מוטל חייקין
השנה- 1952, שבע משפחות נעקרות על טפן מביתן שבשפיים ומוצאות מנוח לכף רגלן כאן, ברמת יוחנן. היה זה חלק מהפילוג רחב המימדים שידעו באותה עת משקי הקיבוץ המאוחד בשל סיבות שאנו מתקשים כיום להבינן, אולם אז נראו הרות גורל ובלתי ניתנות לגישור. שש מתוך שבע המשפחות מצאו כאן בית ועם השנים נולד גם דור שלישי ורביעי, ובכל זאת הגעגוע אל הבית שנשאר מאחור, אל חופו של הים, אל המקום שבו התרחש עבורם מעמד הר סיני של דורם, לא פסקו מעולם. והיום נסגר מעגל. אנו מלווים כעת את אחרון האחרונים מאותו חבר חלוצים שאת מעשה הבראשית שלו בארץ עשה אמנם בהקמת קיבוץ שפיים אך את מרבית שנות חייו חי כאן, ברמת יוחנן.
מוטל נולד מזמן. מאה שנות חיים מלאו לו לאחרונה. אירופה של 1908, זו שבה נולד וגדל, היתה אירופה אחרת, אירופה שלפני המלחמות העולמיות, לטביה שבה נולד היתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. בית הוריו, לאה ואברהם חייקין, שבעיר דבינסק היה להגדרתו "בית מסורתי" ומטה לחמו היה חנוונות זעירה ומסחר. את השכלתו קיבל מוטל ב"חדר" ובישיבה, אך שלא כמו רבים מבני גילו שהשלימו חוק לימודיהם ואף נסעו ללמוד בעיר הגדולה, ריגה, החליט מוטל, על דעת עצמו, להחלץ בגיל צעיר מאד לפרנסת המשפחה. הוא עבד מבוקר עד ליל ורק כשנחקק חוק שהגביל את מספר שעות העבודה, נתפנה ללמוד בשעות הערב קורסים בהנהלת חשבונות.
בנעוריו היה פעיל בתנועת הנוער הציוני-סוציאליסטי-יהודי ע"ש בורוכוב ובתנועת החלוץ ובמסגרתן הכשיר עצמו לחיי קיבוץ. עוד בחו"ל נקבע שקבוצתו תשתייך לפלוגה שבהרצליה וב-1929, משקיבל רשיון עליה, עלה ארצה והצטרף למייסדי קיבוץ שפיים. שבע שנים חיו מוטל וחבריו באוהלים על גבעת חול בהרצליה שהיתה פתוחה לרוחות הים הסמוך, עד שב-1936 עלו להתיישבות בנקודת הקבע בה שוכן קיבוץ שפיים עד היום. בשפיים הקים מוטל משפחה עם גוטה, שם נולדו ילדיהם נורית ואברהם. אל תנאי החיים הקשים שהיו נחלתה של ההתיישבות החדשה, נוסף מצב בטחון מעורער והתנפלויות מרובות מצד ערביי הסביבה ששיאן התפוצצות מוקש ומותם של ארבעה חברי משק ובהם אביה של חברתנו יעל קרניאל.
בשנות העליה הבלתי לגלית היה חוף ימה של שפיים נמל לאוניות מעפילים ואנשי המשק היו מסייעים לאנשי הפלמ"ח להעלות את המעפילים לחוף מבטחים. באחד הלילות כותר המקום ע"י המשמר האנגלי לתפישת אוניות מעפילים שישב בסידני עלי הסמוכה, תוך שימוש בירי.
בשנותיו הראשונות בשפיים עבד מוטל, כמו רבים מחברי שפיים, בקבוצת כיבוש העבודה בפרדס ליטבינסקי הסמוך, כחלק מן המאבק לעבודה עברית. כל ימיו הוא העדיף עבודה במעדר על פני עבודה "אינטילגנטית", כהגדרתו. 20 שנה עבד ברפת, תחילה בשפיים ואחר כך ברמת יוחנן, אך גם במספוא, בפרדסים, בשרברבות, בחצרנות ובבניין. דמות מרכזית היה מוטל בשפיים, מעורב בחיי המשק, מייצג את הקיבוץ בועידות מפלגתיות ומפעם לפעם נשא בתפקידים: היה סדרן עבודה, רכז קניות, חבר בועדות השונות ואף מזכיר הקבוצה.
על המשבר שהוביל לעזיבת שפיים סיפר: "ויכוחים מדיניים התחילו בקיבוץ עוד בתקופת מלחמת העולם השניה וגברו לאחר המלחמה. היתה תעמולה בעד רוסיה ומפלגת אחדות העבודה (אח"כ מפ"ם) עלתה על דרך של שמאלנות. תמונות סטאלין נתלו על הקירות. ברוח זו, להערצת רוסיה, חונכו גם הילדים. היחס לחברי מפא"י היה קשוח. רוב החברים השתייכו למפ"ם, הם דברו בקול רם על פילוג ודחפו את חברי המפלגה לעזוב. אם כי בערב האחרון, לפני עזיבתנו את שפיים, באו אחדים להשפיע עלינו לא לעזוב את המקום".
מוטל, גוטה וילדיהם, ביחד עם קבוצת משפחות נוספות נקלטו ברמת יוחנן ומצאו כאן בית. גם כאן עבד מוטל ברפת עד שנענה לצורך שנוצר בקיבוץ ונכנס לעבוד בהנהלת חשבונות, מקצוע אותו רכש, כזכור, עוד טרם עלייתו ארצה. שנים ארוכות התמיד בעבודה זו ורק ב-1987, והוא כמעט בן 80, יצא לגמלאות. זכו מוטל וגוטה לראות בהולדתם של נכדים ונינים וגם משאלו הרחיקו נדוד אל מחוץ לקיבוץ ואף מעבר לים, שמרו על קשר מכתבים וטלפונים הדוק והיו גאים בכולם. כל אחד מהם היה עבורם יחיד ומיוחד וכולם השיבו להם מסירות ואהבה בשנות הזדקנותם. מרכזיותו של הבית בחייהם של מוטל וגוטה מנע מהם להסכים לעבור לדיור מוגן והם דחו את המעבר עד שאזלו הכוחות. ומשעברו, שוב שניהם ביחד בחדרם המשותף, מוקפים בחפציהם האהובים ובתמונות בני המשפחה היקרים מכל. לפני עשר שנים הלכה גוטה לעולמה ומוטל ידע מאז שנים נטולות חדווה של גוף ההולך ובוגד וטעם חיים שהולך ואוזל. בן מאה הלך לעולמו.
יהיה זכרו ברוך
