סבא משה – כתבה לעבודת שורשים: מיכל מירון
משה נולד ב- 1910 בעיירה בשם זורוביצי שבפלך גומל שברוסיה הלבנה, הוא נקרא על שם סבו שהיה הרב של העיירה (זורביצי הייתה עיירה שרוב תושביה יהודים). ב- 1913 היגר אביו לארה"ב, ומשה ואמו היו צריכים לבוא מיד אחריו. אך באותו הזמן פרצה מלחמת העולם הראשונה ואילצה אותם להישאר ברוסיה. הם גרו בבית של הורי אמו.
כשמשה היה בן שש הוא הלך ל"חדר" כרגיל, אך יותר מאוחר הוא התחיל ללמוד בבית ספר רוסי, ובערך בגיל תשע הוא החל ללמוד עברית. ב-1920 התאחדה שוב המשפחה אך הפעם בארה"ב. הם גרו בדטרויט. משה החל ללמוד בבית ספר רגיל ובאותו זמן הוא השתתף בחוג לעברית, שם חינכו על העלייה לארץ ישראל, וזה הביא תוצאות מידיות.
כשמשה היה בן שש-עשרה הוא ועוד כמה חברים שלו התחילו להתארגן לעלייה לארץ ישראל ולהתיישבות בקיבוץ. אך הם היו עדיין צעירים וסמוכים לשולחן ההורים. במשך 13 שנה הם עסקו בפעילות להגשמת חלומות, הם היו חוד הפעילות הציונית בדטרויט, אך המבוגרים לעגו להם ולא האמינו שהם יגשימו את חלומם מפני שמארה"ב עוד לא הייתה אף עלייה ציונית מאורגנת. בתור הכשרה לעלייה הם היו מתאספים, לומדים את הספרות החדשה בעברית, שומעים מה קורה בארץ ישראל, ולומדים את תולדות עם ישראל. כשהיה להם כסף הם שכרו אולם בשביל נוער שהתעניין בציונות. ב- 1929 הגיעו קריאות לעזרה מארץ ישראל בעקבות מאורעות הדמים וזה נתן לקבוצה שלהם דחף מאוד גדול לעלות לארץ ישראל. הם הפסיקו את כל הפעילות שלהם והחלו לעשות הכשרה בחקלאות במישיגן. שם הם התחילו לחיות חיי קיבוץ, אך הקורס היה קצר מאוד והם הרגישו שזה לא מספיק, הם עברו לניו-יורק ושם הם עבדו בעבודה חקלאית ממשית אצל איכר שהתלהב מהרעיון שלהם. אחר כך נהפך המקום הזה למקום ההכשרה לעולים לארץ ישראל. השמועה על קבוצתם עשתה לה כנפיים והחלו להגיע אליהם אנשים מכל קצווי ארה"ב, אנשים שהיה להם עניין להתקשר עם ארץ ישראל באו אליהם. גם כל שליח שבא לארה"ב הגיע אליהם וכך יצא להם להיפגש עם אנשים כמו ברץ, שמואל דיין, אביו של משה דיין, וגולדה מאיר שמאוד רצתה לעזור להם כי היא ראתה בזה התחלה של עלייה יהודית מארה"ב. במשך הזמן נתנו להם ארבעה סרטיפיקטים אך אז הם היו כבר 13 איש. כדי לפתור את הבעיה ארבעה בחורים מהם התחתנו באופן פיקטיבי עם ארבע בחורות והשאר עלו בתור תיירים. הוריו של משה קיבלו זאת בהבנה משום שגם בבית הם חינכו אותו לעשות זאת. הקבוצה הפליגה לצרפת, לנמל שרבורג ומשם הם עברו ברכבת למרסיי. במרסיי עלו על אונייה שהפליגה לאלכסנדריה שבמצרים. את שארית הדרך עשו ברכבת דרך קנטרה והגיעו לתל אביב. בחודש הראשון הם גרו בשיכון עולים והחלו לטייל בארץ מתל אביב עד למטולה כדי לראות ולהיפגש עם כל מיני אנשים ולהחליט לאיזה קיבוץ ללכת. לבסוף בדרך חזרה הגיעו לקבוצה ליד גניגר שנקראה קבוצת הצפון. אחרי התלבטויות הם החליטו להישאר שם. הם השתלבו טוב בקיבוץ, אך עדיין לא היו בטוחים שיישארו שם, חלקם רצו להתנסות גם בחיי קיבוץ גדול ואחרים אפילו לא ניסו ונשארו בקבוצת הצפון, כעבור חצי שנה הם החליטו לחזור לקבוצת הצפון בדיוק אז הם קיבלו אישור לעלות להתיישב בעמק זבולון. קרא עוד
