מרדכי כהן

מרדכי כהן

מרדכי נולד בעירה אודובסשטי, שברומניה. במשפחתו שתי אחיות: מרים הבכורה, וציונה- הצעירה. בתקופת מלחמת העולם השניה נשלח האב למחנה עבודה ברוסיה. האם והילדים נשארו בביתם ולא אונה להם כל רע.

מרדכי הופרד ממשפחתו והצטרף לקבוצת בני גילו בבוקרשט. למד בבית ספר עברי (1947 – 1945) והתכונן לעלות ארצה בעליית הנוער.

בדצמבר 1947 הועלתה הקבוצה כולה על ספינת מעפילים "פאן יורק" ששמה הוסב ל"קיבוץ גלויות". שתי ספינות (השנייה– "פאן כריסטאנד") יצאו להפלגה לכיוון ארץ ישראל, הן נתפסו ע"י חיל המצור הבריטי וכל נוסעיהן הועברו למחנות ההסגר בקפריסין.

בינואר 1948 הם הגיעו ארצה וכל הקבוצה שוכנה במבני בית החולים "מאיר" בכפר סבא.

במאי 1948 הגיעו כל ילדי הקבוצה, כ– 20 ילדים בגילאי 13-16 לרמת יוחנן. הם רוכזו בכיתת לימוד אחת שנקראה "כיתת העולים" אשר שוכנה בחדר המוסיקה של בית התרבות. המטפלת שלהם היתה טובה סמילנסקי והמורים: פנינה בהט וברוך.

מרדכי אומץ ע"י משפחת בן צבי והיה כבן משפחה בביתם במשך 6 שנים.

לאחר שעשו צעדיהם הראשונים בשפה העברית הם הצטרפו לבני גילם בחברת הילדים ובבית הספר הגושי.

מרדכי מאד שמח בהגיע הוריו ארצה. אולם חרף זאת החליט להישאר בקיבוץ.

בבית החינוך המשותף ב"גוש" ספג את אווירת הארץ למד להכיר את חיי בני המשק כאן עוצבה דמותו. ילד גולה הגיע וכאן הפך לאחד מ"החבר'ה".

מרדכי היה תלמיד סקרן, רצה לדעת עוד ועוד. יצר הסקרנות דחף אותו להתעניין בנעשה ב"מרומים" – שם בחלל האין סופי.

לאחר מותו רכש בית הספר טלסקופ אשר הוצב לזכרו בחדר הטבע.

באוגוסט 1954 התקבל לחברות ברמת יוחנן יחד עם קבוצת בני מחזורו ועמם התגייס למחלקת בני משקים בנח"ל.

נפל בתאונת ירי בשמירה בכ"ה בכסלו תשט"ו 20.12.1954

הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

מרדכי כהן ז"ל

לזכר נעורים

(מתוך דברים שנאמרו ביום שלושים)

רק לפני חודשים מעטים חגגנו את קבלת מרדכי ובני כיתתו, כחברים לקבוצה, רק לא מזמן לווינו אותם לצבא.

ואני שלוויתי את הילדים האלה שנים, חשבתי שרק שמחות מחכות לי, יחזרו מהצבא, יגיעו ליצירת משפחה.

איך אפשר להשלים עם אסון המזעזע הזה, שחיים צעירים נקטפו בלא עת?

נער, שחייו רק התחילו, חודש לפני מותו מלאו לו שמונה עשרה. אינני יודעת אם חברים רבים הכירוהו, אך  כל מי שהיה קרוב לו, יודע שנער יקר היה. נבון, מסור, טוב לב ועדין נפש, אולי עדין מדי…

מרדכי הגיע אלינו בשנת 1948 בהיותו בן 11, יחד עם קבוצת ילדים עולים. בהתחלה היה שקט ועצור. הכתה שלו סבלה ייסורי קליטה בחברת הילדים שלנו. אמנם מרדכי התחבב מיד על בני המשק, אך מתוך הרגישות המיוחדת שלו, הוא נפגע וסבל בעד חבריו. רק כעבור שנה, שנתיים פגה העצבות, חזרה אליו הילדות ושמחת החיים, התרועע הרבה עם צעירים ממנו במשחק ושובבות.

