מרדכי (מישקי) יריב

07/04/1921 - 09/11/1986

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח אדר ב' התרפ"א

תאריך פטירה: ז' חשון התשמ"ז

שם האב: דוד אבר

שם האם: פניה

ארץ לידה: בלרוס

שנת עליה: 1928

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יריב עליזה (ליזה)

נכדים ונכדות: פרץ דרור

קורות חיים –   מישקי יריב מספר:

נולדתי בעיר גרודנה (פולין – רוסיה). אבי היה צייר. למד ציור בצרפת. בגרונדה עסק בציור וגם במסחר. אמא ילידת סלובק. לסבא היתה אחוזה בנובופולי ( ע'י סולבק). אחרי נישואיה עברה לגרודנה. אבי עלה ארצה בשנת 1927 והמשפחה הצטרפה בשנת 1928. בשנים הראשונות אבי עסק בציור. בשנת 1934, החל לעסוק  בנכסי דלא ניידני. ההורים נפרדו בשנת 1931 ואמא נשארה בתל אביב.

בביה"ס 'תחכמוני' למדתי כתות יסוד עד 1931. לשנת הלמודים 1932 עברתי לבן-שמן ושם נשארתי עד סוף 1938. שם התמחיתי בגדולי שדה ומטעים. בבן-שמן הקמנו את גרעין הנוער העובד שיצא להכשרה בדגניה ב' ושהה שם שנה.  בדגניה התאחדנו עם גרעין יוצאי שפיה ששמו היה "קב' הדסה", ששהה בדגניה א'.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה, בסוף 1939, יצאנו כקבוצה לחדרה, והתמקמנו בגבעת בוסל,וחיכינו לתור לעלייה להתיישבות. היינו כ – 70 חברים.

היינו בחדרה כשנה ועבדנו בעבודות שונות במושבה. חל פילוג בגלל סיבות חברתיות. יוצאי בן שמן מהקבוצה ועוד אחרים (35 חברים) עברו לרמת יוחנן בשנת 1941. עוד בהיותינו בחדרה גויסתי לעבודת הנוער- העובד באזור השרון (המרכז-הרצליה) וכשבאתי לרמת יוחנן (חצי שנה אחרי בוא הגרעין)- הייתי מדריך

המקומי – בסניף הנוער העובד של צעירי רמת יוחנן.

באוקטובר 1942 התגייסתי לצבא הבריטי, לחיל ההנדסה. שרתתי במזרח התיכון: מצרים, לבנון סוריה והייתי בפלישה ליוון. השתחררתי מהצבא ביולי 1946. כאן, בהיותי מדריך הנוער הכרתי את עליזה ובהיותי בצבא – התחתנו.

כשחזרתי מהצבא הייתי זמן קצר-חצרן ואח"כ עבדתי בחפירת ברכות הדגים. בתקופת מלחמת השחרור תפקדתי זמן יותר ממושך כחצרן. עבדתי במספוא

(אספקת ירק לרפת) – בשנת 1950 הייתי סדרן עבודה. באוקטובר 1951 נבחרתי לתפקיד מרכז המשק. התמדתי בו 3 שנים. באביב 1955 עבדתי ברשות הניקוז של המועצה האזורית זבולון. עבדתי שם שנה. נסעתי לחצי שנה לארה"ב ללמוד לימודי חקלאות על חשבוני. בשנת 1957 שוב הייתי מרכז משק – לשנתיים. הוטל עלי לחפש תעשייה ובשנת 1961 התחלנו להתעניין  בתעשיית פלסטיקה ובשנת 1962-3 החלטנו על הקמת המפעל. באביב 1964 התחיל פלר"ם לפעול. ריכזתי את מפעל פלר"ם עד אוגוסט 1978.  נבחרתי כמזכיר ושמשתי בתפקיד שנה ואחרי זה בשנת 1979 עבדתי בתנועה ("איחוד") במחלקת התעשייה והמשכתי בתק"מ.

ריכזתי את המחלקה שלוש שנים ובנובמבר 1982 חזרתי הביתה. הייתי גזבר במשך שנתיים עד מרס 1985. ואחרי עזיבתי את הגזברות עברתי לעבוד ברפת – ביונקיה. אני שבע רצון מאוד מעבודתי ביונקיה. היה מאמץ נפשי לשנות הכוון ולעבור בעבודה חקלאית, אבל אני שבע רצון מכך.

