מרדכי אידלמן

בלב כל אחד – לורה יפה

בלב כל אחד מאיתנו חי מרדכי כאיש המעשה, המוסר את מחשבתו, את לבו, את כוח ידיו לדאגות אותם הסדרים והקטנות שבסיכומם מהווים את רקמת חיינו.

היה ,איש ענף" במשך שנים רבות, אבל בחיינו החברתיים היה מורגש בשטחים רבים. נכונותו לשרת הייתה ללא גבול וללא בעיות.

כל כך מובן היה לנו, כי פינות מסוימות קשורות בו, כמו שהוא קשור אליהן. בשקט פעל בינינו, בשקט הלך מאיתנו, השאיר חלל לא רק בלב רעייתו וילדיו, גם לנו את חסר—

החיוך, המליצה על השפתיים, הטוב והדאגה בכל הליכותיו. אנו נפרדים מחבר, מידיד – והלב כבד.

שמור לך מקום בלב. נזכור טוב את מעשיך נשתדל להמשיך ברוחך הטובה.

השניים …….. י.ר. פולני

יוסף ומרדכי, זה אחר זה קרוב בזמן, זה בצד זה סמוך במקום, ללא עת הסתלקו שניהם, בלהט לבבות פרחו הנשמות…..

שניהם – שורשים עמוקים להם בתרבות-עם ובהווי-עם, ואהבת עם ואדם – בלבם.

שניהם דורכים איתן את שבילם במשפחה ובקבוצה. שניהם לבם פתוח לקראת הזולת, שניהם – מוכנים תמיד לפעול למען הכלל.

אבלים ותוהים עומדים אנו ושואלים: מה הזדרזתם כל כך לצאת את מערכות החיים?!….

מרדכי – עממיות בסבר הפנים ולבביות בחיוך שעל השפתיים – אלה היו סגנון חיים למרדכי בהליכותיו בתוכנו. אליו היה קל לפנות בכל משאלה, הוא נענה ברצון לתפקיד שהוצע לו. אהב בדיחה עסיסית, דבר שנינה וחידוד. פליטת-מלל אפיקורסית – לבדיחות הדעת, ובלב פנימה אהבה תודה ואמונה.

לצון חמדת לעתים מרדכי! חלית, הובאת לבית החולים. ימים רבים – חרדנו לחייך: גברת על המחלה, חזרת ובצאתך לסוב בין הבריות, היה החיוך שהאיר פניך כאילו מרמז ואומר מה הבהלה? הן אך לצון חמדתי….

והנה… הלכת, לבלי חזור… לפתע… וטרם זמן… תדהמה זרעת בכל לב. וראה: כל פנים קודרות….. נאמן היית לבית, למשפחה ולקבוצה. איתן בדעה, מסור למעשה. גם מפתח הופקד בידיך: ממונה היית, שומר על משמר. ואיכה זה זנחת פתאום את משמר ביתך?! נאמן המפלגה. מידך קיבלנו שבועון וירחון, אשר הביאו לנו דברה. והנה שמטה היד – את השליחות לעד….

שנים על שנים טיפחת הגפן בכרמינו, ועתה נטשת כרמיך לעולמים…

בצניעות עשית מעשיך. לא השמעת קולך באספות ברבים. בדממה פרשת מאיתנו למסתורי הנעלם… מעשיך הצנועים יקיימו זכרך בינינו.

לזכרו של חבר – בן ציון פיינשטיין

במיטב שנותיו נעקר מרדכי מתוכנו – נעקר בטרם נדמה שמחת החיים השופעת מדמותו ביומו האחרון. ושמחתו הדביקה את חבריו, יען כי חרדנו לשלומו בארבעת החודשים האחרונים, מאז קיבל את התקפתו הראשונה, במעמד ירח העיון. ראינו את פניו המביעים סיפוק ומחייכים מתוך נחת ונתפתינו להאמין שבעזרת רוחו הטובה יגבר מרדכי על חוליו, חרדתנו פגה.

עד שקמנו משנתנו באותו יום מר ונמהר, כדי להיווכח שאך לצון שטנים חמד לו מלאך המוות אתנו באותו יום שכולו טוב.

