המשוררת הברזילאית ססיליה מיירלס כתבה:

אֲנִי מֵתָה מִמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם,

מִמָּה שֶׁגָּמַעְתִּי, מִמָּה שֶׁשָּׁמַעְתִּי,

אֲנִי מֵתָה מִכֹּל מָה שֶׁיָּדַעְתִּי.

אֲנִי מֵתָה וּבִרְשׁוּתִי רַק

חֲבִילַת זִכְרוֹנוֹת אֲהוּבָה

זִכְרוֹנוֹת שֶׁאִבְּדוּ תִּקְוָה.

אֲנִי מֵתָה אֲחֻזַּת תַּדְהֵמָה

שָׁכַן לֹא חַשְׁתִּי בְּתוֹכִי

לֹא רֵאשִׁיתִי לֹא אַחֲרִיתִי.

אֲנִי מֵתָה: וְהֶקֵף הַמַּעְגָּל

קַיָּם, עוֹטֵף מִסָּבִיב, חָתוּם

וּבִפְנִים אֲנִי הַכֹּל וְלֹא-כְלוּם.

     מרים ואחותה גדלו בסביבה יהודית מסורתית. את חינוכן קיבלו תחילה בבית ספר עממי יהודי שבו למדו עברית, יידיש, תורה ותפילה לצד לימודים כלליים בפורטוגזית, ואחר כך בתיכון ממשלתי. במרכז הקהילתי נחשפו לשירים בעברית וביידיש, שיחקו בהצגות ולמדו מוזיקה. בת 16 הצטרפה מרים לתנועת "הבונים" ובסיום בית הספר למדה שנה אחת בסמינר קתולי לגננות.

ב-1969, והיא בת 20, החליטה לעלות ארצה. היא נשלחה לאולפן בכפר הנשיא, קיבוץ של יוצאי בריטניה, וכך יצא, על פי עדותה, שבמקום עברית למדה שם אנגלית. לאולפן ברמת יוחנן הגיעה ב-1971, וכאן הכירה את בועז, הבכור לבית שהם, הקימה עמו משפחה והביאה לעולם את אופיר, ענבל ועומר ולקינוח – "בנות שתיים בובותיים" – התאומות סיון וניצן, חמישיה קאמרית שהעמידה להם ברבות השנים, בלי עין הרע, 16 נכדים ונכדות.

את כל שנותיה ברמת יוחנן, בעבודתה הפורמלית ובזו ההתנדבותית, עשתה מרים בשירות החבר ובדאגה לרווחתו, בין באספקת פירות וירקות לאו דווקא בעונתם ובין בטיפול ברגליים דואבות. "באופי שלי אני אוהבת לעזור" אמרה, "ושמחה בתרומה שלי. אני אוהבת את הוותיקים ובכלל אוהבת לעבוד עם אנשים".

בכל מקום שעבדה, כמו גם בביתה שלה, דאגה שהסביבה תהיה תמיד מסודרת, אסתטית, מטופחת ומזמינה, מבית ומחוץ.

היא התחילה בבתי הילדים ומשם כמו דילגה על פני חיים שלמים אל חדרי החולים.

"למרים שהם האחראית למקום יש חוש של יופי ומרגישים את זה בכל פינה…" כתבה מרים יניב, "בכל חדר וחדר מרגישים את הסדר והיופי.[…] היא בעלת בית נפלאה ומנהלת את חדרי החולים בתשומת לב ובמסירות. […] סדר וניקיון וטיפול מסור מלווים את החולים 24 שעות ביממה. מרים הצעירה יודעת כיצד לטפל בחולים ויש בה רגישות והבנה לצורכי החולים, ובפרט לצורכי החולים הקשישים. היא יודעת לעזור, לשרת ולטפל, מתוך הבנה מלאה עם הצוות הרפואי המסור שלנו".

תחנתה הבאה של מרים היתה באקונומיה. במסגרת עבודתה שם הקימה ב-1984 את המרכולית, אשר החליפה את חלוקת המצרכים השבועית בחדר האחורי של האקונומיה והיתה בבחינת חידוש בעולם השירות לחבר בקיבוץ. גם אל העיסוק הזה התנתבה מרים באופן טבעי מתוך רצונה לעזור ולקדם את השרות לחברים.