כל השנים הייתי פעיל בכל עניני החברה והמשק.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אהבתיך – מישקי / דניאל טלמון

           

    למשקי, – דניאל טלמון

     

    בפנים רבות הכרתיך משקי, החל מימי ילדות ועד עתה…

    משקי המדריך – חודשים ברמת יוחנן. קבוצת ילדים קטנה בכפר     

    והופעת אתה, צעיר – אך בוגר מכולנו בשנים מספר, חדש – אך בוטח בדרכו, חניך הנוער העובד שהיה גאה על התנועה בה גדל , דמות!!, בדיוק הדמות שדרושה הייתה לנו אז כדי להתחיל בגיבוש אופיינו בדרך החדשה.ליום הלוויה ולא נאמרו על הקבר…

     פנים רבות הכרתיך, החל מימי ילדותי ועד עתה.משקי המדריך – חודשים     ראשונים ברמת יוחנן. קבוצת ילדים קטנה בפער גילים שבין שתיים עשרה לשש עשרה הגענו הנה. תלושים וקרועים מחברת הילדים הגדולה שם, מנוף ילדות ומבית. מתלבטים, כמו

    חדשים לאחר מכן – התגייסת לצבא הבריטי ועזבת אותנו ואת הארץ. כולנו הרגשנו בחסרונך, כולנו נשארנו קשורים אילך וזקוקים לך, ואתה…- כיצד ידעת לשמור על הקשר, לענות במכתבים אישיים לכל אחד מאתנו ולכולנו כקבוצה וזאת בנוסף כמובן על הקשר העז ששמרת עם האחת בינינו, עם ליזה שכבר אז בחרת לך כחברה בחיים.

    ומשקי אחר – משקי של המשק. ראשון היית מאלה שאינם מדור המייסדים, מצאת את דרכך לעמוד במרכז עניני המשק והנהלתו. דוגמא ומופת היית בעיני אז. משקי המשתלב בין הותיקים ואינו דוחק איש – יחד עם מישקי היורש, הבוטח בעצמו, בכישוריו ובמרצו לדחוף את העניינים קדימה.

    משקי הלומד מכל קודמיו לתפקיד יחד עם המעצב בחזונו ואמונתו דמות חדשה לחיים המשקיים ברמת יוחנן. משקי ידע לקרב, למשוך ולא לתת לפרוש לותיקים המייסדים, למנדל המנוח שאסונו ועיסוקיו בחוץ הרחיקוהו ממעגל העושים בבית, ליוסף ז"ל עם הטמפרמנט הגועש וסוער, לדוד – יבדל לחיים ארוכים, ומצד שני, משקי שידע לטפח, להדריך ולעזור לכל אחד מאתנו הצעירים ממנו שהחלו מטפסים בסולם האחריות המשקית.

    ומשקי שלמרות היותו מגזע המשקיסטים ידע להאזין כה יפה לאפרים ז"ל וממנו ללמוד ערכי קבוץ וחברה.

    ומשקי נוסף – משקי של פלר"ם. משקי של אמונה ללא לאות, של יכולת עבודה בלתי מוגבלת. שעות על שעות וכושר חשיבה וניתוח בהירים וצלולים למרות רמת הידע הפורמלי הקטנה כל כך.

    משקי שידע להתגבר על כל המיואשות והמיואשים ולסחוף את כולנו ואת פלר"ם בדרך העולה. משקי שבאותן שנים ראשונות קשות של פלר"ם, כאשר כספי ההלוואות והמענקים תמו – והמפעל טרם עמד על רגליו ואפילו לא על רגלי תרנגולת, לא ויתר אף כהוא זה, לא כלפי פנים, בבית, ולא כלפי חוץ במוסדות הממשלה שכה מהר נמצאו בם המומחים שהיו מוכנים לחרוץ גזר דין של כליה.

    משקי שידע כה יפה להניח את היסודות הנכונים, הקיבוציים, למבנה הנהלתו של פלר"ם לשלבו במערכת הקיבוצית הכוללת ללא התנשאות כלשהי מחד ותוך הבנת צרכיו וייחודו של מפעל תעשייתי מאידך.

    פלר"ם מבלעדיך משקי, אם קיים היה בכלל ודאי ששונה ואחר היה.    

