מרים גילמן
משפחת רמת יוחנן נפרדת היום מאחת הדמויות המיוחדת במינן שהתהלכו בינינו, חברה יקרה ואהובה שהסתלקה מן העולם בשיבה מופלגת. במשך תקופה לא קצרה שקעה מרים אל מותה, הלכה והתמעטה, הלכה ופחתה. שנים של הסתגרות בדלת אמות של "חמדת אבות" הרחיקוה מעין הציבור, עד שנמוגה כליל. אין זה דבר שכיח במחוזותינו כי הפרידה מאדם תעשה ללא נוכחות איש מהמשפחה הביולוגית, אבל אולי דווקא בגלל זה מתעצמת התחושה כי במקרה של מרים משהו מחזונם של הוגי רעיון הקיבוץ, על הקיבוץ כמשפחה גדולה, תחליף-מה למשפחה שנותרה מעבר לים, זכה להתממש. הרבה, אגב, בזכותה של מרים עצמה, שבחרה לראות כך את המקום הזה ואת יושביו.
למרים לא היו כאן בני משפחה, בשר מבשרה, ובכל זאת רבים החברים שחשו במשך השנים, וביתר שאת היום, יום הפרידה ממנה, שעבורם מרים היתה מעין אחות, דודה, סבתא ובעיקר היתה חברה יקרה מאד, וגם היא ראתה כך אותם. מרים בחרה בנו כמשפחתה. בגיל מבוגר יחסית היא התמסרה לאורחות חיי הקיבוץ באדיקות, קשרה קשרי רעות ואהבה עם רבים, ותרמה ככל יכולתה מכל השפע שהיה בנפשה ובאישיותה.
מרים נולדה בלוס אנג'לס ב-1922 להוריה יוליוס ויֶטָה וייסשטיין, יהודים שהיגרו ממזרח אירופה והשתקעו בארצות הברית. "אני קוראת לעצמי צברית מלוס אנג'לס", אמרה בראיון שנערך עמה, "כי שם נולדתי. גדלתי בבית יהודי ציוני. דיברתי יידיש עד אשר יצאתי ללמוד בבית הספר".
היא עברה את מסלול בית הספר כמקובל, עד התיכון, ואחר כך נכנסה לאוניברסיטה של קליפורניה, UCLA, שם סיימה לימודי תואר ראשון במוסיקה ובצרפתית וכן השלימה תעודת הוראה.
הוריה רצו מאד שתצטרף לתנועת נוער ציונית. "הלכתי לפגישה-שתיים", סיפרה, "וזה פשוט לא משך אותי. זוכרת שהתוכחתי עם הורי שלא יכולה לקום מדינה יהודית בתוך ים של ערבים מסביב".
מרים הקימה משפחה עם חיים גילמן, אבי ילדיה: דבי ודיוויד.
בתחילת שנות ה-60 הפליגה המשפחה לביקור בארץ. טרם נסיעתם אמרה להם חברתם אינגֶה, ששהתה כאן אף היא עם ילדיה, שאי-אפשר לבקר בארץ ולא להיות בקיבוץ לפחות יום אחד. כך הזדמנו לביקור בן יום ברמת יוחנן.
בקיבוץ קיבלו אותם בשמחה רבה, כך על פי עדותה, בעיקר חבריה של אינגה: סוכי וצפרירה שֹהם, אתה נצר, תמר קנול, בן-ציון ובלה פיינשטיין וחנה ואלקנה כרמון, זכר כולם לברכה.
המשפחה המשיכה את טיולה בין מקומות שונים בארץ ובאחד הימים, בשובם למלון בחיפה, המתין להם פתק מאלקנה כרמון בו טען שאי אפשר להכיר את הקיבוץ אם לא מבלים בו שבת שלמה. הם נענו להצעה והגיעו לקיבוץ בשנית. "היה לנו נעים שרוצים אותנו", סיפרה. "היתה קבלת פנים נהדרת. אלקנה וחנה נתנו לנו את ה'דירה' שלהם. אינני יודעת איפה הם ישנו באותו הלילה, הדירות היו כל כך קטנות…".
המשפחה שבה לארה"ב ועד מהרה, בהחלטה משפחתית, עשו את כל ההכנות הדרושות לקראת עליה ארצה. "מאד מצא חן בעינינו הקיבוץ", אמרה. "מה שבעיקר מצא חן בעינינו היתה האידאולוגיה. חשבתי אז, מה אני יכולה לתרום לקיבוץ? אולי אוכל להיות מורה לאנגלית". חשבה ועשתה. היא למדה באוניברסיטת ברקלי בקורס אינטנסיבי להוראת אנגלית כשפה זרה וכעבור שנה קיבלה תעודת הסמכה.
מרים, חיים והילדים הגיעו לרמת יוחנן ב-1965. הילדים נכנסו לבתי הילדים ולחינוך המשותף ומרים השתלבה בצוות בית החינוך ב"גוש זבולון" כמורה לאנגלית.
כשפרצה מלחמת ששת הימים ואזרחי ארה"ב נקראו לחזור לארצם, החליט חיים לעזוב ועמו הילדים. כמי שהיה בזמנו בקו החזית במלחמת העולם השנייה חייל בצבאו של פטון, הוא זכר מה היא מלחמה והעדיף שלא להיות כאן.
