מרים מספרת בעצרת השואה והגבורה
מוצ"ש כ"ז תשמ"ז-25.4.87
המלחמה תפסה אותי בתור אישה צעירה שזה עתה נישאה.
את בעלי – שהיה מנהל בנק – מיד לקחו למחנה ויותר לא ראיתיו.
יצאה פקודה שהיהודים צרכים להיכנס לגטו, חברתי הטובה, פולניה יעצה לי להסתתר בביתה. לאחר זמן, מה הגיעו צעירים פולנים ואמרו שהם יודעים "שהיהודיה" מסתתרת כאן, שיתנו להם כסף ודברי ערך כדי שלא יסגירו אותה. הם קיבלו כל מה שדרשו, למחרת חזרו ואמרו – על "היהודיה" להסתלק – מקומה בגטו.
זוג צעירים מיודדים עם חברתי, הציעו לי את עזרתם ואפשרו לי להסתתר בביתם. הם גרו בכפר לא רחוק מורשה. הבחור עבד בוילה של יהודי מקורב לממשלת פולין שנמלט על נפשו והפקיד אותו על ביתם.
הצעירים הללו, לא ידעו קרו וכתוב, אך היו אנשים בעלי לב ורגש. הוילה היתה ממוקמת בקצה הכפר, במרחק מהכפר מכל הבתים – תנאים שהקלו על הסתתרותי.
המצב היה כזה, שאני ישבתי במטבח וכשהיה נכנס משהוא – הייתי מסתתרת מאחורי הוילון – כך זה ערך מספר שבועות עד שהמצב הלך והחמיר. הגרמנים החלו לערוך חיפושים בבתים ועברו מבית לבית.
מיטיבי חפרו לי בור ברצפת המטבח ושם יכולתי להימצא רק במצב
של שכיבה. בימים רבצתי מתחת לרצפה על מזרון קש באפס מעשה.
הלילות היו זמנים הטובים עבורי, אז יכולתי לצאת ולשאוף אויר צח ולחלץ את עצמותי. למזלי בחורף בפולניה הלילות ארוכים.
כשהמצב החמיר והחיפושים גברו הוחלט שאני חייבת לצאת מהבית והוחבאתי במלונה שנחפרה ונבנתה בשדה הירקות מוסוות בקוצים. בקיץ היה עוד נסבל, אבל בחורף בגשמים הקור והגשם חדרו למלונתי.
בשנת 1943 חברה שלי הביאה לי את בנה בן – ה – 12 להסתתר איתי. יום אחד היגיעו לבית, קציני הגסטפו עם כלב גישוש – מאולף לגילוי בני אדם, שמענו את נשיפת הכלב ואת דפיקות הנעליים המסומרות על הריצפה – "אנחנו מחפסים בנדיטים, קומוניסטים ויהודים" – אמרו.
לבותינו דפקו כהלמות פטישים, חששתי שהגסטפו ישמע את נקישות שיני הילד.
ולפתע קרה נס – הכלב סטה מתקידו שניתן לו ע"י הולכי על שתיים
לגלות אותנו ובשל דחפיו הכלביים שהתבטאו בחיזור אחרי הכלבה הנמלטת נצלנו – והסיוט נגמר. עבר זמן רב, לא יכולתי להרגע והילד לא יכול היה לחזור למצבו הקודם ואימי נאלצה לקחתו.
זכור לי מקרה אחר,: חורף קשה שלג ושמש בוהקת, בהירה על השלג. הנאצים חזרו לחיפושיהם הקיפו את הכפר, הפעם בצבא גדול, ברעשים של נביחות כלבים והמולת קולות הולכים וקרבים. הבנתי שאין זמן לחכות ועלי להימלט. התחלתי לרוץ ונזכרתי שהמרפאה שבקצה הכפר שרתו נזירות. אני רצה ומשאירה אחרי עקבות ברורים הלובן הבוהק מול השמש, הפחד משתלט על כל גופי, הגעתי חסרת נשימה, הדם דופק ברכות, הנזירה התרשמה שאני חולה קשות והגישה לי סמי הרגעה והציעה לי להתפלל, כרעתי על ברכי מול ישו הצלוב ולראשונה מאז פרוץ המלחמה פרצתי בדמעות ללא מעצור. חשבתי בליבי לו יכולתי להשאר כך רכונה על ברכי מול הפסל וגבי אל העולם עד אין סוף!…
הנזירה חזרה והתבוננה בצעירה המתפללת בדביקות, אינני יודעת מה היו מחשבותיה, לאחר כמה שניות אמרה לי, בנועם," צעירה עליך ללכת" – בחוץ עדיין נשמעו קולות יריות ונביחות. בקרבת מקום ראיתי חפירות לבית שבנייתו לא הושלמה, נפסקה לפני פרוץ המלחמה, התחבאתי בחפירות. ראיתי איש במדים שחורים מתקרב חששתי שהוא חייל גרמני.
אבל בוש ,שיחק לי מזל הוא היה פולני וגם הוא נמלט מהגרמנים.
כך עבר הזמן, כל יום ופחדיו ואירועיו. חיכיתי ללילות הבטוחים יותר!
שנת 1944, הגרמנים החלו נוחלים תבוסות במלחמה, הם היו נפחדים, אכזריים יותר כמו כלבים נגועי כלבת. ידעתי על שטרבלינקה ואוושויץ כבר חוסלו, ידיעות הגיעו שהצבא הגרמני התחיל לסגת, ומתקרב אל הכפר. הרעש התגבר מהבקר, אופנועים, כלבים,יריות, נדמה היה כי האלפים מציפים את הסביבה – חשבתי – מהתופת הזאת כבר לא אצא.
חזרתי לבור ומבעד הסדקים ראיתי את הצעירה המבוהלת. ראיתי את פני (תמיד היו איתי כלי איפור) לא רציתי להתפס כרוח רפאים וחיכיתי לגזר דיני.
חשבתי שהמלחמה מסתיימת – אני רוצה לחיות.
וגם הפעם שיחק לי מזלי – הם עברו קרוב מאוד אלי, השיירה חלפה מבלי להיתקל בבור.
ינואר 1945 שמענו רעשים אחרים הפעם – אווירונים. הגוי שאצלו התחבאתי דפק על קרש הבור שבו הייתי מונחת וקרא:" מרישה תצאי הרוסים הגיעו".
פחדתי לצאת הרגשתי מדוכאת, חסרת כוח רצון, אור היום לא שייך לי. לקח זמן עד שנעתרתי להפצרותיו ומילותיו החמות והעזתי לעלות מן הבור ולשבת בין בני המשפחה. נכנס קצין רוסי באופן אינסטיקטיבי חיפשתי מקום מסתור. בעלי הבית הרגישו בפחדי והרגיעו אותי. הקצין הבחין בהתנהגותי המבוהלת התבונן ואמר "את יהודיה וגם אני יהודי".
נשארתי עוד שנה נוספת לגור עם הזוג הנפלא הזה. לא היתה לי כל מטרה. ידעתי שאין לי אף אחד – כחודש לאחר השחרור צעדתי רגלי עם בעל הבית לורשה למקום מגורי.
נודע לי שאמי הלכה לטרבלינקה ולא נשאר איש מבני משפחתי.
גם הרחוב והבית היו הרוסים לבלי הכר, חזרתי לכפר.
בני הזוג שהצילוני נימנים בין חסידי אומות העולם.
מקבלים מילגה חודשית מהקונגרס היהודי העולמי.
וממני מקבלים תרופות שהם כה זקוקים להם בעת מחלתם היום.
מרישה
רמת יוחנן