ומשם, תחילה במקביל למרכולית ואח"כ במשרה מלאה – עברה לפדיקיור, שם, העניקה משך שנים רבות טיפול מקצועי, מסור ורגיש לכפות רגליהם של חברים רבים ואיפשרה להם עמידה איתנה ובטוחה על האדמה. אהבתה למקצוע היתה בלתי מוסתרת והאכפתיות לחבר בשעת מצוקתו הורגשה במגע ידיה.

והיו בדרך גם ועדת קשישים וועדת בריאות… ואם טרם השתכנעתם שמדובר בשחקנית-נשמה, הייתם צריכים לראותה מעודדת מן היציע את בניה במשחקי הכדור-מים או רוקדת במסיבות פורים.

אבל אושר, כמאמר השיר הברזילאי, "הוא דבר חולף וכבר איננו, כמו האשליה של קרנבל", "כמו נוצה קלה ברוח", "כמו אגל טל בדשא" – ורק "העצב אין לו סוף".

סיימת, מרים, את חייך, עטופה ומטופלת ב"חמדת אבות" גלגולו הנוכחי של מוסד חדרי החולים שניהלת בעצמך בצעירותך. בסיום עבודתך שם, כתבת: "רציתי לתת לחולה את ההרגשה שגם שם, בחדרי החולים, אפשר להרגיש בבית. השתדלתי לתת יחס חם לחולה, הרגשה שהוא רצוי גם בהיותו חולה". הלוואי שכך הרגשת שם גם את בחולייך, גם אם לא יכולת לבטא זאת במילים.

מחבקים אתכם, בועז, אופיר, ענבל, עומר, סיון וניצן ואת כל המשפחה הגדולה. כמה היא אהבה כל אחד ואחת מכם והיתה גאה בכם. מקווים שתימצא לכם נחמה בזכרונות הטובים שהותירה, מימים אחרים

אמא

מהיום הראשון שפקחתי את עיניי היה לי ברור שאת לצידי, מסביבי, מאחורי ומלפני בכל בחירה ומסלול שאבחר ללכת, כמו לביאה גאה שצועדת עם ראש מורם בין העשב הגבוה וצופה בגור שלה ממרחק סביר..

נכונה לכל קריאה!

תמיד נמצאת שם עם חושים חדים ואקסטרה דאגה שלא יאונה כל רע. סומכת על האינטואיציות החזקות שלך והאש הפנימית שכל כך אופייניות לך. הענקת לי, יחד עם אבא, ילדות והתבגרות עשירה, שמחה ואוהבת ובית חם שתמיד הרגשתי בו בטחון ותמיכה.

לימדת אותי, ובכל פעם הזכרת שהכי חשוב זו המשפחה, לפני הכל! ולאור זה גם חינכתם אותנו יחד, את ואבא לתמיכה וקשר חזק ומשמעותי בין האחים, עד היום.

אהבת את רמת יוחנן בכל ליבך והרגשת פה את הבית שלך, את המקום הבטוח, חלקת האלוהים הקטנה, עם הגינה המטופחת, האבנים המיוחדות, הפוטוסים המופלאים והביגוניות שלא ברור לי איך.. הייתה ביניכם מין שפה מיוחדת שרק את והצמחים ידעתם לדבר, בעדינות.. ברוגע ובהקשבה עמוקה, כל אחד קיבל את היחס, הנגיעה והליטוף שלו.

לצד זה ידעת להילחם ולשלוף ציפורניים (מטופחות ויפות, יש לומר..) בכל פעם שיצאת לטובת ילדייך או תפיסת עולמך. החל מאי הסכמתך לשיטת הלינה המשותפת והשארת פעוט קטן בלילה בפעוטון ועד ויכוח על דיור זה או אחר לילדייך או החלטות אחרות עליהן נאבקת.

ליווית אותי יחד עם אבא לכל משחק כדורמים אפשרי, לא משנה אם זה בטבעון ביום שישי ב 17:00.. או בירושלים בשבת ב 21:00 בערב, תמיד אמרת: ״בועז.. נוסעים!״ ואני למדתי עם הזמן גם להתגאות ולהעריך את התמיכה והכוח שזה נתן לי.