גם הוריו הגיעו באותה תקופה ארצה, וגם זה הסב לו אושר. נערך שאלון בכתתם בשאלות שונות ועל השאלה: מה היום העצוב בחייך? ענה: שכחתי. והיום השמח? ענה: בוא ההורים ארצה וקבלת ישראל לאו"ם. הוא לא הרבה לדבר על עצמו, על עברו, על משפחתו, לא בקש לעצמו אף פעם שום דבר, לא בקר, לא התאונן, אך תמיד היה מוכן לעזור. בכל מקרה התנדבות היה ראשון. אי סדרים –  הוא היה זה שקם מיד ועשה גם את מה שהיה מוטל על שכניו.

אם חלה וטיפלתי בו תמיד הסתפק במה שניתן לו, לעולם לא רצה שאטריח את עצמי בשבילו במיוחד.

לא פעם חשבתי: הוא יותר מדי טוב, יותר מדי עדין, בשביל העולם הזה.

בשנה האחרונה שוב ירדה העצבות עליו. התלבט הרבה בהחלטה על כניסתו כחבר לקבוצה. אולי מתוך הרגשת חובה כלפי הוריו. הסתגל בקושי לחיי הצבא, אך היה עצור ושותק בבואו הביתה, ואנחנו לא ידענו את פשר העצבות. לא ידענו, ולא יכולנו לעזור.

קשה להשלים שאפילו קבר לא נשאר לנו כאן, שנוכל לטפל בו לטפחו. הוריו, שכה המעיטו לראותו בחיים, רצו את קירבתו במותו על כן כה עז הרצון להקים מפעל לזכרו, פינת חיים שרוחו תרחף בה.

טובה סמילנסקי

לדמותו

איש מבוגר שהלך לעולמו קל להיזכר במפעלים שונים שעשה, בעבודות שביצע, או באמרות שאמר. אך בחור צעיר שנסתלק, בחור שכל עתידו לפניו, שתקוות רבות טמונות בו, אפשר רק להעלותו כפי שהיה ולהיזכר בו כדמות בתוכנו.

דמותו של אדם היא דבר מוכר שנרשם בזיכרון, אך לתארה במילים היא מלאכה שרק יחידים בדורם מסוגלים לה. על כן לזכרו של מרדכי ניסיתי להעלות רק קווים עיקריים, כפי שדמותו עולה ומצטיירת בזכרוני.

צעיר היה והיתה בו רוח של צעירים. הוא היה הצעיר בינינו, ה"בנימין" בין האחים, ועל כך אהבנו אותו, על ידיעתו להשתלב בתוך חברתנו כאחד מאיתנו וכצעיר בתוכנו.

יש וצחקנו לו בגלל תמימותו, כי תמים היה ואת הכל קיבל ברצינות – מהדבר הקטן ביותר שעשה ועד הגדול ביותר. יש שצעקנו עליו וחינכנו אותו כי מבוגרים ממנו חשבנו את עצמנו, אך תמיד בדברנו אליו היה יחס של חיבה של האחים לבנימין הצעיר.

ולעומת זה מבוגר היה מאיתנו בניסיון בשטחים רבים. הוא ידע להספיק ולגמור את הסידורים לפני כולם וגם יותר נקי וטוב מכולם. אך לא רק בזה היה מבוגר – אלא גם ביכולתו לתפוש את תוך תוכך. היינו יושבים בחדר והוא ע"י רמז קל היה מראה שיודע את כל מה שבקרבך – יודע, מבין ומכיר.

אחראי היה בכל. זכורים לי היטב אותם ימים טובים, בהם כל הבנים היו מתקבצים סביב מרדכי והוא היה מכין אותנו למבחן, שואל שאלות, עונה, מתקן, מסביר ומזכיר. אחראי היה גם בעבודתו וגם מתעניין בה: אם בעבודה במכוורת שהיה עובד עד מאוחר , חוזר הביתה נפוח מעקיצות, שוכב על המיטה וקורא את הספר: "חיי הדבורים". כשעבד בלול היה מקדים לישון כדי שלא יפגר למחרת בעבודה.

אני זוכר כיצד חזרנו יום אחד מקומזיץ ב 6:00 בבוקר ומרדכי פחד כל הדרך חזרה שיכביד בגלל עייפותו על משה גוטדינר ולא יוכל לעבוד במלוא המרץ. אך הוא גם אהב את ענף הלול והתעניין בו. תמיד מצאתי אצלו ספרים על הלול ועל תרנגולות שקרא בהם בעיון.

