מרים (מרישה) וייס

29/06/1915 - 01/04/1997

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ז תמוז התרע"ה

תאריך פטירה: כ"ג אדר ב' התשנ"ז

שם האב: צבי (גמפל)

שם האם: חנה

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1949

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דוד וייס

מרישה וייס

מרים נולדה בורשה בשנת 1915 למשפחה אמידה.

היות וביתה לא היה בית דתי למדה בבית ספר נוצרי ושפת האם שלה היתה פולנית. עקב חינוך זה ידעה מעט מאוד על יהדותה.

בשנת 1934 התחתנה מרים לראשונה, שמחה זו הסתיימה מהר מאוד

בהשמדתו של בעלה במחנה מטהואזן. אביה נפטר לפני המלחמה. אמה, עליה השלום, וכל משפחתה ודודותיה ניספו בטרבלינקה. ומרים בזכות ידידות פולניות שהחביאו אותה, נחלצה מהתופת הקשה, אבל מצפונה ומחשבותיה וכל זכרונותיה- נתונים היו כל חייה למשפחתה.

האנטישמיות אחרי המלחמה היתה קשה , הרדיפות הציקו ומרים החליטה עם ידידיה והסכימה לצאת את פולין. עברה למחנה ניצולים בגרמניה. לאחר המלחמה – נשאה בשנית לחנוך אייזנברג – יחד איתו ולאחר מסעות נדודים וסבל על אונית משא המביאה אותם מקפריסין – לישראל הם עברו למחנה עולים. באמצעות קרובות משפחה ודרך ידידים נוצר הקשר עם הניה זיידמן ברמת יוחנן. הניה דרך מכתבים מקפריסין שכתבה מרים מכתבים ספוגי תלאות  הבינה לנפשה של מרים.

כל השנים ניסתה והצליחה לעזור למרים להתגבר ולהמשיך ולהעלות מורל. הניה בסבלנותה הרבה השפיעה רק טוב וקשרה את נפשות שתיהן בקשר בל ינתק.   מרים הגיעה למשק בתקופה של צנע ומחסור חמור בכל השטחים.

הימים שוב ימי מאבק ובמרכזם ההסתגלות לחיי קיבוץ בארץ. כעבור שנים של נסיונות עזב חנוך את מרים והיא נותרה שוב לבדה.

עם מותה הפתאומי תמו יסוריה וסיוטי הרדיפות. מחד רדיפות הגרמנים ומאידך רדיפות המצפון שייסר אותה כלפי אמא שלה שנותרה לבדה בטרבליקה.

ואם להאמין בעולם הבא תיפגש מרים עם אמא, עם כל דודותיה והקרובים שנספו. היתה לה זכות לעזוב את העולם  בשבת בצהרי יום כצדיקה. שם תגלה שוב את סגולות האופי שלה והברקות ההומור. היכולת לשמח אנשים במסיבות ופגישות.

מרים למדה אנגלית וספרות והתעניינה במתרחש סביבה. עבדה 7 שנים במטבח ואחר כך עבדה שנים בגיהוץ חולצות  במחסן הבגדים.

בעזרת ידידים בקרה בארצות הברית ובשויצריה ולמרות שמצאה שם מכרים וידידים חזרה לרמת יוחנן ופה מצאה תמיד את ביתה.   וכשהרגליים לא נשמעו לה והזיכרון נחלש עד לאי יכולת להכיר אנשים ואחרי נפילה, עברה לחדרי חולים. שם נמצאו מטפלות ואחיות שהתמסרו לה עם כל הלב, הנריטה בראשם. הנריטה היתה לה כאמא וכל  הצוות כאחיות. שם מצאה את מנוחתה ושלוותה.

 

יהי זכרה ברוך!

(כתבה: שרה'לה גינס)

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מרים היקרה – רחל גוטדינר

    מרים יקרה!                                                 ינואר 1997

    אז – הלכת… סוף הייסורים שלך.

    כך סבורים אלה, שעמדו ושעומדים מהטווח שלך. הם עומדים צודקים.