    ומשקי של השנים האחרונות, שידע פעילות ציבורית פורייה במחלקת התעשייה בתנועה ובאוגד התעשייה הקיבוצית ושללא הסוס של רגע ידע לחזור עם סיום  התפקיד, להכנס לבגדי העבודה והמגפיים המרופשים של רפתן ולגדל ולטפח עגלות כאילו עסק בכך כל חייו.

    משקי של שיחת הקבוץ – מקומו הקבוע משך שנים בפאתי כותל מערב כשהוא מעורב בכל, מביע דעתו ונלחם על כל הנראה בעיניו ערכי ועקרוני                ואחרון אחרון – משקי החבר, הידיד העוזר ומסייע. משקי של השמחה, של מעגלי ההורה הסוחפת: יו פי דיה יו פי דהת  יו פי דיה יו פי דה

    משקי!!…

    אהבתיך משקי על כל אלה ויותר מכול על החברות שבך.

                                                              שלום לעפרך                                        

                                                         

     

     

  • כברוש הזה – אליעזר פארן

     משקי –          

    במותו כבחייו, כברוש הזה שנגדע באחת זקוף ובוטח באמונתו עד לרגע האחרון. רגע היה ובבא – איננו. ופתאום אני רואה אותו כפי שהכרתיו בראשונה. היה זה בכפר הנוער  בן-שמן, ואני אז ילד בחברת הילדים והוא בחברת הנוער והתמונה שנשארה מאז: שר, רוקד, זקוף ובוטח כברוש הזה.

    וכך גם כאשר ראיתיו שוב בבואי לרמת יוחנן, ולאורך כל השנים של עבודה משותפת, החל מברכות הדגים והמשך בפלר"ם, מיומו הראשון ובמפגשים

    אישיים וחברתיים.

    כמעט תמיד בתחושה של ציפייה  לחסות בצל הביטחון הזה שלו והאמונה העמוקה הסוחפת ומשרה בטחון סביב.

                 מוקדם מדי נגדעת, משקי,

                                                  תחסר לנו מאוד.

                                                   יהי זכרך ברוך

                                                   12.9.86

     

    דברים על יד קברו –      כתב אליעזר פארן

     

  • זכרו שמור עמי לטוב – יונתן בן צבי

                                זכרו שמור עמי לטוב – יונתן בן צבי

    עם היגון על הסתלקותו בלא עת של משקי נעורים אצלי גם הזיכרונות.

    אין יכולת של ממש לנחם, את ליזה, את הבנות והבנים ואת כל המשפחה.

    אפשר להשתתף בזכרון ובצער. ועם הצער, ולמרות הצער, עולים כל אותם דברים שמשקי היה.

    משקי, שבו מזיגה של כל אותם דברים טובים שאנו מחפשים, שהיינו רוצים גם למצוא כל אחד בעצמו, ולו משהו מהם.

    משקי, ראש המשפחה, משקי ראש רמת יוחנן הקבוץ, משקי ראש המעשה והחזון.

    משקי כמו שמפעל חייו בעקרי "פלר'ם" הפך היום העיקר של ביתו, קיבוצו, של רמת יוחנן.

    עבורי משקי ופלר"ם הנן שתי מילים נרדפות. זכיתי לעבוד אתו שנים רבות. לא ממש מהתחלה אבל כמעט מאז.

    האופטימיות הייתה אצלו קו מרכזי בחיים. הייתה לו התכונה הנדירה לדעת גם להעביר ולהחדיר אופטימיות זו לכל הסובבים אותו. לא זכורים לי אצל משקי של

    חולשת דעת של ממש, למרות שבודאי היו לו גם כאלה. אך נראה שידע להתחבט ולהתייסר בהם ולשמור עליהם אצלו בפנים. זכורים לי הימים של "פני פלר"ם לאן".

    המצב הרוח היה די שפוף, ומשקי כזה שעמד בראש המפעל נטל תשעה קבים של אותו מצב הרוח.

    אבל תמיד ובכל דיון ידע לצייר ולחזות ולקוות באמונה למה שיהיה אחר כך, אחרי שימצאו הפתרונות למה שאפשר, וכן לראות ולהבין שנצטרך לחיות, ולפעול עם אותם דברים שלהם לא יהיה הפתרון בנמצא עכשיו ושנמשיך להתלבט גם בהמשך.

