מרדכי גורדון

05/05/1905 - 17/07/1961

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' ניסן התרס"ה

תאריך פטירה: ד' אב התשכ"א

שם האב: אהרון

שם האם: רוזה

ארץ לידה: רוסיה

שנת עליה: 1932

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: גורדון רחל

בנים ובנות: אהרונה, בלהה ז"ל, חיים

נכדים ונכדות: גורדון ענבל

מרדכי גורדון

מרדכי נולד בפודול, רוסיה. הוא למד ב"חדר" ובבית ובן י"ד נכנס בעול עבודה. היגר עם המשפחה לאמריקה, שם עבד, למד ופעל במסגרת "פועלי ציון" ואף סיים סמינר למורים. ב- 1932 הגיע כתייר ארצה והצטרף למשק יגור. ב-1939 נסע עם משפחתו לבקור בארצות הברית ומלחמת העולם השניה עכבתו שם. עם הכרזת העצמאות חזרה המשפחה ארצה והשתקעה בשנית ביגור.
ב-1952, בעת הפילוג ב"קבוץ המאוחד" עבר מרדכי עם בני ביתו: רעייתו רחל וילדיו: חיים, אהרונה ובלהה לרמת יוחנן. כאן עבד במסגריה ואחר-כך שימש פחח ויצר כלי מתכת לצרכי ה"ענפים" השונים. ב-1953 החל לעסוק בריקוע נחושת. הטכניקה אומנותית בה השתמש היתה פרי נסיונו האישי. ביצירתו שאף להחיות אומנות יהודית קדומה, נושאים תנ"כיים וסמלים מסורתיים שהיו קרובים לליבו. לכל מועד וחג חיפש ביטוי מאפיין.
שורשים עמוקים היו לו ביהדות ובציונות, בתנועת העבודה הציונית ובספרות הלאומית, בעיקר בשפת האידיש. אוהב חיים היה: היה אחד מאלה שמסביבו התלכדו רבים.
נפטר והוא בן 56.

יהיה זכרו ברוך.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • קורות חיים

    מרדכי גורדון ז"ל

    בן רוזה ואהרון

    נולד בפודול, רוסיה

    ל' בניסן תרס"ה  05.05.1905

    נשוי לרחל

    אבא לחיים, אהרונה ובלהה ז"ל

    עלה לארץ בשנת 1932

    הצטרף לרמת יוחנן בשנת 1952

    נפטר ד' באב תשכ"א  17.07.1961 

  • משה זמיר מספר על גורדון

    ידיד נפש – משה זמיר

    יום השבעה לפטירתו של מרדכי גורדון. והנה כבר עברו שבעה ימים, מאז היינו במקום הזה, בהיפרדנו לנצח ממרדכי גורדון. הנך חייב לאמץ את מלא ההיגיון וההכרה בכדי להוכיח לעצמך כי הכן נכון הדבר. הלב והרגש עדיין אינם תופסים. אמנם ידענו, כולנו, עד כמה הוא חולה, ולא פעם, חרדנו לשלומו, בעת התקפה או סתם מחלה. אך הפעם היה זה שונה. הוא פשוט הלך לישון. מות נשיקה, קוראים לזה הבריות, רק יחידי סגולה זוכים לכך. אך אין בזה נחמה לקרובים ולידידים, למישהו שנעקר מהסביבה באופן כה פתאומי, ללא התראה. אין השכל משלים, אלא כעבור זמן רב.

    הכרתי את מרדכי ואת משפחת גורדון לפני 29 שנים, בעלותם ארצה באותה אוניה, בה הגיעו הורי. זאת היתה תופעה בלתי רגילה – משפחה שעולה, מאותה גלות שבעה ומשגשגת. משפחה מסודרת ומושרשת בסביבתה, בארה"ב, זונחת את כל הטוב והיקר שם, ובאה להשתקע בארץ, בראשית שנות השלושים. ועוד יותר בלתי רגיל היה, שמשפחה זו, בוחרת בחיי שיתוף בחיי הקיבוץ.

    מסיבות שונות נקלעת המשפחה חזרה לארה"ב, אך חוזרת ארצה ולקיבוץ. וגם כאשר פקד אסון המשבר והפילוג בתוכנו, לא זנחה דרך חיים זו, ואז באה משפחת גורדון לרמת יוחנן.