עם אוהב חיים אנחנו מאז ומעולם ואהבת- חיים זו הכתיבה לנו את האמרה החקוקה על קברי מתינו "תהי נשמתו צרורה בצרור החיים", מתאווה הלב להמשיך את ימי חייו של המנוח והוא מצרף את דמותו ממיטב תכונותיו ושומר אותן בלבו, אך אל נופם של החיים, אל החושים הפתוחים לקליטת הדמות והגיגיה, לאותה התחדשות מתמדת במסכת החיים אין דרך להחזיר את המת ולו גם כאשליה.

זכיתי להיות שכנו של מרדכי כארבע שנים והייתה לנו השהות לקשור יחסי רעות טובים. אך יש להודות – מרדכי לא חכה כלל לשהות כזאת. עוד בשנה הראשונה לחיינו ברמת יוחנן הוא השקיע עשרה קבין של ערות אנושית להריסת מחיצות וקפיצות הדרך לקליטתנו במקום החדש. מעניין – מעודו לא חפש את השעה הנוחה, אלא דווקא לשעת מצוקה נחלץ. הוא תר אחרי הרגע, בו יוכל להועיל. החברות הייתה טבועה בדמו והיא שחקקה חוק לחייו. מזגו הטוב המיס כל קרח והפיג כל צער. הוא ידע לרדת אל שורשיה של הבעיה. החתירה אל השורשים הייתה לו טבע שני. מכאן גם זיקתו לחקלאות מבחינה של מצות חכמים מלומדה ולא שמשה לו תחביב לשעות הפנאי. סבלנות לא ידעה גבול ושמשה בנאמנות את יצר הדעת – למען האדרת החיים וששונם. ראיתי מתוך התפעלות כיצד הוא גוחן על צמחיו בגינתו ומגלה בהם תופעות מתופעות שונות. תמהני מנין לו, לבן-עיירה יהודית מפולניה אותה להיטות אחרי הטבע על גילוייו הרב צדדיים? אך כאמור לעיל תכונתו זו לא נגעה לשטח חיים זה בלבד. כזאת הייתה גישתו של האיש גם לבעיות האדם. בחר לעצמו את אותם שטחי הפעולה המצריכים את סיפוק הצרכים האלמנטריים ביותר – אותם הצרכים שסיפוקם מבדיל בין הבית והחוץ, קליטה וביטחון.

את המיטה או המנורה לחבר בהכשרה היה מביא כמו שמש בקדושה. גם כאן לא סבל מחיצות ולו גם כורח חיים בהם. לכל היותר השלים מתוך כאב. גם הביטוי שמצא לעולמו הפנימי – לא עוצב בבית היוצר של הרוח המודרנית. הוא לא יכל לכלכל את ההתחכמות הסופיסטית והסקפטית של "הומו סאפיאנס" בן זמננו. לעומת זה הוא נשא אתו אוצר שופע של תרבות יהודית שורשית וים של פסוקים ואמרות חז"ל. לא היה מצב אנושי בכל שלל האפשרויות בחיינו הקבוצתיים ביגון ובששון שלא נמצא לו פסוק ממצה בצקלונו. גם השקפת עולמו היהודית והאנושית – אף הן ינקו מאוצר קדומים זה.

את עולמו קנה בין המוני היהודים הצמאים לגאולה. בתקופה שבחוץ לארץ השתוללו פורעים פולניים, בהשראת "ימח שמו" מגרמניה, קבלה בשבילו התפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון" משמעות חדשה – רווית דם יהודים. מרדכי גמר אז אומר לא לבלות את זמנו על ספרים ומאמרים גדושי למדנות, אלא לצקת דפוסים להגשמת רצונו. הוא יצא להכשרה וכבש מקומות בעיירות וערים, להעביר בחורים יהודים לחיי עבודה וכבוד עצמי, את זכר הימים ההם ואת הלהט בו התיך מרדכי את הרצון למטבעות של חיים חדשים הוא נשא עד יומו האחרון, וחזונו נשאר נאמן.

לזכרו של מרדכי אידלמן

30 לפטירתו

לזכרו של מרדכי – משה נצר

כה לפתע בא הפעם המוות.

והן ראינו את כבר מרדכי בינינו מחדש, מרדכי, השמח לשובו, חלקית לענף, ומרדכי השב לעיסוקיו הרגילים בקבוצה. וכה טבעי היה בעיני שעלי לענות למרדכי ולשאול בעצתו בקשר לועדת הקליטה

ולהיוועץ בו בקשר לבעיות ציוד ואחסון. והוא כטבעו תמיד בעניינים אלו משיב לי מיד בחיוב: "כן, מוכן ליטול על עצמו עול הקליטה, העיקר שיבואו העולים" והכל יהיה בסדר, הוא חוזר ואומר.