נער טוב היה, מין טוב כזה שיכולת תמיד לסמוך עליו. אם היה צורך שמשהו ייעשה, מרדכי יעשה את זה למען כולם בשקט ובשלום והיה לך הבטחון שדבר זה נעשה על הצד הטוב ביותר.

בדברים קטנים מכירים את האדם, מעריכים ומודדים אותו. בנקודות אור קטנות אלו מרדכי התגלה בפנינו, נקודות אור קטנות שמתחברות ויוצרות קו חיים  שלם של אור בהיר ומאיר את הסובב.

חיים גורדון

ביום השלושים – לאה רז

אילמת אח, מול נרך הדולק, בדממה אעמוד וצעקה בליבי. צעקה שותקת- מכלה. צעקה אותה לא ידעתי עד היום. עד היום בו אתה שוב לא היית לצידנו- עד הרגע הזה.

מנגד בוערת להבת נר זכרך בפנים מתלקחות בוערות שאלות. שאלות תהומיות, שאלות אכזריות, שאלות מהן ברחתי עד היום. אותן לא רציתי לשאול, כי יראתי לחוש את כאב שריפתן.

מול להבת נרך הדומעת ממש חֶלֶב, עם להבתי שלי אעמוד ודמעה לא נותרה. לנר דמעות ולי גם אלו אַין. כי מאנה הדמעה, האמין, ולישור תמאן. מגודל אמת אכזרית התייבשה בטרם שתיקתי האיומה תשטוף, תקטוף ותקל. כי כבד, כבד המשא. כבד מרוב החלל, החלל הרווי זיכרונות, שאך תמול חיים היו ועמנו הילכו על השביל בדמותך.

תום ילדות וטוב לב, חריצות ומסירות עד הסוף השאירו לפתע חלל זכרונות אחרון. אותם שהיו נחלה של חיים. של הויה של יום יום. היום שרדו זיכרונות, אודי זיכרון טריים ללהבה חיה צעירה שכבתה. כבתה יחד עם כל הניצוצות. שכבתה עם אורה הגנוז.

על אותם הניצוצות ההמשך והאור הגנוז שטרם האיר הדרך אחריו, יכאב מבפנים כה עמוק, כה עמוק, עמוק.

מדוע? מדוע כה אכזר אתה המוות… מדוע אכזריים החיים… מיהו אותו כורת המכלה נטעים צעירים טרם הניבו פריים… החיים מה הם?… הגורל מהו?…

אלף שאלות תהומיות נעורו היום ובלהט כאב נורא מנקרות ותובעות תשובה. תשובה לחידת החיים, תשובה שקטנים אנו מלדעתה, תשובה לאמת הסמויה שאותה לעולם לא נדע.

מציקה השתיקה האילמת כי צועקת היא עד החריש. ממאנת היא להשלים.

מול להבת הנר החרישית נידום. אותך, אח, נחוש, אם גם שוב על ידינו אינך. חיוכך הבישני, פשטות הליכותיך, טוב הלב והתום ילוו אותנו- החיים. את כל אלה נשמור עמוק בפנים. כי תום בהם. גם אם כבה נרך, חום להבתך עימנו ישמר למחר. פירותנו שלנו מהחום הזה ינקו ויניבו יבול משותף. יבול חיינו- יבולך יהא.

מתוך "השבוע ברמה"  (31.12.1954)

 משבוע לשבוע

 שוב צללי המוות העיבו את הרמה. הרחק בדרום נפל חלל מרדכי, הנער העדין, כליל הרגש. בשבת ביקר בבית, ביום ראשון נפרדנו ממנו ובלווית חבריו, בנינו, חזר אל מחנה האימונים. ביום השני לעת צהרים שמענו שמרדכי איננו – כבן היה לנו, והנה לא ישוב עוד הביתה. לבשורות רעות כאלה אין מתרגלים וכמה שראינו בימינו הולכים בלא עתם, לבנו נחרד וראשינו תוהה לשמע נפילתו של אילן רך שאך החל לפתח גזעו, ופרי לתת לא הספיק. רצוננו לקבוע מקום מנוחתו האחרון אצלנו נתבטל בפני רצונם של הוריו להתייחד עם זכרו בקרבת מקום מגוריהם והוא נטמן בבית הקברות הצבאי בקרית שאול.

לזכרו של מרדכי כהן ז"ל

ביום א' כ"ו כסלו התקיימה אזכרה ביום השנה למותו הטרגי והמוקדם של מרדכי כהן

בבית הקברות הצבאי ברמת השרון. השתתפו מאתנו חבריו לכתה ובצה"ל , טובה.ס.