אהבת את החיים, לרקוד, לשמוח לאכול טוב, להתלבש ולהיראות מטופחת, טיילת יחד עם אבא במקומות רבים בעולם אבל תמיד אהבת לחזור הביתה ולציין שזה המקום הכי טוב בעולם!

״אין כמו רמת יוחנן״ היית אומרת.

עם פרוץ המחלה הקשה הזו, הרגשנו כל יום איך את מאבדת את הקסם שלך ונשאבת פנימה אל החלל הגדול שנפער, ואקום אין סופי שלא יודע שובע ומשתלט על התודעה והנפש… ואבא לצידך בסבלנות ובקבלה ובשקט בלתי יאמן, מחבק, מנשק, מוביל ונותן מקום למצב החדש שכל הזמן משתנה.

אבא אתה דוגמא ומופת לנאמנות, לחברות, ולשותפות בדרך, ומקור של כוח בשביל כולנו.

אמא, אני שמח שאת חופשייה ויכולה סוף סוף לצאת מהעולם הפיזי ולהמשיך הלאה למרחבים חדשים ועולמות קסומים, ללמוד שפות חדשות ולעזור למי שיגיע עם ציפורן חודרנית ויצטרך טיפול אס או אס.

מבטיחים לשמור אחד על השנייה ולהיפך, ולעטוף את אבא עם כל השבט שסביבנו.

מילה אחרונה שהיא ראשונה לפני הכל.. לכל צוות הגיל השלישי, לליאת שליוותה בתחילת הדרך והיתה קשובה וזמינה תמיד, לרחלי וצוות בית הסיעוד, כולם כאחד.. הענקתם לאמא ולנו בית חם ועוטף ב3.5 השנים האחרונות, אין לנו מילים שיכולות לבטא את ההערכה לטיפול המסור, הרגישות המקצועיות והחמלה שהענקתם. אתם מלאכיות ומלאכים ונהיה אסירי תודה לנצח.

זכינו ללוות את אמא עטופה באהבה במיטתה, עד נשימתה האחרונה ולצפות בה פורסת כנפיים.

יהי זכרך ברוך, אמא.

מתגעגע

הרבה זמן לא דיברנו מרים, למעשה שנים שלא שמעתי את קולך. המחלה הארורה תפסה אותך ותלשה לנו אותך מהחיים ומהמציאות ומה שנשאר ממך היו ניואנסים קטנים וג׳סטות פיזיות שהיו רק חלק קטן וזניח מכל הווייתך,

רסיסים שהזכירו לנו את האשה שהיית.

כשהכרתי את אופיר הייתי בת 17. וכששאלתי אותו איך קוראים להורים שלו הוא ענה מרים ובועז.

חשבתי לעצמי מה מרים? איך אני אקרא לאמא שלו מרים מה אני חברה שלה? אצלנו בפולניה זה מרים.

אז קראתי לך מרים פעמיים בערך ואז הבנתי שאת ממש לא מרים את מרים – אשה תוססת, חמה, אופנתית, חרוצה ומעודכנת, אשה ואמא נהדרת.

כל פעם שהייתי מגיעה אליכם היית מקבלת אותי בשמחה גדולה וקוראת לי מעייני ככה שה-נון וה-יוד דבוקות ומתנגנות ומרימות לי כמו איזו קריאת עידוד. מעייני!

כמו מנטרה היית אומרת לי ״את כמו בת בשבילי״ ואני עד עכשיו נפעמת ומשתאה מהפתיחות ומהפגנת האהבה הפומבית שלך אלי.

אני זוכרת איך דיברת בגאווה על משפחתך, החל מהמשפחה הענפה בברזיל הרחוקה- סיפרת וסיפרת על כולם. כל בני הדודות והדודים הסבתות והסבים, ואני שהניגון בדיבור היה רחוק ונשמע כמו מוזיקה אקזוטית גמעתי בצמא את השמות והסיפורים על רוזיניה ועל דודה מינדה, על טרזופולס וקופה קאבנה. על החנות של ההורים בריו דה ז׳נרו, על ז׳אוניס, על פג׳ואדה קון אהוייס, על פרופה ועל סמבה.

