מרים נוסדורף – בלנק

מרים בלנק ז"ל

בת צילה ושלמה נוסדורף

נולדה כ"א באלול תרס"ז  31.08.1907

בלבוב – גליציה

נשואה לאמציה כהן

אמא לנורית

נשואה ליצחק בלנק

אמא לדוד ורונית

עלתה לארץ בשנת 1925

ממייסדי רמת יוחנן

נפטרה ב' בסיון תשל"ד 23.05.1974

בת 67 במותה

יהי זכרה ברוך

דברי מרים בלנק (נוסדורף)

המנחה: יעקב יניב

על השנים הראשונות להתחלותנו(ברמת יוחנן)

הדברים נרשמו – ברשם קול בימים:

ה' באלול תשכ"ז –21.8.1966

ל' בתשרי תשכ"ז – 14.10.1966

ימים ראשונים, מרים מספרת ליעקב יניב

מרים: אספר על היום הראשון שהגעתי כחברה לקבוצה.

בהתחלה באתי כאורחת לקבוצה כשעדיין הייתה בגניגר. התאהבתי בקבוצה והחלטתי להצטרף אליה. זה היה לאחר שגמרתי עבודה בתור מורה בבית ספר.

24 לאוגוסט, למחרת בבוקר השכם נסעתי באוטו של "תנובה " לירושלים ודרך שכם וג'נין ליגור. נדברתי עם הגזבר, בנימין גלילי, להיפגש איתו בשובו מחיפה ליד קיבוץ יגור. יצאתי מתל אביב ב-5 בבוקר והגעתי ליגור בשעה 8 בערב. נסענו בעגלה לקב' הצפון. היתה נסיעה נפלאה דרך כפר חסידים. היינו כמה חברים, פחדנו קצת עד שראינו מרחוק אור מהבהב, אור הלוקס. באנו לחדר האוכל, היתה שיחה ולא יכולתי להגיד שלום לחברים. הייתי מאוד רעבה, כי כל היום לא אכלתי. הראשון שניגש אלי היה שמוליק קסטלנץ שהיה סדרן עבודה ואמר לי : "הא, מה טוב, מרים, שבאת – יש מחר עבודה בתירס". הוא לא שאל  לשלומי. אמרתי לו, שאני נורא רעבה. הוא נכנס למטבח והביא לי סלט חצילים קר עם הרבה שמן.

למחרת קמתי והלכתי לעבוד בתירס. היה 36 באוגוסט, היה חם מאוד, מי השתייה היו מלוכלכים. כאשר הגעתי בצהרים הביתה, הייתי עייפה מאוד. לא הייתי רגילה בעבודה פיזית. הכניסו אותי למקלחת שלא היו בה מים ושם גרנו. זה היה בשנת 1932. ביחס למקלחת. אחרי שהתחילו להביא מים מכפר אתא התחלתי לעבוד בבית ילדים. ע"י כל צריף היו מעט מים וכל חבר צריך היה להסתפק בספל מים להתרחץ. מי שתפס ראשון את המקלחת היה מתרחץ שם. עפ"י רב הבחורים היו ראשונים נכנסים  והיינו איך שהוא מסתדרים.

היתה קבוצה קטנה ראשונה של ילדים: אורי שטייף, דן גלילי, נירה פלדנר, עוזי זבולון ונטע קרוגלק. אני זוכרת תקופה מסוימת שטפלתי בהם. היה מנהג שהילדים לפני לכתם לישון היתה המטפלת רוחצת אותם. אבל ההורים היו משכיבים אותם. אני זוכרת: ההורים היו יושבים מסביב והסתכלו איך המטלפות רוחצות את ילדיהם.

הזכרונות הם מהתקופה היפה ביותר בחיי. כל הקשיים וכל הדברים שעברנו בתקופה ההיא. לא היו חיים פשוטים וצנועים מצד שנים קשים מאוד מבחינת התנאים, אבל היה להט של נעורים ולהט של יצירה ובעיקר הרוח של החברים. כאשר באתי מאמריקה, נתפסתי לקסם הזה של חברים שחיים תוך התלהבות יוצאת מן הכלל ומצד שני – השמחה שררה בביתנו. לשמחה הזאת וליחס החברי, היה כוח משיכה עצום והיו אנשים שבאו ליום או לזמן קצר ונשארו לשנה שנתיים.

קשה לדבר על זה ממרחק של זמן ובתנאים של היום, אבל כולנו שומרים את הזיכרון הזה.