    בשבילי אבל, את באמת חברה יקרה! אני רואה  ורוצה לראות אותך, כפי שהיית בשבילנו. נאמנה, מרגישה איתנו בטוב וברע. ממש כמו בת משפחה טובה.

    באנו לרמת יוחנן כמעט באותו הזמן. כעולים חדשים, היה תמיד על לדבר. לא דווקא על זמנים עברו! העבר שלנו היה דומה… על הווה ועתיד.

    זה מאחד.

    את, מרוצה מאוד, שהגעת סוף, סוף למקום, שאין ולא יהיו לך יותר דאגות גדולות…מכל הבחינות! כיוון שלא עבדת קשה אף פעם ולא היו לכם ילדים, לקחת על עצמך מטבח ערב, עם בעלך חנוך.

    את היית תמיד נחמדה לאנשים, לא קטנונית. הסתגלת מהר, מאוד לעובדות החיים החדשים!

    למרות שלא היה לך מושג על עבודות הבית. שנים רבות בילית במטבח. יתר הזמן עבדת במחסן הבגדים שם גיהצת.

    כשהגעת לחדרי חולים, גם שם לא רצית לשבת בידיים שלובות. כמה שרק יכולת, גיהצת. הביאו לך עבודה מהמחסן.

    מההתחלה באתי לקחת אותך, מרים. לטיול בקלנוע, לכוס קפה אותה לחדרי, לשיחה  קלה.

    כשמצבך התדרדר, פשוט לא יכולתי לראות את זה! לבי כאב מאוד. נשבר בי משהו!

    איך יתכן – שבן אדם לעת זקנה משתנה כל כך? מה קורה לבן אדם?

    למה כל התלאות האלה? למה זה לא בא ברגע אחד ונגמר! האם לא מגיע לו קצת רחמים?

    לו היתה אפשרות להזמין!…

    ידידה יקרה הלכה…

    יהי זכרה ברוך!

    חברתך

    רחל גוטדינר.

  • ימיה האחרונים של מרים – הניה זיידמן

     ימיה האחרונים של מרים – מרישה                     3.1.97

    נפגשים היום לתת כבוד אחרון למרים – מרישה . מרים היא עדות חיה לזוועות השואה שרצינו להתעלם ממנה. מרישה לא יכלה להשתחרר מ הזיכרונות הגטו שלוו אותה עד הרגע האחרון. בסוף חייה התחילה לדבר גרמנית, במחשבה, שהיא ואמא שלה במחנה. היתה מחביאה אוכל ואורזת בתוך הבגדים ומוכנה שוב למסע ארוך.

    גם זכרונות של נדודים מפולניה דרך גרמניה, איטליה ולבסוף למחנה בקפריסין, כשהספינה שלהם נתפסה ע"י האנגלים, בימי המנדט.

    בסוף השתקעה בדירה שמעבר לכביש והיתה מאושרת ועשתה מאמצים כבירים להתאים את עצמה לקיבוץ, אלא שמצב זה נפסק.

    כתוב באיוב: "ומה שיגורתי פחדתי ויבוא לי".

    הגיע מחלת השכחה (אלצהיימר) הרגלים לא נשמעו לה והיתה נאלצת לעבור דירה קרובה לחדר חולים והמרכז. הדירה החדשה היתה זקוקה לשיפוצים ורעש המכוניות היה מוציא אותה משווי משקל והעצבים לא עמדו לה. גם החולים המטופלים, היו משמיעים קולות מוזרים, וגם דבורים שחוזרים על עצמם.

    נוסף לזה, הפסיקה להכיר אנשים ושוכחת שמות של ידידים הכי קרובים. ואחרי שנעלמו אנשים אלה, התחילו הגעגועים למכתב קצר או שיחת טלפון. נשארו גם מכתבים שלא נשלחו וכשנודע לה שהם כבר אינם, לא היתה מסוגלת להתייחס לזה.

    יהיו זכרה ונשמתה ברוכים, והלוואי תמצא מנוחה בעולם הבא, כפי שמובטח.