כשטסנו לברזיל אופיר ואני לטיול אחרי צבא- הסיפורים שלך קיבלנו צבע, טעם ותנועה. השמות הפכו פנים ומקומות, ויכולתי להתחיל להבין מאיפה הגעת ומהם השורשים מהם צמחת ובגרת.

גם על סוכי וצפרירה היו לך המון סיפורים, דיברת עליהם בגאווה ובגעגוע תמיד עם דמעה שפורצת מזוית העין ואיזו אנחת קחעצן עמוקה וטובה.

היו לך עיניי רנטגן וידיים ירוקות, וכל מיני דרכים מסתוריות להזיז אנשים והרים. נלחמת עבור ילדיך שהיו מקור גאוותך וחינכת אותם למופת, אחד אחת. תמיד משפחתך היתה מקור גאוותך ויש לך הרבה במה להתגאות.

״הי מעייני למה אתם מחכים?אני לא רוצה להיות סבתא זקנה״ אמרת לי בערך מהיום שהכרנו- וכשהנכדים התחילו להגיע- וברוך השם הם הגיעו, התמלאת נחת.

אני חושבת שבסך הכל היית מאושרת בחלקך מרים. אני מבקשת ממך סליחה אם פגעתי בך באיזשהו אופן, סליחה שלא יכולתי לראות אותך נתלשת לנו מהחיים. המחזה הזה היה עבורי חזק מידי וכואב מידי.

יש לי זכרונות צבעוניים ומלאי חיים ממך- כמו זה שמלווה אותי בכל רגע של שפל בחיים-

קיץ. 16:00 אחרי הצהריים. בית משפחת שהם בשכונה הדרומית. את יושבת מול הטלוויזיה וצופה ב"יפים והאמיצים", אני יושבת לידך, את מעשנת סיגריה ארוכה ובפעם המי יודע כמה רידג' נפרד מברוק. את מסתכלת אל הטלוויזיה ואומרת במלוא הכוונה והעוצמה: ״קדימה ברוק, תתלבשי, תתאפרי, תסתדרי ולכי תראי לו מה זה!״

אז קדימה מרים – עכשיו תורך- תתלבשי, תתאפרי תסתדרי ותראי להם שם למעלה מה זה – או יותר נכון – מי זאת מרים שהם.

אוהבת אותך,

מעייני שלך

שלום לכולם ותודה שהגעתם, חשוב לנו בתור הנכדים לספר גם על מרים מהזווית שלנו, על סבתא מרים.

סבתא מרים שכל כך אהבנו היתה אישה שמחה ואנרגטית שהקפידה לעבוד קשה מצד אחד אבל גם  להנות מהחיים ולחיות בדיוק כפי שרצתה מהצד השני. טיילה בארץ ובעולם, עבדה בענפי הקיבוץ ובפדיקור והקימה משפחה גדולה ותוססת ביחד עם סבא היקר.

אני זוכר שכבר מגיל צעיר מאוד סבתא הייתה מדברת איתי לעומק, שואלת שאלות ומשתפת אותי גם בקשיים. כיום אני מבין שהיתה לה אינטיליגנציה רגשית מפותחת ושעצם הדיבור והחשיפה לזה מגיל צעיר עוררה אצלי חלק מהתכונות האלו.

היא הרשתה לעצמה לבכות מולנו ונתנה לנו להיות חלק מהמסע והדרך שלה בעולם, היא תמיד דאגה להגיד לנו עד כמה אנחנו חשובים לה ושהיא חושבת עלינו המון ודואגת שיהיה לנו טוב.

היו לה כוחות עליונים, היא עשתה כשופים והאמינה באמונות תפלות וסמלים,ותמיד התפללה    בכל שישי על כל אחת ואחד מבני המשפחה והקרובים.

אני מתגעגע אלייך, מתגעגע לצחוקים ולחיוך, לשובבות הזו, לשירים ולריקודים, לשוקולדים ולבונבונים בארון הסודי, למילה שזרקת בפורטוגזית ולמטבעות הלשון שהשארת לנו.