לרמת יוחנן – בת ה-28 וחצי-השבוע ברמה מס' 307-ה' בסיון תש"כ – 3.6.1960

 הלילה שמעתי את בכיה של הרמה.

ואני בנה,

הגבר העייף, המגודל והשב

שמעתי את בכייה… ובכיתי.

היית לי הרמה קטנה ויקרה,

הולדתיך ואימצתיך.

מכח חלצי נוצרת והיית,

מכח טיפוחי גדלת וצמחת.

מסרתי לך את נעורי ובגרותי, את ימי ולילותי

על שתגדלי ותפרחי ותעמדי ברשות עצמך.

ובבוא היום ושיבה תזרק בשערי –

ותהי לי לנחמה בזוקני – בת טפוחי.

גדלת הרמה.

וגילך היום 29 אביבים.

29 פעמים עברת הסתו והחורף

והקיץ העשרים ותשע הנה הוא קרב.

אינך הרמה מאז, תינוקת בזרועות אביה,

המתרפקת על ליבו ורוצה עוד ועוד.

הנך בוגרת כבר – ומניחה לנו, בניך,

לחשוב גם קצת על עצמם – לעצמם – בעצמם.

בזמן האחרון עסוק הייתי בך…. אך גם על עצמי קצת חשבתי.

איך אסדר את חדרי הפרטי –

את מיטב המלבוש לי בחרת –

וסגרתי אחרי את דלתי.

קצת שכחתי אותך…

את הרי כאן תמיד.

את עמלי את דורשת ומעניקה לי כל טוב.

שבעתי…. ושכחתי.

שכחתי כי את בתי –

כי את לי זקוקה לא רק בעבודות היום יום.

כי מתגעגעת הבת אל אביה יוצרה ומאמצה –

על חסד נעוריו.

שמעתי הלילה את בכייה של הרמה…

אני האב.

אני הבן.

איך אבכה לך הרמה

על כח צעיר שהולך לריק –

השוכח מקורו וגאולתו

ופינתו במולדת.

"בני בני – אייכם?

האם מולדת אחרת תמצאו, היפה וטובה ממני?

האם רחובות ערים תחבוקו

ובאבקם – תחפוצו?"

"השמעתם את דומייתי?

הזכרתם את תלמי בשדה?

פעם פשטתם בשדותי בגיוס בחום השמש –

יפים הייתם ותמירים."

"לא בת טיפוחים אני לכם ולא ילדה מתרפקת –

כי אם רעיה ואם –

שותפה למפעל, שותפה לגורל,

פוריה ואוהבת."

"כל פעם חוזר האביב.

אתם צעירים – וגם אני

טובלת ביופי רעננות הפרחים ומאזינה ברחש עצי

לקול דודי. כי יבוא."

אך עד טירוף, עד שגעון, עד חורמה,

מטלטל בך לבך הרמה,

עם כל קול האומר "אני הולך,

עם כל ההולך בכדי.

כי שכחנו כולנו – צעירים ושב,

שכחנו הברית והטעם.

בעומק הלילה – נעמוד ונקשיב

עד נשמע את קולך עוד הפעם.

ולא יקום! לא ניתן, צעירים ושב,

לא ניתן לקול ענות החולשה

להשתלט עלינו.

כגמולך הרמה – נחזיר לך טובה ונלחם.

אבדנו לרגע את החוט המקשר

שקענו כל אחד לעצמו.

אך טלטול הסער את עיני פקח

וראיתי כי החוט ישנו.

היד עוד תחזיק בשכמו של חבר,

השיר עוד יפרוץ, הרמה, אליך.

עוד ישמעו ההולכים את שאון החיים

שבהם שורש, וטעם ובית.

יחזרו ההולכים משבילי המדבר

של צחיח הסלע של חוץ –

ופתאום יתגלה להם מרחוק

הנוף המוכר מילדות.

יבינו וישתו ממעיין הנפתח

של אהבת מולדת פורה,

ופתאום יבינו כי אפס הרכוש

אם נאסף הוא רק לעצמו.

לחג השלושים – נאמצך הרמה,

דור ראשון ושני ושלישי!

נשיר לך את שיר כל אותן השנים,

ששכחנו בפומבי לחוג.

אל תבכי הרמה, קומתך זקפי –

צעדך שהואט תאיצי….

ראי את בניך השומרים אימונים

וגם את – להם – תאמיני.