כמורה, לא התיר לה מצפונה לעזוב את התלמידים וכך, בעוד בעלה והילדים נסעו אל מעבר לים, נשארה מרים כאן, חוֹוה את ימי המתח והחרדה, אך גם את אופורית הנצחון המשכרת. "עזרתי להכין את הבתים והכיתות למלחמה, לאטום את החלונות", סיפרה. "כל מה שקרה היה מרגש מאד. פתאום היתה ירושלים אחת שלמה".
מיד אחרי המלחמה, שנתיים אחרי בואה ארצה, עזבה מרים את הארץ והתאחדה עם משפחתה בארה"ב. ב-1975 חזרה בגפה ארצה וחרף גילה (היתה כבר מעל ל-50), נתקבלה ברמת יוחנן בזרועות פתוחות וחשה עצמה בשל כך בת-מזל. מאז היא כאן.
כחברת קיבוץ מן המניין היתה מרים מעורבת תמיד בעשייה למען הקהילה. הרבה מעיסוקיה, הרשמיים וההתנדבותיים, היו פועל יוצא של ידיעותיה באנגלית: כך בשבע השנים בהן היתה מורה לאנגלית בבית החינוך, כך בשעורי העזר שנתנה לרבים מילדי המשק והתרגומים לסטודנטים ולמשרדים, וכך בצאתה לפעילות תנועתית בהוצאת המהדורה האנגלית של כתב העת "שדמות". שנה אחת אינטנסיבית היתה אם הבית בחדר האוכל ושנים רבות-רבות עבדה בנוי, עבודה שבה נתמזגו שלוש מאהבותיה: הצומח, האדמה והאסתטיקה, ובכלל – כך אמרה, "זו היתה פיזיותרפיה בשבילי". מרים התמידה בעבודתה בנוי עד לשלהי העשור התשיעי לחייה. ככל שהתבגרה הלכו, אמנם, והצטמצמו השטחים בהם טיפלה, אך לא כך מידת האחריות שגילתה כלפי פינות נידחות ומוזנחות במשק שזכו לגאולה תחת ידיה האוהבות.
במשך השנים נטלה חלק בועדות ציבוריות ודרך פעילותה בהן נחשפה ללא-מעט קשיים בחיינו הקיבוציים: בשנות חברותה בועדת קליטה גילתה, כך לדבריה, שרמת יוחנן קשה מאד לקליטה. כשהיתה חברה בוועדת מנויים נחשפה לקושי הגדול במציאת מועמדים מתאימים. "כל שם שהעלו", סיפרה, "היה מי שמצא בו חסרונות". "מאד קשה למצוא ממלאי תפקידים שיהיו מוסכמים על כולם", אמרה. שנים רבות ריכזה את ועדת הקלפי, היתה חברה במועצת הקיבוץ ועוד.
אישה צנועה היתה מרים, עד כדי סגפנות, אך כולה עושר תרבותי: אשת ספר, חובבת מוסיקה קלאסית ולעת זקנה גם ציירת. אל תחביבה זה האחרון, שבו עסקה גם בילדותה, חזרה מרים כשנפתח "במועדון דורות" חוג לציור. לצד זאת ציירה בחוג שהתקיים ברמת יוחנן בהדרכת דני זק. עולם חדש נפתח בפניה ומאז לא הפסיקה לצייר, גם בחוגים וגם בביתה: בצבעי מים, באקריל, רשמה בעפרון ובפחם ולדבריה זה היה תענוג גדול.
ב-2007 הוצגה תערוכה בבית ההנצחה של ציורים שציירה מרים בהשראת הטבע שסביבנו וכעבור מספר שנים תערוכה נוספת של עשרות דיוקנאות של דמויות מהארץ והעולם, אותן היטיבה לרשום ביד אמונה. ציור שציירה במסגרת החוג ב"דורות" אף זכה במקום הראשון בתחרות ארצית לציורי גמלאים.
כל עוד עמדו לה כוחותיה, היתה מרים מרחיקה טוּס מדי קיץ ללוס אנג'לס, שומרת, למרות המרחק, על קשר קרוב עם חבריה מילדות ועם דבי, שנותרה בתה היחידה, לאחר מותו הטראגי של דיוויד, בנה. יחד אף יצרו השתיים, במלים ובציור, ספר עבור מוזיאון ילדים בלוס אנג'לס שנועד לטפח את מודעותם של ילדים לאיכות הסביבה ולשמירה על כדור הארץ.
שנותיה האחרונות של מרים היו, כאמור, שנות התמעטות, שנים שמבחינות רבות לא היתה בהם כל חדווה. ועם זאת, זכות גדולה זיכו אותה השנים הללו להינשא על כפי מלאכים של מטה, חבריה משכבר הימים, רותה, דני, סוּ, רון ואחרים וכמובן צוות "חמדת אבות", ולסיים את חייה עטופה ומחובקת.
נפרדים ממך, מרים, בצער, ברגשי כבוד והערכה ובאהבה גדולה, שולחים מכאן את תנחומינו לדבי