    הניה זיידמן

  • זכרונות מן התופת – מרים מספרת

    מרים מספרת                           בעצרת השואה והגבורה

    מוצ"ש כ"ז תשמ"ז-25.4.87

    המלחמה תפסה אותי בתור אישה צעירה שזה עתה נישאה.

    את בעלי – שהיה מנהל בנק – מיד לקחו למחנה ויותר לא ראיתיו.

    יצאה פקודה שהיהודים צרכים להיכנס לגטו, חברתי הטובה, פולניה יעצה לי להסתתר בביתה. לאחר זמן, מה הגיעו צעירים פולנים ואמרו שהם יודעים "שהיהודיה" מסתתרת כאן, שיתנו להם כסף ודברי ערך כדי שלא יסגירו אותה. הם קיבלו כל מה שדרשו, למחרת חזרו ואמרו – על "היהודיה" להסתלק – מקומה בגטו.

    זוג צעירים מיודדים עם חברתי, הציעו לי את עזרתם ואפשרו לי להסתתר בביתם. הם גרו בכפר לא רחוק מורשה. הבחור עבד  בוילה של יהודי מקורב לממשלת פולין שנמלט על נפשו והפקיד אותו על ביתם.

    הצעירים הללו, לא ידעו קרו וכתוב, אך היו אנשים בעלי לב ורגש. הוילה היתה ממוקמת בקצה הכפר, במרחק מהכפר מכל הבתים – תנאים שהקלו על הסתתרותי.

    המצב היה כזה, שאני ישבתי במטבח וכשהיה נכנס משהוא – הייתי מסתתרת מאחורי הוילון – כך זה ערך מספר שבועות עד שהמצב הלך והחמיר. הגרמנים החלו לערוך חיפושים בבתים ועברו מבית לבית.

    מיטיבי חפרו לי בור ברצפת המטבח ושם יכולתי להימצא רק במצב

    של שכיבה. בימים רבצתי מתחת לרצפה על מזרון קש באפס מעשה.

    הלילות היו זמנים הטובים עבורי, אז יכולתי לצאת ולשאוף אויר צח ולחלץ את עצמותי. למזלי בחורף בפולניה הלילות ארוכים.

    כשהמצב החמיר והחיפושים גברו הוחלט שאני חייבת לצאת מהבית והוחבאתי במלונה שנחפרה ונבנתה בשדה הירקות מוסוות בקוצים. בקיץ היה עוד נסבל, אבל בחורף בגשמים הקור והגשם חדרו למלונתי.

    בשנת 1943 חברה שלי הביאה לי את בנה בן – ה – 12 להסתתר איתי. יום אחד היגיעו לבית, קציני הגסטפו עם כלב גישוש – מאולף לגילוי בני אדם, שמענו את נשיפת הכלב ואת דפיקות הנעליים המסומרות על הריצפה – "אנחנו מחפסים בנדיטים, קומוניסטים ויהודים" – אמרו.

    לבותינו דפקו כהלמות פטישים, חששתי שהגסטפו ישמע את נקישות שיני הילד.

    ולפתע קרה נס – הכלב סטה מתקידו שניתן לו ע"י הולכי על שתיים

    לגלות אותנו ובשל דחפיו הכלביים שהתבטאו בחיזור אחרי הכלבה הנמלטת נצלנו – והסיוט נגמר. עבר זמן רב, לא יכולתי להרגע והילד לא יכול היה לחזור למצבו הקודם ואימי נאלצה לקחתו.

    זכור לי מקרה אחר,: חורף קשה שלג ושמש בוהקת, בהירה על השלג. הנאצים חזרו לחיפושיהם הקיפו את הכפר, הפעם בצבא גדול, ברעשים של נביחות כלבים והמולת קולות הולכים וקרבים. הבנתי שאין זמן לחכות ועלי להימלט. התחלתי לרוץ ונזכרתי שהמרפאה שבקצה הכפר שרתו נזירות. אני רצה ומשאירה אחרי עקבות ברורים הלובן הבוהק מול השמש, הפחד משתלט על כל גופי, הגעתי חסרת נשימה, הדם דופק ברכות, הנזירה התרשמה שאני חולה קשות והגישה לי סמי הרגעה והציעה לי להתפלל, כרעתי על ברכי מול ישו הצלוב ולראשונה מאז פרוץ המלחמה פרצתי בדמעות ללא מעצור. חשבתי בליבי לו יכולתי להשאר כך רכונה על ברכי מול הפסל וגבי אל העולם עד אין סוף!…

