משה לקח

08/03/1929 - 25/10/2013

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו אדר א' התרפ"ט

תאריך פטירה: כ"א חשון התשע"ד

שם האב: יוסף

שם האם: שרה

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: פלמ"ח

מקום קבורה: רמת יוחנן

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: זהר (צמד) לקח

אחים ואחיות: איציק לקח

בנים ובנות: לקח אידו, לקח עופר

משה לקח – סיפור חיים

איש רב עלילות היה משה. פעמים רבות היו עלילותיו, וזאת אנו יכולים לקבוע, מן הסתם, רק כחכמה שבדיעבד, צעדים ראשונים ומכריעים בשינויה של מציאות ובבניינה של מציאות חדשה. מן הכרוניקה שתתואר מיד, תראו גם אתם שאין בקביעתנו זאת משום הגזמה וייפוי של “אחרי מוֹת”.

קרוב לוודאי שמרבית הנאספים פה מכירים את מפעלותיו של משה ומוקירים אותם, אך הדברים הללו נאמרים מתוך ודאות והשלמה גם יחד, כי מתהלך בינינו כאן, ברמת יוחנן, דור אשר לא ידע את משה,ואת חבריו לדרך. דור אשר נהנֶה מן היֵש הרב הזה של מדינה עצמאית וקיבוץ חסון, כדבר המובן מאליו. תהא שעת הפרידה הזו שעת רצון לזכור ולהזכיר.

איש מעשה היה משה, ב ןלהורים חלוצים, אנשי מעשה אף הם. הוריו, שרה לבית דוידוביץ’, ויוסף לקח, היו מאנשי העלייה השלישית, חברי גדוד העבודה, ממייסדיו של קיבוץ תל-יוסף. משה נולד ב-1929בצריף בית החולים בעין חרוד, לאחר שעברו הוריו להתגורר במושב העובדים כפר-יחזקאל,בו נולד גם אחיו הצעיר, איציק.

ב-1935 עברה המשפחה לקריית חיים, שכונת פועלים בפאתיה הצפוניים של חיפה ושדות העמק התחלפו בבתים קטניםו רבועים בלב הדיונות הזהובות, לחופו של הים התיכון.

משה החל לימודיו בבית הספר לילדי עובדים בקריה. לא כל נושאי ההשכלה הכלליים וענייני התרבות העבריתעניינו אותו. כבר אז, בילדותו המוקדמת, נטבע בו הכיוון: חקירה עצמית, לימוד בנושאים המעניינים אותו בלבד, בעיקר מקצועות טכנולוגיים, ותבונת כפיים.

אחת מיצירותיו הראשונות היה רדיו מנורות בקופסת בקליט אותו הרכיב על פי הוראות מחוברת סטנסיל,מחלָקים אותם אסף אחד לאחד מחנויות במפרץ חיפה.

בן 15 עבר ללמוד בביה”ס המקצועי שעל יד הטכניון העברי בחיפה ובן 17 כבר עבד בחברת החשמל, שם עמדו על כישרונו בתחום חיבורי החשמל לבתים.

כמרבית בני דורו היה משה חבר בתנועת נוער חלוצית ושותף למעשה הגשמה בהתיישבות העובדת. מסניף התנועה בקרית חיים “האדומה” יצא משה בן ה-18 להכשרת הפלמ”ח בקיבוץ רמת-דוד.

בשלהי 1947, עם היש ובכולו, עם הפלמ”ח, ועם חברי הכשרתו, נוטל משה חלק במלחמת העצמאות. כחייל בגדוד השמיני של הפלמ”ח, בחטיבת הנגב, שבסיסו היה ברביבים, יצא עם חבריו למשימות שלליווי שיירות, שמירה על צירים שיהיו פתוחים, וקרבות באזור חלוצה-עסלוג’.”היינו כ-15 חברים, חלקם בנים יחידים, כשיצאנו מקרית חיים להכשרה ברמת דודלפני מלחמת השחרור”, סיפר, “לאחר המלחמה, נותרנו שניים”.