    משקי ידע לקיים אוטוריטה ומשמעת, ידע לדרוש, וגם להוכיח, כאשר היה צורך.

    אבל כל זאת בדרכי נועם ובמתן הרגשה שבעצם א נחנו שותפים, עובדים יחד, נכשלים ביחד, מצליחים ביחד, ובעיקר נאבקים ביחד באותם דברים שבסופו של דבר נוכל להם. היו לו יכולת מופלאה, וגם סבלנות להאציל סמכויות מחד, ומאידך לא להשאיר אותך לבד עם הסמכות אלא לתת תמיד גבוי, עצה ועזרה.

    כשאפשר נתן משקי לאלה שעבדו איתו חופש פעולה מלא. כשצריך היה, על מי להישען, וכל זאת ברוח טובה, ולמעלה מזה: בחדוות חיים ומעשה.

    למרות הגישה ההומאנית, אישית, פרגמאטית וותרנית כביכול של משקי, הוא היה גם עקשן גדול בדברים עקרוניים. לא ראיתי אותו מוותר על דעתו, והיה מעלה אותה בכל פעם, באסיפות הקבוץ, בישיבות, של המפעל. גם כשלא היה דווקא בדעת הרוב ידע לעמוד על דעתו בדיון עד הסוף. אף לקבל את ההכרעות משנתקבלו גם אם לא מצאו חן בעיניו. ומעבר לזאת ידע גם למלאן באמונה.

    היו בו במשקי הרגשה והתנהגות של אחריות אישית לכל מה שקורה. ובצוותא עם יכולתו להביא גם למימושם של הדברים, נוצר לאישיותו מעמד בכיר במיוחד.

    מעמד שאיננו מוקנה מכוח תפקידים ועמדה פורמאליים. אלא כזה המתהווה ונוצר

    במשך הזמן והרי הוא קיים ועומד בפני עצמו.

    אל מישקי הייתי בא כדי לטכס עיצה וכדי להעזר בדעתו, השקפותיו וניסיונו,

    וכדי להרגיש כל פעם מחדש שאכן "עוד לא אבדה תקוותינו". פשוט, לשאוב עידוד

    ממעין לא אכזב זה של ראיית חיים חיובית, ואמון במערכת הסביבה של חיינו, הנקראת קיבוץ.

    משקי ידע לטעת בכל מי שבא איתו במגע את ההרגשה שהוא, היושב מולו, הנו חשוב, חשוב מאוד. שדעתו חשובה, שהוא עוסק בדברים חשובים, שאין דברים קטנים מדי  מכדי לעסוק בהם ולהתייחס אליהם ברצינות. והיה בכל מפגש איתו משב ומשוב מרענן ונוסך חשק להמשיך ולעסוק בכל אותם עניינים שמדרכם הנם מעשי יום, יום.

    משקי, עם הליכתו מאתנו השאיר אחריו רמת יוחנן קצת אחרת מזו שהייתה. 

    מפעלי חייו נשארו אתנו, מהזיכרונות הטובים והדרכים הטובות בהן התהלך גם הם נשארו אתנו, וישארו. הלך, והשאיר לנו הרבה מאוד. לא צוואה ולא צווים, אך מערכת של הרבה דברים קטנים וגדולים, וכולם מהתחום של "עשה" ועשה בדרך חיובית ואנושית.

    עם הידיעה שנפלה עלינו על מותו הפתאומי נשאלתי – ולנו יום גדוש ועמוס לעשייה – הנמשיך במצוות היום או נעצור?

    התשובה הייתה: נמשיך, כי זאת בודאי היה אומר גם משקי, לו יכולנו לשאול.

    אין אנו יכולים כבר לשאול, אך בתוכנו יודעים אנו את צוואתו הבלתי כתובה של משקי. והיא לנו כמורה דרך, כאזימוט לצורת חיים לדרך שאינם יכולים בלא יזמה

    ואמונה, ומאבק יום יומי באתגרים מבחוץ ומבפנים, ומעל לכל עשייה יום יומית שיש לעסוק בה לאורך כל הדרך.

    על זאת הוכרתי את משקי ואהבתי אותו, ביחד אתכם כל בני משפחתו.

    איתי עוד רבים מאיתנו.

                                       וזכרו שמור איתי לטוב!

                                        

     

    .

