבד אח אחד שנשאר בחו"ל והושמד בשואה) וגם אמא עלו ארצה. אמי חייתה בקבוץ מרחביה, שם היתה אחותי. (אבי נפטר בחו"ל).

                                              כהנא מניה.

  • זכרונות – זהר לקח

     מניה,                                                             12.1.86

    הזיכרונות נאספים אחד לאחד – שברירי תמונות, תחושות, מחשבות.

    אני ילדה קטנה בבית אלפא רואה את אמא של מניה הולכת בשביל. זקנה, קמוטה, בשמלה אפורה עד הקרסוליים – מה שנראה לעיני הצעירות אז כדמות מכוערת. – ופתאום תחושת בהלה ובתימהון: מה, גם מניה שהיא כל כך יפה ועדינה – גם היא תהיה פעם כזאת? לא יכול להיות! ובאמת, גם היא לעת זקנה עדיין נשארו סימנים ליופייה.

    ואחר כך, בחברת הילדים ברמת יוחנן. היתה שוב אחת מאותן מגיפות סקרלטינה (שנית) ואנחנו, הילדים, נהנינו למתוח את המטפלות בקריאות: "מתקלף לי העור" שהיו מקפיצות את מניה מיד לבדוק האם אין זה מקרה נוסף  של המחלה.

    יום אחד גם אני קראתי  כך ומניה באה מיד במרוצה: "תראי לי!" הראתי לה את כפות ידי והרגעתי אותה שזה כלום, תמיד בסתיו מתקלף לי העור בידיים. והיא: "לא, צריך ללכת לרופא". התפתח ויכוח בינינו שבסופו של דבר מניה תפשה בידי ומשכה אותי בכוח לרופא ואמנם התברר שהיא צדקה – זו היתה סקרלטינה.

    בכל שנה היינו מכינים עבודות לתערוכות: "שי עמל כפינו לקרן קיימת": סיכות וחגורות מפלחי ענפי אורן, מחרוזות מאיצרובלי- ברושים, מסגרות לתמונות מענפי שזיף ועוד כהנה וכהנה.

    והנה התברר שמניה בורכה בכשרון מיוחד. בעזרת קיסם עץ בצבעי שמן, פרחים זערורים ונדמה לי שאלו היו המיניאטורות שגרמו לי להתפעלות רבה ביותר עד היום.        

                                       זהר לקח

  • לזכרה – רעיה רימון

    על מניה                                                           ינואר 1986

    חי לו אדם בקיבוץ עם ציבור מסוים של אנשים, שמלבד המפגש ה"שלום" על אם הדרך, אין שום היכרות וכאילו מעולם אחר.

    כך קרה לי עם מניה, שמלבד ה"שלום" לא נפגשו דרכינו עד לאירוע מסוים, כשנזקקתי לעזרתה!

    כחודש לפני פטירתה, אני בחדרה משוחחת איתה ומקליטה – מנציחה את דבריה:" זיכרונות מהימים בהם היתה מטפלת"!

    מצאתי מניה נרגשת מעצם המחשבה:" מה, זוכרים אותי?

    מניה, שלמרות היותה קשישה, עדיין – צלולה וזוכרת פרטים מלפני 40 שנה. מניה חולה מאוד והשיחה קשה – עליה, אך לא מוותרת הן ברצון לעזור לי והן משמחת ההזדמנות לשוחח על עבודתה כמטפלת. מדבריה התרשמתי, שמאוד אהבה לשוחח על עבודתה כמטפלת. מדבריה התרשמתי שמאוד אהבה את הילדים ובכלל את עבודתה בחינוך, ובסוף ימיה מצפה להרגיש מחניכה הכרת תודה, אך מאוכזבת מעט, שהיחס הוא – "לא מכירים אותי".

    וצירוף מקרים: – בערבו של היום בו נקברה מניה ישבנו אנו, והקשבנו אנו, קבוצה של אנשים, שחלקם אינם מכירים אותה והקשבנו לקולה הנרגש והחי, קשה היה לקשר שבעצם היא כבר לא איתנו!!

                                                                              רעיה רימון.

  • שיר לנכדי – מניה

    שיר לנכדי   – מניה                                           (ביום השלושים למניה)

     "ישנו פרח שהוא גם ציפור

    ושמו "צפור גן עדן".

    הוא בגינה צומח

    וגם נותן ריח.

    אמרתי לציפור גן עדן

    תעוף לנכדי!

    איפה כנפי?

    אני רק פרח.

    ולא אדע את הדרך.

    "דבורה  לוקחת ממני צוף"

    – ענה לי עצוב –

    "חבל שלא אוכל לעוף".

     

                                  מניה כהנא.

  • כך אזכרך סבתא מניה/ הנכדות

    סבתא שלי

     

    קשה, קשה לי לכתוב

    על מישהו מאוד קרוב

    אך אם את האמת אומר

    במבט אל העבר

    לא הרביתי אותה לבקר

    ועל כך – אצטער.

    אך כאשר באתי לביקור

    זכיתי בטיפול מסור

    קופסא של ממתקים – נצחיים

    עוגת פרג שיגעונית

    חביבות ופינוקים

    של סבתא אופייניים;

    ביום הולדתי, בדיוק בזמן

    כרטיס ברכה היה תמיד מוכן

    כשהייתי כאן במחנה עבודה

    הרביתי לבלות עם סבא וסבתא

    יום, יום לחדרם הגעתי

    על הא ודא שוחחתי

    על ביה"ס, חברות וחברים

    ועוד נושאים מגוונים.

    עם תום מחנה העבודה

    היה מורגש

    שנרקם בינינו קשר

    מסוג חדש:

    יותר קרוב, חזק, אישי

    זאת היתה הרגשתי;

    ופתאום – הכל נקטע

    נגמר

    ורק הזיכרון נותר,

    תחושת הפרידה

    הרגשתי כאב,

    עם פינה חמה אצלי בלב;

    של זיכרונות יפים וטובים

    אשר במשך השנים.

    כך אזכרך,סבתא

    מניה.