במאי 1948, בעת סיור מוקדם לקראת המערכה על כיבוש ביר עסלוג’, שנועדה לנתק את ציר התנועה המצרי מעוג’ה אל חפיר לבאר-שבע – נפצע משה בידו השמאלית. רק לאחר תלאות בפינויו, תולדת המציאות הקשה בימים של מלחמה, ובכוח נחישותו, הציל את ידו מן הגורל שיעדו לה רופאי בית החולים.

באותם ימים ממש, נכבש הכפר “זַרעין” שלמרגלות הגלבוע ועל אדמתו עלו להתיישבות הכשרת רמת דודו הכשרת רמת יוחנן של הפלמ”ח והקימו את קיבוץ יזרעאל, שם הכיר משה את זהר סמט,בת רמת יוחנן, שהגיעה לבקר את חבריה בקיבוץ שאך זה הוקם.

בערב פסח תש”י,1950, ממש לקראת ליל הסדר האיר משה באור החשמל את חורבות הכפר “זרעין”.כעבור חודש, בל”ג בעומר תש”י, נישאו זהר ומשה וקבעו ביתם ברמת יוחנן,כאן נולדו בניהם, עופר ואידו.

לימים הצטרף אליו לרמת יוחנן אחיו איציק וכך זכינו בשני אחים שונים כל כך במהות, אך דומים כל כך במסירות: האחד עושה שנותיו בביסוס התשתית הכלכלית והטכנולוגית של הקיבוץ, האחר בביסוס החינוך והחברה, ובקיבוץ, כידוע, כמו בכל חברה בריאה, אין האחד מתקיים ללא השני.

כשנה עבד משה במסגרייה וכ-8 שנים- בחשמלייה. כמעט לבדו ובמו ידיו עשה משה את כל עבודות החשמל במשק: מתח את הרשת המרכזית בחצר, העביר צינורות לחוטים, חצב נקודות חשמל, העמיד לוחות חיבור בבתים החדשים, עשה את כל תיקוני החשמל, נתן שירות בענפי החקלאות ובענפי השירות,העביר את המרכזייה למקום בו היא נמצאת היום, התקין גנרטור וקבע מנורת חצר ראשונה בקיבוץ.

ב-1957 סיים לימודים בהתכתבות בפקולטה לאלקטרוניקה בביה”ס הבינלאומי וב-1960 הפליג לארה”ב ולמד אלקטרוניקה בטכניון שבאוניברסיטת ניו-יורק. ב-1962 הוסמך כמהנדס.

הימים ימי החיפוש אחר מפעל תעשיה לקיבוץ. בדרכו חזרה ארצה נתבקש משה ע”י מישקי לבקר בתערוכה שלתעשיית הפלסטיק שנערכה במילנו, ולהביא המלצתו לגבי המוצר וחומר הגלם שיתאימו למפעל המיועד. לימים יתבררו צומת הדרכים הזו וחלקו של משה בבחירת הנתיב להמשיך בו כגולת הכותרת של עשייתו המקצועית ואולי אף של חייו.

דרכן של גולות כותרת היא שניתן להכתירן ככאלו רק ממרחק הזמן. בזמן אמת נטילת הסיכונים, וההליכה בניגוד לעצות וכנגד הסיכויים נתפסת לעתים כמשוללת הגיון. צל”ש או טר”ש, אתם יודעים… אך בסופו של דבר לא רק מזל היה במעשה הקמתו של פלר”ם אלא גם שילוב שלתעוזה, חכמה ואינטואיציה, ומכל אלו היו למשה וחבריו ובשפע.

ארבע עשרה שנים, עבד משה בפלר”ם, והפך בר-סמכא בתורת הפלסטיקה, אותה למד בעצמו, תוך ניסוי ותעיה. נדמה שלא נחטא לאמת אם נאמר שתקופה זו הייתה הקשה והמתישה בתולדותיו אך גם היפה מבחינתה תעוזה, מיצוי הכישרונות, הדבקות במטרה, והביטוי המלא של יכולת היצירה. “אני הייתי הכל” סיפר, “מנהל ייצוא, איש אחזקה, מנהל מחקר ופיתוח, טכנולוג,מנהל מכירות, הייתי בשבתות וחגים, מתי שרק צריך”.