    אין אני יכול להסביר תופעה בלתי רגילה זו, אלה השורשים  שהיו למרדכי, ביהדות ובציוניות. ובספרות הלאומית, בעיקר בשפה האידישאית. שורשים אלו החזיקו בו איתן. בעת משבר, ונגד כל הפיתויים והזוהר שמעבר לכאן, גם כאשר גופו נחלש והתכופף.

    אוהב חיים היה מרדכי. ואם ראינוהו בשנותיו האחרונות, מסתגר ומתבודד, ושומר על עצמו, – מה שנראה היה לנו הבריאים, יתר על המידה, הרי נבעה התנהגות זו בעיקר מתוך אהבת החיים, ומתוך הקשר והאהבה למשפחה ולחברים, וברצותו לעשות הכל להמשיך ולהאריך את החיים ככל האפשר.

    מלאי תוכניות היה לו, הקשורות בהווי חיינו. יותר מכולנו ידע כנראה, כי הזמן קצר, ולכן ההשתקעות בעבודה למימוש רעיונותיו, ובתחביבים, בהם מצא פורקן לכוח היצירה שבו. וזאת בניגוד לחשבון של שמירה על עצמו – כי הזמן קצר, המלאכה מרובה וצריך להספיק.

    גדולה ומגוונת חברתנו הקיבוצית. אין יכולת להכיר ולהתקרב לכל אחד. מחוץ לעניינים הקובעים  של המשק והחברה, הרי כולנו חיים בחוגים יותר קטנים וסגורים. לכל חוג כזה יש מקור השראה, נקודה שמסביבה מתרכזים רבים. מרדכי גורדון היה אחד מאלה שמסביבו התלכדו רבים. עם הליכתו, נעקר מזהו מהנוף של כולנו. למשפחה אבד אב ובעל מסור  אוהב. לרבים מאיתנו חבר וידיד נפש.

    והרבה, הרבה לפני זמנו – הלך האיש.

    משה זמיר   א' תשכ"א

  • כתבה עדי גרעין-כל

    10.7.84 

    בעבר כשעמדנו ליד קבר זה,

    קשה היה לחוש

    בכאב.

    רובינו לא הכרנו אותך,

    וכל אהבתנו לך

    מזיכרונות של אחרים.

    הכאב התערפל

    והסכין החדה,

    הותירה צלקת בלבד.

    אך השנה,

    שפעם הכאיבה כל כך

    הותירה צלקת בלבד.

    אך השנה,

    כולנו כאן עם צלקת טריה,

    חזקה וכואבת.

    קשה לעצור את המחשבות

    מלנדוד הרחק מכאן

    לעבר

    ביתך.

    כל כך הרבה כח שאבנו

    ממך.

    כל כך הרבה יופי, טוהר

    ורוך.

    מטען כה כבד ונכבד

    לא יתכן שימחק

    לעולם,

    לעד.

    כולנו יודעים היכן אתם היום,

    אך נדמה כי כולנו רוצים

    ולו לרגע קט,

    להאמין שקיים עולם אחר.

    לקוות כי הנה עתה,

    אתם נפגשים.

    האב ובתו, כמו בעבר.

    ושניכם מטיילים

    בין גנים ופרחים

    אוחזים זה ביד של זו

    ואת, אמא'לה, שוב הילדה הקטנה,

    הנושקת לאביה

    בכל לילה, לפני השינה

    ואתה –

    שוב האב העדין האוהב

    המלטף.

    הנושק על מצחה של בתך הקטנה

    ומרגיע:

    אל תבכי, הנה כאן,

    עומדים יקיריך

    וזוכרים,

    וחיים את חייך.

    חיים כה קצרים, כה עשירים,

    מלאים שמחה

    ילדים וחיים.

    ודומה,

    כי האב ובתו משתלבים

    זה בזו

    ויוצרים מיזוג

    כה נפלא ושלו.

    והדבר היחיד שמפריע,

    הן פעמיו של הלב,

    ליבינו שלנו, המסרב

    להאמין

    והרוצה שאתם,

    יקירנו

    תהיה בין

    החיים.

    עדי גרעין-כל.