    הנזירה חזרה והתבוננה בצעירה המתפללת בדביקות, אינני יודעת מה היו מחשבותיה, לאחר כמה שניות אמרה לי, בנועם," צעירה עליך ללכת" – בחוץ עדיין נשמעו קולות יריות ונביחות. בקרבת מקום ראיתי חפירות לבית שבנייתו לא הושלמה, נפסקה לפני פרוץ המלחמה, התחבאתי בחפירות. ראיתי איש במדים שחורים מתקרב חששתי שהוא חייל גרמני.

    אבל בוש ,שיחק לי מזל הוא היה פולני וגם הוא נמלט מהגרמנים.

    כך עבר הזמן, כל יום ופחדיו ואירועיו. חיכיתי ללילות הבטוחים יותר!

    שנת 1944, הגרמנים החלו נוחלים תבוסות במלחמה, הם היו נפחדים, אכזריים יותר כמו כלבים נגועי כלבת. ידעתי על שטרבלינקה ואוושויץ כבר חוסלו, ידיעות הגיעו שהצבא הגרמני התחיל לסגת, ומתקרב אל הכפר. הרעש התגבר מהבקר, אופנועים, כלבים,יריות, נדמה היה כי האלפים מציפים את הסביבה – חשבתי – מהתופת הזאת כבר לא אצא.

    חזרתי לבור ומבעד הסדקים ראיתי את הצעירה המבוהלת. ראיתי את פני (תמיד היו איתי כלי איפור) לא רציתי להתפס כרוח רפאים וחיכיתי לגזר דיני.

    חשבתי שהמלחמה מסתיימת – אני רוצה לחיות.

    וגם הפעם שיחק לי מזלי –  הם עברו קרוב מאוד אלי, השיירה חלפה מבלי להיתקל בבור.

    ינואר 1945 שמענו רעשים אחרים הפעם – אווירונים. הגוי שאצלו התחבאתי דפק על קרש הבור שבו הייתי מונחת וקרא:" מרישה תצאי הרוסים הגיעו".

    פחדתי לצאת הרגשתי מדוכאת, חסרת כוח רצון, אור היום לא שייך לי. לקח זמן עד שנעתרתי להפצרותיו ומילותיו החמות והעזתי לעלות מן הבור ולשבת בין בני המשפחה. נכנס קצין רוסי באופן אינסטיקטיבי חיפשתי מקום מסתור. בעלי הבית הרגישו בפחדי והרגיעו אותי. הקצין הבחין בהתנהגותי המבוהלת התבונן ואמר "את יהודיה וגם אני יהודי".

    נשארתי עוד שנה נוספת לגור עם הזוג הנפלא הזה. לא היתה לי כל מטרה. ידעתי שאין לי אף אחד – כחודש לאחר השחרור צעדתי רגלי עם  בעל הבית לורשה למקום מגורי.

    נודע לי שאמי הלכה לטרבלינקה ולא נשאר איש מבני משפחתי.

    גם הרחוב והבית היו הרוסים לבלי הכר, חזרתי לכפר.

    בני הזוג שהצילוני נימנים בין חסידי אומות העולם.

    מקבלים מילגה חודשית מהקונגרס היהודי העולמי.

    וממני מקבלים תרופות שהם כה זקוקים להם בעת מחלתם היום.

    מרישה

    רמת יוחנן

  • תעודת זהות

    מרים (מרישה) וייס 

    בת חנה וצבי גמפל

    נולדה בורשה  פולין

    י"ז בתמוז תרע"ה   29.06.1915

    נשואה לדוד

    עלתה לארץ בשנת 1949

    הצטרפה לרמת יוחנן  1949

    נפטרה  כ"ה בטבת תשנ"ז 4.1.1997

    בת 82 במותה