       

      

     

                        

                                  

    זכרו שמור עמי לטוב – יונתן בן צבי

     

    עם היגון על הסתלקותו בלא עת של משקי נעורים אצלי גם הזיכרונות.

    אין יכולת של ממש לנחם, את ליזה, את הבנות והבנים ואת כל המשפחה.

    אפשר להשתתף בזכרון ובצער. ועם הצער, ולמרות הצער, עולים כל אותם דברים שמשקי היה.

    משקי, שבו מזיגה של כל אותם דברים טובים שאנו מחפשים, שהיינו רוצים גם למצוא כל אחד בעצמו, ולו משהו מהם.

    משקי, ראש המשפחה, משקי ראש רמת יוחנן הקבוץ, משקי ראש המעשה והחזון.

    משקי כמו שמפעל חייו בעקרי "פלר'ם" הפך היום העיקר של ביתו, קיבוצו, של רמת יוחנן.

    עבורי משקי ופלר"ם הנן שתי מילים נרדפות. זכיתי לעבוד אתו שנים רבות. לא ממש מהתחלה אבל כמעט מאז.

    האופטימיות הייתה אצלו קו מרכזי בחיים. הייתה לו התכונה הנדירה לדעת גם להעביר ולהחדיר אופטימיות זו לכל הסובבים אותו. לא זכורים לי אצל משקי של

    חולשת דעת של ממש, למרות שבודאי היו לו גם כאלה. אך נראה שידע להתחבט ולהתייסר בהם ולשמור עליהם אצלו בפנים. זכורים לי הימים של "פני פלר"ם לאן".

    המצב הרוח היה די שפוף, ומשקי כזה שעמד בראש המפעל נטל תשעה קבים של אותו מצב הרוח.

    אבל תמיד ובכל דיון ידע לצייר ולחזות ולקוות באמונה למה שיהיה אחר כך, אחרי שימצאו הפתרונות למה שאפשר, וכן לראות ולהבין שנצטרך לחיות, ולפעול עם אותם דברים שלהם לא יהיה הפתרון בנמצא עכשיו ושנמשיך להתלבט גם בהמשך.

    משקי ידע לקיים אוטוריטה ומשמעת, ידע לדרוש, וגם להוכיח, כאשר היה צורך.

    אבל כל זאת בדרכי נועם ובמתן הרגשה שבעצם א נחנו שותפים, עובדים יחד, נכשלים ביחד, מצליחים ביחד, ובעיקר נאבקים ביחד באותם דברים שבסופו של דבר נוכל להם. היו לו יכולת מופלאה, וגם סבלנות להאציל סמכויות מחד, ומאידך לא להשאיר אותך לבד עם הסמכות אלא לתת תמיד גבוי, עצה ועזרה.

    כשאפשר נתן משקי לאלה שעבדו איתו חופש פעולה מלא. כשצריך היה, על מי להישען, וכל זאת ברוח טובה, ולמעלה מזה: בחדוות חיים ומעשה.

    למרות הגישה ההומאנית, אישית, פרגמאטית וותרנית כביכול של משקי, הוא היה גם עקשן גדול בדברים עקרוניים. לא ראיתי אותו מוותר על דעתו, והיה מעלה אותה בכל פעם, באסיפות הקבוץ, בישיבות, של המפעל. גם כשלא היה דווקא בדעת הרוב ידע לעמוד על דעתו בדיון עד הסוף. אף לקבל את ההכרעות משנתקבלו גם אם לא מצאו חן בעיניו. ומעבר לזאת ידע גם למלאן באמונה.

    היו בו במשקי הרגשה והתנהגות של אחריות אישית לכל מה שקורה. ובצוותא עם יכולתו להביא גם למימושם של הדברים, נוצר לאישיותו מעמד בכיר במיוחד.

    מעמד שאיננו מוקנה מכוח תפקידים ועמדה פורמאליים. אלא כזה המתהווה ונוצר

    במשך הזמן והרי הוא קיים ועומד בפני עצמו.

    אל מישקי הייתי בא כדי לטכס עיצה וכדי להעזר בדעתו, השקפותיו וניסיונו,

    וכדי להרגיש כל פעם מחדש שאכן "עוד לא אבדה תקוותינו". פשוט, לשאוב עידוד

    ממעין לא אכזב זה של ראיית חיים חיובית, ואמון במערכת הסביבה של חיינו, הנקראת קיבוץ.