מרים ק. ורחל ג.

באותו ערב נערכה אזכרה בבית החינוך המשותף ע"י חברת ילדים הבוגרת בהשתתפות מספר חברים. יהודה מסינגר הציג את הטלסקופ שנרכש ע"י חברת הילדים ובהשתתפות קבוצתנו והוא ישא את שם מרדכי לזכרו, מספר חברים וילדים אמרו דברים לזכרו דברי לאה רז באים להלן:

שנה למותו

ריח אדמה אחרי גזם עצים בשלכת ורקיע אפור עננים היו עדיו האילמים  של הזמן, מספר דקותיו ומנה ימיו לשנה תמימה.

מול תלולית עפר ואבן מצבה לבנה שוב עמדנו דוממים לידו, קרוב קרוב ושתקנו.

שתקנו כמו אז ליד אותו התל כהה הרגבים שהצמיח בינתיים עשבייה ירוקה והיום ניצבנו שוב, חברים ואחים מאתמול – אליו באנו לספר כי לא שכחנוהו, לספר כי זוכרים אנחנו, זוכרים היטב, גם אם דהו המדים והפכו בהירים משימוש, גם אם שוב לא אותם ילדים אנחנו, לא אותם הילדים הרעים שהכיר, לא אותם שיצאו לפני שנה לצבא, מפונקים ותמימים.

הזמן עשה את שלו וחרט בנו תווים חדשים, החיים הקשיחים לימדונו לעמוד נגדם חזקים ומוכנים לכל. מוכנים להיאבק כולנו וכל אחד לחוד בקשיים.

עשרה יצאנו לדרך, עשרה ילדים במדים ירוקים – חדשים, היום תשעה חיילים במדים דוהים.

צעיר הלך, ממש ילד עדיין, ילד על סף ההתבגרות, פרי בהבשלתו, במותו השאיר אחריו רק זיכרונות, שרידי זיכרונות מעטים מתקופת חייו הקצרה.

  בין כתלים אלה, כאן בבית החינוך שלנו התחילו והסתיימו חייו, את המעט שהספיק לחיות – חי כאן. כאן ספג לראשונה את אווירת הארץ, כאן למד להכיר את חיינו, כאן עוצבה דמותו, דמות נער חושב ושואל לנתיבות עולם, ילד גולה בא אלינו ופה הפך לאחד מאיתנו, אחד כמונו.

אדם מבוגר בהסתלקו מהעולם משאיר אחריו זיכרון – בנים, או מעשים המזכירים אותו לבאים אחריו. אותו את הנער שמת טרם חי, מי יזכיר? מי יזכיר ולו גם במשהו שהיו חיים צעירים, שכרעו בדרך. חיים של נער טוב לב, עדין נפש, שנספה בראשית דרכו….

אנחנו חבריו הקרובים, אנחנו שהכרנו אותו בחיי היום יום, בעבודה, בחברה ובלימודים, חייבים כאן בבית החינוך, במקום בו חי את ראשית חייו הקצרים, להציב זיכרון, זיכרון למחזורים הבאים, שלא הכירהו מקרוב.

אחת מתכונותיו האופייניות של מרדכי היה לשאול ולהתעניין. תמיד היה סקרן לדעת עוד ועוד. יצר הסקרנות הטבוע בו, דחף אותו בין השאר להתעניין בנעשה במרומים, שם בחלל האין-סוף הנצחי, בעולם הגדול והבלתי נודע הסובב אותנו. מבעד לעדשת הטלסקופ ניסה לחפש תשובות לשאלותיו, למעט מהרבה שאלות ששאל את עצמו ואותנו. הרבה לא הספיק, הגורל התאכזר לו. נשארו השאלות הרצון להוסיף דעת, להתעניין עוד ועוד בנעשה בחלל העולם, חייב  להדריך בכל זמן את חניכי בית החינוך שלנו. מבעד לטלסקופ זה שהוצב לזכרו של מרדכי, יוסיפו אחרים למצוא עניין, ההצצה לתוך העולם הגדול, עולם הממדים האין סופיים תשמש להם פתח לאופקי מחשבה חדשים, לראייה חדשה של עולם הדברים הגדולים והקטנים – לפיתרון חידות התבל. ימשיכו הם למצוא את התשובות ויזכרו אותו, את זה ששאל ושאלותיו הופסקו באמצע.

                                                                               לאה רז