רמת יוחנן

מרים נוסדורף – בלנק

לרמת יוחנן – בת ה-28 וחצי

השבוע ברמה מס' 307

ה' בסיון תש"כ – 3.6.1960

הלילה שמעתי את בכיה של הרמה.

ואני בנה,

הגבר העייף, המגודל והשב

שמעתי את בכייה… ובכיתי.

היית לי הרמה קטנה ויקרה,

הולדתיך ואימצתיך.

מכח חלצי נוצרת והיית,

מכח טיפוחי גדלת וצמחת.

מסרתי לך את נעורי ובגרותי, את ימי ולילותי

על שתגדלי ותפרחי ותעמדי ברשות עצמך.

ובבוא היום ושיבה תזרק בשערי –

ותהי לי לנחמה בזוקני – בת טפוחי.

גדלת הרמה.

וגילך היום 29 אביבים.

29 פעמים עברת הסתו והחורף

והקיץ העשרים ותשע הנה הוא קרב.

אינך הרמה מאז, תינוקת בזרועות אביה,

המתרפקת על ליבו ורוצה עוד ועוד.

הנך בוגרת כבר – ומניחה לנו, בניך,

לחשוב גם קצת על עצמם – לעצמם – בעצמם.

בזמן האחרון עסוק הייתי בך…. אך גם על עצמי קצת חשבתי.

איך אסדר את חדרי הפרטי –

את מיטב המלבוש לי בחרת –

וסגרתי אחרי את דלתי.

קצת שכחתי אותך…

את הרי כאן תמיד.

את עמלי את דורשת ומעניקה לי כל טוב.

שבעתי…. ושכחתי.

שכחתי כי את בתי –

כי את לי זקוקה לא רק בעבודות היום יום.

כי מתגעגעת הבת אל אביה יוצרה ומאמצה –

על חסד נעוריו.

שמעתי הלילה את בכייה של הרמה…

אני האב.

אני הבן.

איך אבכה לך הרמה

על כח צעיר שהולך לריק –

השוכח מקורו וגאולתו

ופינתו במולדת.

"בני בני – אייכם?

האם מולדת אחרת תמצאו, היפה וטובה ממני?

האם רחובות ערים תחבוקו

ובאבקם – תחפוצו?"

"השמעתם את דומייתי?

הזכרתם את תלמי בשדה?

פעם פשטתם בשדותי בגיוס בחום השמש –

יפים הייתם ותמירים."

"לא בת טיפוחים אני לכם ולא ילדה מתרפקת –

כי אם רעיה ואם –

שותפה למפעל, שותפה לגורל,

פוריה ואוהבת."

"כל פעם חוזר האביב.

אתם צעירים – וגם אני

טובלת ביופי רעננות הפרחים ומאזינה ברחש עצי

לקול דודי. כי יבוא."

אך עד טירוף, עד שגעון, עד חורמה,

מטלטל בך לבך הרמה,

עם כל קול האומר "אני הולך,

עם כל ההולך בכדי.

כי שכחנו כולנו – צעירים ושב,

שכחנו הברית והטעם.

בעומק הלילה – נעמוד ונקשיב

עד נשמע את קולך עוד הפעם.

ולא יקום! לא ניתן, צעירים ושב,

לא ניתן לקול ענות החולשה

להשתלט עלינו.

כגמולך הרמה – נחזיר לך טובה ונלחם.

אבדנו לרגע את החוט המקשר

שקענו כל אחד לעצמו.

אך טלטול הסער את עיני פקח

וראיתי כי החוט ישנו.

היד עוד תחזיק בשכמו של חבר,

השיר עוד יפרוץ, הרמה, אליך.

עוד ישמעו ההולכים את שאון החיים

שבהם שורש, וטעם ובית.

יחזרו ההולכים משבילי המדבר

של צחיח הסלע של חוץ –

ופתאום יתגלה להם מרחוק

הנוף המוכר מילדות.

יבינו וישתו ממעיין הנפתח

של אהבת מולדת פורה,

ופתאום יבינו כי אפס הרכוש

אם נאסף הוא רק לעצמו.

לחג השלושים – נאמצך הרמה,

דור ראשון ושני ושלישי!

נשיר לך את שיר כל אותן השנים,

ששכחנו בפומבי לחוג.

אל תבכי הרמה, קומתך זקפי –

צעדך שהואט תאיצי….

ראי את בניך השומרים אימונים

וגם את – להם – תאמיני.