    משקי ידע לטעת בכל מי שבא איתו במגע את ההרגשה שהוא, היושב מולו, הנו חשוב, חשוב מאוד. שדעתו חשובה, שהוא עוסק בדברים חשובים, שאין דברים קטנים מדי  מכדי לעסוק בהם ולהתייחס אליהם ברצינות. והיה בכל מפגש איתו משב ומשוב מרענן ונוסך חשק להמשיך ולעסוק בכל אותם עניינים שמדרכם הנם מעשי יום, יום.

    משקי, עם הליכתו מאתנו השאיר אחריו רמת יוחנן קצת אחרת מזו שהייתה. 

    מפעלי חייו נשארו אתנו, מהזיכרונות הטובים והדרכים הטובות בהן התהלך גם הם נשארו אתנו, וישארו. הלך, והשאיר לנו הרבה מאוד. לא צוואה ולא צווים, אך מערכת של הרבה דברים קטנים וגדולים, וכולם מהתחום של "עשה" ועשה בדרך חיובית ואנושית.

    עם הידיעה שנפלה עלינו על מותו הפתאומי נשאלתי – ולנו יום גדוש ועמוס לעשייה – הנמשיך במצוות היום או נעצור?

    התשובה הייתה: נמשיך, כי זאת בודאי היה אומר גם משקי, לו יכולנו לשאול.

    אין אנו יכולים כבר לשאול, אך בתוכנו יודעים אנו את צוואתו הבלתי כתובה של משקי. והיא לנו כמורה דרך, כאזימוט לצורת חיים לדרך שאינם יכולים בלא יזמה

    ואמונה, ומאבק יום יומי באתגרים מבחוץ ומבפנים, ומעל לכל עשייה יום יומית שיש לעסוק בה לאורך כל הדרך.

    על זאת הוכרתי את משקי ואהבתי אותו, ביחד אתכם כל בני משפחתו.

    איתי עוד רבים מאיתנו.

                                       וזכרו שמור איתי לטוב!

                                        

     

    .

       

      

     

                        

     

  • הפך החזון לגלגלי חרושת- ראובן ע.

     

    הָאִישׁ אֲשֶׁר הָפַך

    אֶת הֶחָזוֹן לְגַלְגַלֵּי חֲרושֶׁת

    הָאִישׁ אֲשֶׁר גָּדַל בִּשְׂדוֹת תִּלְתָּן

    יָדַע, הֵבִין בְּחוּשׁ,

    כִּי הֶעָתִיד טָמוּן בְּאוּלַמּוֹת יְצוּר

    וּבָאָדָם אֲשֶׁר חוֹלֵשׁ עַל הַמְּכוֹנָה.

     

    נָכוֹן הָאֲדָמָה רַק הִיא

    תַּצְמִיחַ לֶחֶם,

    אַךְ אֶת כְּנָפָיו יִבְנֶה הָאִישׁ 

    בַּהֵיכָלוֹת תַּעֲשִׂיָּה.

     

    הוּא לֹא הִרְעִים בְּקוֹל

    יָדַע הָאִישׁ בְּנֹעַם לְשַׁכְנֵעַ,

    לִרְתֹּם אֶל חֲזוֹנוֹ

    בַּעֲלֵי חָזוֹן, אַנְשֵׁי תְּבוּנַת כַּפַּיִם

    רָאוּ אִתּוֹ מִתּוֹךְ הָאֵין

    עוֹר וְגִידִים קוֹרֶמֶת הַתַּעֲשִׂיָּה.

     

    אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לִהְיוֹת נוֹשְׂאֵי כֵּלָיו

    כִּי לֹא רַק חֲזוֹנוֹ

    יָדָיו הַשְּׁתַּיִם

    הֵן שֶׁהֲבִיאוֹנוּ עַד הֲלוֹם.

     

    ראובן עזריאלי 17/9/06

  • תעודת זהות

    מרדכי (מישקי) יריב

    בן פניה ודוד אבר

    נולד בגרודנה בילורוסיה

    כ"ח בסיון תרפ"א  04.07.1921

    נשוי לליזה

    אבא למתי, עירית, רותה וצור

    עלה לארץ בשנת 1928

    הצטרף לרמת יוחנן 1940

    נפטר ז' באלול  תשמ"ו  11.09.1986

    בן 65 במותו