אני זוכר שכשניני ואני היינו מגיעים אליכם הביתה היית עושה לנו ככה עם האצבע ואומרת: ״בואו״ לוקחת אותנו לארונית פותחת את הדלת וחושפת בפנינו את הממתקים והפינוקים האיכותיים, יורדת על הברכיים ושואלת? ״נו… מה תרצו? אבל אל תספרו לאף אחד!!״

אחרי שהיית בוכה היית שואלת אותי: ״רומצ׳יק רואים שבכיתי???״

כזאת היית- אייקון!

השנים האחרונות היו קשות. ראינו אותך דועכת מול העיניים שלנו ולא האמנו שהאישה החזקה שאנחנו מכירים ואוהבים כבר לא תחזור לקדמותה, שהמצב רק ילך וידרדר.

יש בזה אולי מעט נחמה שלא היית עדה לשנתיים וחצי האחרונות במדינה שכל כך אהבת, זה היה הורס אותך לראות את כל הסבל והחורבן והמלחמה הנוראה הזאת שהלוואי ותסתיים כבר, כמה ששנאת מלחמות!

היית אישה של שלום ושל ימים שקטים, הצלילות שלך נאבדה בדרך כבר לפני כמה שנים, הייתי בערך בן 13 ותכננו להנות מהחיים עוד הרבה, לא שכחתי את ההבטחה שלי אלייך עוד בגיל 3 שאקח אותך ואת סבא לקניות ושנעשה חיים משוגעים כי פשוט אפשר.

זו היתה הסיבה שלך להכל וחיית את החיים עד הרגע האחרון. כשאהבת אהבת בכל ליבך וכשעשית עשית עד הסוף, ועכשיו הסבל הזה נגמר, די, זה הזמן שלך להמשיך הלאה במסע שלך.

שאזאמאט אמרו:

״צריך לצאת שניה להתאוורר- לנשום עמוק ולשחרר״

היי שלום יקרה.

אמא

תודה רבה לכולם שהגעתם ללוות את אמא בדרכה האחרונה, זה לא מובן מאליו ואני בטוח שאמא מאוד מעריכה את זה. אתם אפילו ברי מזל כי אם לא הייתם באים, אמא היתה זוכרת לכם את זה וגם לא מגיעה לאירוע שלכם.

אני מס' 3 מתוך 5. קבלתי מאמא את העיניים הכחולות ואת הטמפרמנט החם. לימים נשארתי עם העיניים הכחולות, הפתיל הקצר למד להתארך אבל אני עדיין נחשב ה'רגשן' בחבורה. ככה זה דרום אמריקאים.

לאמא היה חוש הומור נהדר, היא אהבה מאוד לצחוק ואנחנו נהנינו לעשות בבית חיקויים עד שכולם היו נשפכים מצחוק. אמא אהבה מאוד מוזיקה שמחה ולרקוד ובכל הזדמנות היתה מוצאת את ה'סיבה למסיבה'.

אמא היתה שחקנית, מה שנקרא שחקנית טוטאלית, היא התביישה לעמוד על במה אבל חיפשה בחייה את ההזדמנויות בהן יכלה להופיע. אמא ידעה לעמוד על שלה ולעשות את הדברים עם חן, ב'קלאסה'. היא אהבה להביא את עצמה לסיטואציה 'ביג-טיים'.

כשהיתה ילדה צעירה בברזיל, היא ואחותה הצעירה סבלו מהצקות של ילדים אחרים בין היתר על רקע אנטישמי. וכשפעם אחת 'שרלי הלבנוני' הציק לאחותה, אמא תפסה אותו בחדר המדרגות, אחזה בחולצה שלו ואמרה לו: "עוד פעם אחת אתה אומר משהו או אפילו מסתכל לכיוון של אחותי ושלי – אתה תחטוף מכות" ואז הכניסה לו סטירה.

כן, תמיד בחן.

כשאמא ואבא היו נכנסים למסעדה ורואים שחלק מעיצוב המקום כולל מאזניים או קומקומים, אמא היתה שואלת את בעל הבית: "מה המחיר של המאזניים?". הוא היה עונה: "גברת, זה לא למכירה זה חלק מהעיצוב". אמא רק חיכתה שיגידו לה את זה… היא היתה מסבירה לו: " אני לא שאלתי אם זה למכירה, אני שאלתי אותך מה המחיר?" ברור לכם שבערב אבא כבר היה מפנה מקום במדף למאזניים החדשים או לקומקום או לאיזה כד.