רמת יוחנן

מרים נוסדורף – בלנק

לרמת יוחנן – בת ה-28 וחצי

השבוע ברמה מס' 307

ה' בסיון תש"כ – 3.6.1960

הלילה שמעתי את בכיה של הרמה.

ואני בנה,

הגבר העייף, המגודל והשב

שמעתי את בכייה… ובכיתי.

היית לי הרמה קטנה ויקרה,

הולדתיך ואימצתיך.

מכח חלצי נוצרת והיית,

מכח טיפוחי גדלת וצמחת.

מסרתי לך את נעורי ובגרותי, את ימי ולילותי

על שתגדלי ותפרחי ותעמדי ברשות עצמך.

ובבוא היום ושיבה תזרק בשערי –

ותהי לי לנחמה בזוקני – בת טפוחי.

גדלת הרמה.

וגילך היום 29 אביבים.

29 פעמים עברת הסתו והחורף

והקיץ העשרים ותשע הנה הוא קרב.

אינך הרמה מאז, תינוקת בזרועות אביה,

המתרפקת על ליבו ורוצה עוד ועוד.

הנך בוגרת כבר – ומניחה לנו, בניך,

לחשוב גם קצת על עצמם – לעצמם – בעצמם.

בזמן האחרון עסוק הייתי בך…. אך גם על עצמי קצת חשבתי.

איך אסדר את חדרי הפרטי –

את מיטב המלבוש לי בחרת –

וסגרתי אחרי את דלתי.

קצת שכחתי אותך…

את הרי כאן תמיד.

את עמלי את דורשת ומעניקה לי כל טוב.

שבעתי…. ושכחתי.

שכחתי כי את בתי –

כי את לי זקוקה לא רק בעבודות היום יום.

כי מתגעגעת הבת אל אביה יוצרה ומאמצה –

על חסד נעוריו.

שמעתי הלילה את בכייה של הרמה…

אני האב.

אני הבן.

איך אבכה לך הרמה

על כח צעיר שהולך לריק –

השוכח מקורו וגאולתו

ופינתו במולדת.

"בני בני – אייכם?

האם מולדת אחרת תמצאו, היפה וטובה ממני?

האם רחובות ערים תחבוקו

ובאבקם – תחפוצו?"

"השמעתם את דומייתי?

הזכרתם את תלמי בשדה?

פעם פשטתם בשדותי בגיוס בחום השמש –

יפים הייתם ותמירים."

"לא בת טיפוחים אני לכם ולא ילדה מתרפקת –

כי אם רעיה ואם –

שותפה למפעל, שותפה לגורל,

פוריה ואוהבת."

"כל פעם חוזר האביב.

אתם צעירים – וגם אני

טובלת ביופי רעננות הפרחים ומאזינה ברחש עצי

לקול דודי. כי יבוא."

אך עד טירוף, עד שגעון, עד חורמה,

מטלטל בך לבך הרמה,

עם כל קול האומר "אני הולך,

עם כל ההולך בכדי.

כי שכחנו כולנו – צעירים ושב,

שכחנו הברית והטעם.

בעומק הלילה – נעמוד ונקשיב

עד נשמע את קולך עוד הפעם.

ולא יקום! לא ניתן, צעירים ושב,

לא ניתן לקול ענות החולשה

להשתלט עלינו.

כגמולך הרמה – נחזיר לך טובה ונלחם.

אבדנו לרגע את החוט המקשר

שקענו כל אחד לעצמו.

אך טלטול הסער את עיני פקח

וראיתי כי החוט ישנו.

היד עוד תחזיק בשכמו של חבר,

השיר עוד יפרוץ, הרמה, אליך.

עוד ישמעו ההולכים את שאון החיים

שבהם שורש, וטעם ובית.

יחזרו ההולכים משבילי המדבר

של צחיח הסלע של חוץ –

ופתאום יתגלה להם מרחוק

הנוף המוכר מילדות.

יבינו וישתו ממעיין הנפתח

של אהבת מולדת פורה,

ופתאום יבינו כי אפס הרכוש

אם נאסף הוא רק לעצמו.

לחג השלושים – נאמצך הרמה,

דור ראשון ושני ושלישי!

נשיר לך את שיר כל אותן השנים,

ששכחנו בפומבי לחוג.

אל תבכי הרמה, קומתך זקפי –

צעדך שהואט תאיצי….

ראי את בניך השומרים אימונים

וגם את – להם – תאמיני.

רמת יוחנן

מרים נוסדורף – בלנק