התארגנה קבוצה בת עשרה אנשים שהיו צריכים להכשיר את המקום להתיישבות (משה היה בין עשרה האנשים האלה). באביב של 1931 עברו יתר חברי הקיבוץ תקעו יסוד וקראו למקום רמת יוחנן (על שם יוחנן סמסט שהיה ראש ממשלת דרום אפריקה שתרם כספים ותמך בציונות). הם העבירו מגניגר את הצריפים ואת משק העזר שהיה להם. הקיבוץ כולו מנה 46 חברים, 6 ילדים כמה סוסים וכ-200 תרנגולות. עבודתם העיקרית הייתה סיקול אבנים וקוצים בשטח. קיבוצם גבל בשטחים של הערבים ונוסף על כך הם היו מנותקים משאר היישובים. מה שמאוד הכביד עליהם היה חוסר המים. עד כדי כך היה הדבר שהם כמעט לא יכלו להתרחץ. זה מה שמנע מהם לפתח משק חקלאי ראוי לשמו. גידוליהם העיקריים היו חיטה ושעורה, כל זה נמשך תקופה ארוכה עד שהם מצאו לידם באר עזובה והם החלו לעמיק אותה. שמחתם הייתה רבה כשראו שמהבאר יוצאים מים רבים. מאוחר יתר התברר שזו הייתה הבאר השופעת ביותר באזורם. בשנים הראשונות משה עבד בבניין ובייבוש ביצת זבולון. כעבור כמה שנים החל לעבוד עבודה חקלאית בקיבוץ. ב-1937 הגיע לרמת יוחנן בלה ויינברג. בלה הגיע ממונטריאל שבקנדה במטרה להיות בארץ, באותה שנה הם התחתנו ומאז הם ברמת יוחנן ביחד. ואז התעוררה בעיה של בית, עד אז סבא שלי התגורר עם עוד שני בחורים בחדר, לבסוף הם החליטו לגור באוהל. בשנת 1941 נולדה בתם הראשונה שלומית שיותר מאוחר התחתנה עם אורי מירון ונולדו להם ארבעה ילדים ואחת מהם זו אני. אחר כך נולדו להם שני בנים יוסי ואבנר שיותר מאוחר נפל במלחמת ששת הימים. יוסי התחתן עם דיין ונולדו לו שלושה בנים.
בשנת 1946 יצא משה לארה"ב בתור שליח במטרה להביא יהודים לארץ ישראל, ב- 1947 הצטרפה אליו המשפחה, וב- 1948 הם חזרו לרמת יוחנן. הם חזרו בדיוק אחרי ההתקפה הגדולה על רמת יוחנן. במשך 6-5 ימים עמדה רמת יוחנן מול מאות דרוזים שבאו מסוריה במטרה לכבוש את חיפה אבל בגלל שרמת יוחנן הייתה בדרכם הם היו צריכים לכבוש גם אותם. במלחמה הזאת נפלו 22 איש בעיקר מאלה שבאו לעזור להם אבל גם שלושה מהקיבוץ. ההתנפלות הזאת על רמת יוחנן נחשבת לאחת מנקודות המפנה במלחמת העצמאות. לאחר הדיפת הדרוזים כבש צה"ל את כל הגליל המערבי והגיע עד נצרת. כמו רוב חברי הקיבוץ משה פעל בהגנה, ב-1936 הוא גויס לחיל הנוטרים מטרתם הייתה להסוות את פעולות ההגנה בעזרת זה שלהם היה מותר להחזיק נשק, כעבור שלוש שנים התפרק חיל הנוטרים ומשה פוטר. שכחתי להזכיר אך שנתיים אחר עלייתו של משה לארץ גם ההורים שלו עלו. בהתחלה הם רצו לגור במושב "חירות" אבל גילם לא אפשר להם זאת והם הגיעו לקבוצת הצפון), הם היו ה"הורים" הראשונים בקבוצה. באופן רשמי הם לא היו חברים אבל הם השתתפו בכל כחברים לכל דבר. סבא משה לא התערב כל כך בחינוך ילדיו אך היה לו חשוב מאוד שהם ילכו בדרכו ואכן הם הולכים בדרכו וזה מאוד משמח אותו. סבי חי בקיבוץ רמת יוחנן ומאושר בחלקו. זהו סיפור חייו של סבא משה (סולוביצ'יק) זמיר.