מ-1976 ולמשך ארבע שנים שהו זהר ומשה בוינה, שם עבד משה במפעל סינסינטי, המייצר מכונות לתעשיית הפלסטיק. כששבו ארצה, השתלב ב”מילואות” והעמיד לרשות המפעלים האזוריים ידע ונסיון טכנולוגיים וקשרים עם לקוחות.

כישוריו אלו עמדו לוגם במפעלים וחברות נוספים בהם עבד במשך השנים בארץ ובעולם.

בהגיעו לגיל פרישה,חזר לפעילות בקיבוץ. הוא סייע למרכז המשק ולמחלקת הפיתוח בפלר”ם, תוך שימוש בניסיון הרב ובידע הרחב שאגר במשך השנים. בְמעבדה שפתח, העמיד לרשות החברים שירותי תיקון למכשירי חשמל ואלקטרוניקה.

איש עצמאי משה, עצמאי במחשבתו ובכל אורח חייו. התלות אשר נכפתה עליו בשנותיו האחרונות לא היתה כטבעו. צר היה לראותו נזקק לסעד ונלחם על כל נשימה.

“אֲבָל גַּם צַעַר הַפְּרִידָה/”, כלשונה של נעמי שמר, “הוּא לֹא יִמְחַק אֶת סוֹד הַזֹּהַר שֶׁל הַנְּעוּרִים/

וְהוּא קוֹרֵן אֵלֵינוּ מִמֶּרְחָק / כִּי הוּא מִן הַדְּבָרִים שֶׁנִּשְׁאָרִים”.

אתכם, איציק, עופר,אידו, זהר, נכדים ונינה וכל בני המשפחה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    משה לקח ז”ל

    בן שרה ויוסף

    נולד כ”ה בתמוז תרפ”ט  3.8.1929

    בכפר יחזקאל – ישראל

    הגיע לרמת יוחנן מקיבוץ יזרעאל  1950

    נשוי לזהר (צמד)

    אבא לעופר ואידו

    נפטר כ”א בחשוון תשע”ד 25.10.2013

    בן 84 במותו

    יהי זכרו ברוך

  • פרידה ממשה – אודי פלד (2008)

    פרידה ממשה 

    מה זה בפנים רך?

    אבל בחוץ – כמו אגוז הוא קשה!

    מי זה חבר לעת פנאי?

    אבל בקו רק נוגֵש ונושֶה!

    טוב חברים, ודאי כבר ניחשתם,

    הלוא הוא ידידנו –

    משה.

    פרפקציוניסט שאינו מתפשר על נימה,

    על כל קוץ של “יוד” ינהל מקח.

    אינו מוותר על שמינית של שמינית,

    הרי זו מהותו של מר לקח.

    היום טכנולוגים יש “מקיר אל קיר”,

    ומעבדה שעד לתקרה מאובזרת.

    אבל אז היה רק משה לקח,

    השולף נתונים מן הזרת.

    כן רבותי, את התורה צריך היה להמציא,

    הכל היה עלום, קופת הידע ריקה!

    אז אלוהים – קרי משה – ברא יש מכלום,

    ולוחות של ממש – מאבקה.

    אז גם אם את מה שכבר שכחת, משה,

    היום כל צוציק חושב שיודע,

    נזכור תמיד איך התחלת, משה,

    נזכור ונתגעגע.

    ואם יש כאן פרידה, כביכול,

    מפלר”ם את משה לא ניתן להפריד.

    אתה זה פלר”ם ופלר”ם זה אתה,

    אתמול והיום ולתמיד.

    נכתב ע”י אודי פלד לאירוע פרידה בפלר”ם  2008

  • יום אחרון – הושמע בלוויה

    יום אחרון

    מלים: אברהם שלונסקי –

    מנגינה: שלום חנוך ומאיר אריאל

    גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.

    וְיוֹם אַחְרוֹן שָמַט אֶת כָּל כְּתָרָיו.

    כָּל הַשְּׁתִיקוֹת חָזְרוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ

    כְּשוּב יוֹנָה בְּאֵין עֲלֵה-טָרָף.

    וְנָכְרִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ הַמַּשְׁכֶּמֶת

    וְסַהַר קַר מַקְשִׁיחַ וְנִפְחַת

    וְכֹה הוּמַךְ וְכֹה צָפַד מִקֶּמֶט

    כָּל שֶׁתִּמֵּר וְשֶׁהָיָה אֶחָד.

    כָּל עִתּוֹתַי – תִּשְׁבֹּרֶת יוֹם וָלַיִל

    כָּל מִלּוֹתַי הָיוּ לִי לְזָרוֹת

    וְלֹא אֵדַע: מִגֹּדֶשׁ יְבוּלַיִךְ

    מַה לְּהָבֵר שָׂדִי וּמַה לִּזְרוֹת?

    שָׁוְא שִׁלּוּחֵךְ יוֹנַת-מַבּוּל מִלֶּכֶד:

    חָזַרְתְּ אֵלַי בְּלִי סֵבֶר וְחָרוֹן.

    גַּם לַתְּפִלּוֹת – תִפְרַחַת וְשַׁלֶּכֶת.

    גַּם לַיְבוּלִים מַגִּיעַ יוֹם אַחְרוֹן.

    הושמע בעת הלוויה מפיו של אריק איינשטיין

  • חבר כי ילך לעולמו – מתתיהו שלם

    חָבֵר כִּי יֵלֵךְ לְעוֹלָמוֹ – וְהָלְכוּ עִמּוֹ

    שְׁנוֹת עָמָל, שְׁנוֹת חֲלוֹם וִיצִירָה .

    אוּלָם כֹּחוֹ אֲשֶׁר זָרַע

    לֹא לַשְּׁוָא – לֹא לַשְּׁוָא.

    הַגַּרְעִין יוֹסִיף לִנְבֹּט,

    הַשָּׂדֶה יַעֲלֶה דָּגָן,

    הָאֲדָמָה תֵּדַע לְהָנִיב

    וְהָעֵץ יַבְשִׁיל פֵּרוֹת,

    כְּדַרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם.

    כִּי הַבַּיִת יַתְמִיד לְשַׂגְשֵׂג,

    כִּי יֶהֱמֶה חַיִּים,

    כִּי יוֹסִיף וְיַרְבֶּה דּוֹרוֹת,

    גָּאוֹן הוּא לַהוֹלֵךְ –

    זוֹ מִשְׁאַלְתּוֹ וּנְמַלְאֵנָה.

                                       הוקרא בלוויה

     

  • תודה על הכל – עמיר גלעד

    תודה על הכל

    אני רוצה להזכיר כאן את אמירתו של שלמה יבלונקה, זכרונו לברכה, בערב הפרידה מפלר”ם שנערך לכבוד משה לקח לפני חמש שנים: “אילולי היה משה לקח”, אמר שלמה, “לא היה פלר”ם”.

    ואני רוצה להוסיף על דברי שלמה: אילו לא היה פלר”ם – גם קיבוץ רמת יוחנן לא היה כפי שהוא היום. ואני מרשה לכל הנוכחים כאן עמנו, לדמיין איך הוא כן היה נראה.

    ויורשה לי לסיים בפרפרזה על אמרתו המפורסמת של צ’רצ’יל: “מעולם לא היו אנשים רבים כל כך, חייבים הרבה כל כך לבן אדם אחד ומיוחד כל כך”.

    אז משה – היה שלום ותודה רבה לך על הכל!

    עמיר גלעד

  • משה, אחי – איציק

      משה , אחי

    משה ,אחי

    עישנת סיגריות,

    עישנת הרבה במשך עשרות שנים,

    עישנת עצמך לדעת- עד שנחרכו ריאותיך, חדלו לתפקד, ולא יכולת לנשום בכוחות עצמך כדי לספק חמצן לכל אברי הגוף.

    עישנת מתוך בחירה , ודבקת בה כמעט עד החדשים האחרונים. אולי , משום כך, לא קוננת על גורלך, ורק מבטך שוטט כמו מביע תימהון, השתוממות, פליאה;

    כולך מרוכז במאבק על נשימות אפך.