כי אכן כזה היה מרדכי – פשוט בהליכותיו, מבטא בהן את העממיות והפשטות שביחסי אנוש וביחסים שבין חבר למשנהו, מתנדב לעשיות "קטנות ופעוטות" גם כשרבים מסתייגים מהן, כדבר מובן מאליו – כעול שיש לשאתו ובחיוך על הפנים. וכן גם היה מטפל בעייני הביטחון כ"מא"ז", כחבר ער לשאלות וכאיש הגנה נאמן לא בוחל בדבר שיש לעשותו, דואג להכשרתם של החברים, לאימונים ולשליחתם לקורסים המתאימים. בעצמו משתתף בכינוסים מקומיים ואזוריים המאורגנים ע"י אנשי ההגנה והצבא, שואב אינפורמציה, יוצר קשרים חבריים ויודע לשמור עליהם ולטפחם.

לא בעל השכלה צבאית גבוהה היה מרדכי, אך נאמן לענייני הביטחון במקום היה, וטבעי היה לכולנו שעם חידוש הניסיון להקים ארגונים מקומיים ומחוזיים של ותיקי ההגנה, שב ולוקח בהם מרדכי חלק פעיל בהנהלתם, מחדש קשרים עם "ותיקים" עם אנשי צה"ל ואזרחים כאחד, ושוב פונה וחזר אל החבר, והפעם, פונה אל הותיקים במקום, אל החברים "בעלי העבר" וזכויות ב"הגנה" בדאגה שכולם יוכלו לקבל את "אות ההגנה" – אותו "אות" של כבוד וציון העמידה על הנפש שנים ארוכות.

והוא לא זכה לקבל את ה"אות" בחייו, כה ראוי היה לאות-כבוד זה!

לכולנו – למשפחה לחברינו ולבית הקבוצה יורגש חסרונו, החבר הרע , הפשוט, המסור והנאמן. אותו מרדכי – שוב לא יהלך בינינו.

יהי זכרו ברוך.

מתוך – השבוע ברמה מס' 268 16.2.1958

מקובל להגיד – ר-ט

בדרך כלל מקובל להגיד אך ורק טובות בהספד אחר חבר שנפטר, אף על פי שהיו לו כמו לכל בן אדם, מעלות וחסרונות. על היחס לקבוצה, על זכויותיו השונות בפעילותו בועדות הרבות שמרדכי השתתף בהן במשך שנים רבות, ישפטו חברים בעלי סמכות וידיעות רבות ממני. איני רוצה אלא להאיר כמה נקודות אישיות, מחבר לחבר שהיה יחד איתו בעבודה למעלה מחמש שנים.

מרדכי הצטיין בישוב דעת בסידוריו, בהוראותיו ובעיתותיו לחבריו בעבודה. דרך חייו ושיטתו היו להסביר הכל בשקט. הוא לא סבל ויכוחים רעשניים וסכסוכים שפרצו פה ושם. השפעתו הכריעה לא פעם אחת למתינות ולהרגעה. אינני יכול לתאר לעצמי בציר בלי מרדכי. בעונות אלו הוא היה הציר המרכזי ופעילותו לאין שעור. הוא שלט באופן מושלם באריזה, תשומת לבו ניתנה לדברים רבים וחשובים. חוש מפותח, טעם נדיר להרגשה מיוחדת לזרמי-זמן חולפים, שרק לעיתים קרובות מאד החטיאו את המטרה. מרדכי ראה את הכרם בעיניו של מומחה ובהערכתו העצמית הזאת לא היה אף צל של הפרזה. לפעמים הוא ראה מראש התפתחות שאפילו חברים שעבדו רבות בשנים בענף לא תפסו מיד.

זוכר אני את היום לפני ליל החרדות, ליל פטירתו הפתאומית, הוא התחיל לדבר איתי על הבציר הבא, על אי אלו שינויים שחשב להכניס: כל הערתי שיש לנו עוד יותר מחצי שנה זמן, השיב – שאי אפשר לדעת מה צופן העתיד. כאילו הרגיש כבר משהו בתת הכרתו. מלאך המוות הקדים לנתק את פתיל החיים העשירים האלה.