אמא ואבא היו מגיעים תמיד למשחקי הכדורמים של אופיר ושלי ואמא שהיתה מגיעה לטמפ' רתיחה כבר ברבע הראשון, היתה דואגת להגיד לשופט מה היא חושבת על השריקות שלו, בשלב מסוים היה השופט עוצר את המשחק ומרחיק את אמא, שהיתה נעמדת בכניסה לבריכה וממשיכה לעשן ולצפות במשחק, ולו בשביל 'לסמן' את השופט עד למשחק הבא…

או כשהיינו צופים במשחקים של נבחרת ברזיל בכדורגל, לאמא היה יוצא ה"אוהדת השרופה": חולצות, דגלים, שירים של ה'סלאסאו', עידוד בפורטוגזית, צעקות על השופט (שכנראה קיבל כסף מהצד השני כי מה פתאום הוא מוציא שריקה כזו נגדנו). נכון, כדורגל זה לא עניין של חיים ומוות – זה הרבה יותר מזה, בטח נגד ארגנטינה.

אמא ידעה תמיד לומר את הדבר הנכון, היה לה 'חוש לאנשים'. כל חייה חיפשה את האינטרקציה עם אנשים: מרכולית, פדיקור. אמא אהבה וכבדה מאוד את הקשישים בקיבוץ. מבחינתה זו היתה שליחות אנושית להתייחס בכבוד לאדם מבוגר. בתפקידה בפדיקור היתה אמא מזמינה קרמים לחברות הקיבוץ הותיקות, וכשאלו היו מגיעים, היה צריך להביא להן את זה לביתן. ברור שמישהו היה צריך להתנדב. בכל פעם שזה קרה, הייתי אני מתנדב למשימה. תשאלו מה יצא לי מזה? היה לי 'קו חלוקה' לכל הקשישות בקיבוץ: פייגה, מרים לבוס, רחל גורדון, הנייה, אמא של שרהלה גינסברג… הבנתם. בכל פעם שהן היו מקבלות משלוח של קרמים, הן היו שולחות לאמא שי תודה: קופסת שוקולדים, עוגיות, כדורי שוקולד… אני באותן שנים שקלתי כמו 2 האחים הגדולים שלי יחד, ומאחר שלא מצאתי לנכון להחזיר הביתה קופסה עם כל השוקולדים, החלטתי שגם כמות סמלית מהקופסא יכולה לשמח אותם. ואני שעל פניו עשיתי מעשה לא ראוי, הייתי חוזר הביתה ואמא היתה שואלת: "נו, היה בסדר בונבון?" (על שמם של בונבוני השוקולד ששלחו לנו מברזיל, שגם אותם הייתי מחסל)

הייתי עונה: "בטח, תראי מה שלחו לך לאות תודה" וכשאמא היתה רואה שאני כבר בקרתי בקופסא, היתה מחייכת, קורצת לי ונותנת נשיקה. כי ככה זה אמא.

לאמא היה מאוד חשוב שחמישתנו, האחים, נשמור האחד על השני ונהיה בקשר טוב. אמא תמיד אמרה שכשחמישה עושים אגרוף – זה הדבר הכי חזק בעולם ואת זה אסור וגם אי אפשר לשבור.

בכל החתונות, בכל השמחות תמיד אמא ואבא נותנים שואו על רחבת הריקודים. תנו לה בי ג'יז, תנו לה סמבה, האירוע רק מתחיל להתחמם. ודיר באלאק אם לא…

אמא, זה היה מסע מלא בצחוק ושמחה. המון אהבה חיבוקים ונשיקות על 2 הלחיים (כי ככה זה אצלנו בעדה). נתת לי את התחושה שאת נוכחת ונמצאת, מוכנה בכל רגע לזנק עבורי ועבור כל מי ממשפחת שהם. אהבת את המדינה, אהבת מאוד את הקיבוץ, אהבת את החיים. ככה אני אזכור אותך תמיד: שמחה, צוחקת, גאה ומאושרת.