בשביל כל אחד מצוות העובדים בכרם, מותו ללא עת של מרדכי היה לאבידה אישית. לפי עניות דעתי זוהי אחת ההערכות החיוביות והגדולות שאפשר להעניק לאדם עובד, שהיה נתון בתהליך העבודה הפרודוקטיבי במסגרת החברה האנושית אליה משתייכים כולנו – כל אחד לפי יכולתו וכישרונו.

מרדכי אידלמן ז"ל – דב גולן

 בתהליך קליטתנו ברמת יוחנן, הן בחברה והן בעבודה לווה אותנו מרדכי אדלמן מהרגע הראשון, כמו לגבי חברים חדשים אחרים, עשה את מלאכת הקליטה בנאמנות ובמסירות. לכן טבעי הדבר שבחברתנו הפך שמו לשם נרדף לועדת קליטה. בשבילנו במיוחד, במיוחד הייתה עזרתו חשובה מאד, הוא הקל עלינו בהרבה את ההעברה ממשק צעיר ומחברת אנשים ממוצא לגמרי אחר, למשק ותיק ולחברה מורכבת ומגובשת. הוא הראה לנו בלבביות, בשקט ובהבנה את הדרכים המובילות לאנשים ולמוסדות ולמדנו ממנו ערכם של משא ומתן, סבלנות וסובלנות.

בעבודה, שהוא השטח הקושר ביתר חוזק את החבר בחדש לקיבוץ, הצטיין מרדכי כמו בשטחי פעולותיו הרבים האחרים. הוא ידע להדריך, בלי לחץ ובלי תביעות מופרזות. דמותו הייתה לחלק בלתי נפרד של נוף כרמי רמת יוחנן. בשלהי הבציר האחרון, תקפה אותו מחלה איומה אבל הוא נאבק בעוז והתגבר. לא נכנע לעצותיהם של חברים ורופאים והתייצב מהר לעבודתו.

והנה הוא חוזר לכרם, משחיז את המזמרות פוקד את החלקות השונות – ורוקם, יחד איתנו, תוכניות רבות: זמירת הכנות, הרכבת ראש בחלקות מזדקנות, שמירת הזנים המוקדמים וכמובן התכונן ליטול חלק פעיל במפעל החדש: נטיעת המטע של תפוחי העץ שהוא היה בין יוזמיו. גם את יתר שטחי פעילות חברתית הוא לא מזניח. משתתף בקביעות בירח עיון ולוקח חלק בויכוחים על מבנה החברה הקיבוצית עד חצות. ופתאום, כרעם ביום בהיר, נודע לך שהוא כרע…. ואיננו.

קשה להשלים עם המחשבה שלא נראה עוד את מרדכי להתהלך בין שורות הגפנים וידו הזריזה לא תטפל בהן, ולא נשמע יותר מפיו את הניגון החסידי בימי זמירה ובציר…

עוד היום – יצחק פ.

עוד היום הנני נתון תחת הרושם המזעזע שעשה עלי מותו הפתאומי של חברנו מרדכי אדלמן. כבר בימים הראשונים לשהותי ברמת-יוחנן באתי במגע אישי עם המנוח, הוא בא לחדרי בצריף מגורי להיוודע אם עומד לרשותי הציוד הדרוש והציע מיד את נכונותו להיות בעזרי בכל דבר שיידרש.

המקרה זימן אותנו לענף אחד בו עבדנו בצוותא במשך שמונה שנים תמימות, שהספיקו לי כדי להכירו  כחבר, אב ובעל. סבר פניו התמידי, מזגו הטוב, השלווה – אלה היו סימני ההיכר של האיש המצוין הזה, ישר ביחס לחבריו בעבודה, שמירה על רכוש הכלל, קליטת העלייה וחברים חדשים – אלה שימשו שדות פעולתו העיקריים בחברתנו השיתופית.

הוא היה בעל מסור, הנני נזכר באיזו גאווה ספר על הצלחותיה של נחמה באמריקה, השפה האנושית דלה מדי כדי לבטא את מידת אהבתו לילדים. עם לכתו של מרדכי בדרך כל אדם, אבד לי רע נאמן. יחסינו דמו ליחסי אחים. בלבי אשמור הערכה וחיבה לזכרו.