    לאחרונה החלו מערכות גופך לקרוס; אט, אט רחקת מאתנו, נאספת בדממה אל עצמך ,ולפני כניסת השבת יצאה נשמתך, ואתה נאספת אל הורינו ואל אבותינו.

    במה זכית, משה, בחייך? איזו זכות עומדת לך מכל ימיך בארץ החיים?

    כבר נאמר: “אין האושר אלא יכולתו של אדם לקיים את ישותו.”. איני יודע אם חשת שנגעת בפסגת האושר, אבל אין בי ספק שנגעת בשמחת היצירה, קיימת ישותך, הגשמת עצמיותך ע”י מיצוי כל יכולותיך, כישרונותיך והידע שרכשת בתחום החשמל והאלקטרוניקה, ובמיוחד ברזי תורת הפלסטיק.

    פרק החיים המשמעותי בחייך, ופסגת עשייתך היה, לדעתי, כשיחד עם חברים, חלוצי התעשייה ברמת-יוחנן הקמתם את מפעל “פלרם” ושימשתם דוגמא ומופת לתעוזה במטרה, לנחישות המעשה, לעבודה מסורה ללא גבולות, לצד גילויים של רוח חברית ועזרה הדדית.

    במשך 14 שנים (1976-1962) שימשת בעת ובעונה אחת בתפקידים שונים תחת הכותרת – מהנדס המפעל: היית מנהל טכני, מנהל ייצור, טכנולוג, מעורב בנושאי אחזקה, סייעת ברכש ובשיווק, היית שותף למו”מ עם גורמי חוץ, עסקת במחקר ובפיתוח (אנשי פלרם ועובדיה, גם אלו השייכים לדור שלא ידע את משה, מכירים את הפיתוחים שלך בקווי הייצור הקיימים עד היום).

    שאלתי את עצמי: איך בכ”ז מוציאים מכל התחומים האלה את האירוע המכונן, מעין סוג של הכרעה שהטביע חותמו על דרכו של פלרם למשך שנים רבות, מעבר לשנים

    בהן פעלתם צמוד ויחדיו אתה ומישקי, מנכ”לו הראשון של פלרם בשנים 1978-1962.

    באוקטובר 1961, בשיחת חברים, אפיין מישקי לראשונה את המפעל כמיועד לייצר לוחות לכיסוי גגות. ב 1962 סיימת אתה את לימודיך בארה”ב, והוסמכת כמהנדס בתחום החשמל והאלקטרוניקה. מישקי ביקש ממך, כבר קודם לכן, שתלמד בכוחות עצמך את נושאי הפלסטיקה, ובדרכך חזרה מארה”ב תעצור באירופה, תבקר בתערוכת הפלסטיק במילנו שבאיטליה, ותמליץ על אופי מוצרים וחומר גלם שכדאי למפעל המיועד להשליך יהבו על שימושם וייצורם. חזרת מן התערוכה והמלצת על הקמת מפעל לייצור לוחות מחומר הגלם p.v.c ,בשיטת האקסטרוזיה לקירוי גגות בבניה, בחקלאות ובתעשייה; ובעיקר לוחות שטוחים, שקופים, שייצורם היה בראשיתו, ובהם ראה את העתיד. הלוח הראשון לשיווק, שיצא מן המכונה בפלרם היה לוח אזבסט גלי שקוף.

    בעיני המלצה זו, וההחלטה לבצעה הייתה אירוע מכונן, שהיווה בסיס להצלחת המפעל והתפתחותו, והתולדות שלו נמשכים גם היום, אף שפלרם, במשך למעלה מיובל שנות קיומו ידע כמה וכמה אירועים מכוננים.

    בזה אני רואה את תרומתך הגדולה להצלחת המפעל ולביסוסו של הקיבוץ.

    משה, אחי,

    לך ולכולנו יש שכר בעמלך,

    נוח בשלום על משכבך,

    אנו נמשיך ונחיה כאן, על ידך.

  • פרקי חיים – איציק לקח

    משה לקח- פרקי חיים.

    שרה, לבית דוידוביץ, ויוסף לקח, מאנשי העליה השלישית, חברי גדוד העבודה בתל-יוסף, נישאו בשנת 1921.

    ב 1928  עברה המשפחה מתל-יוסף למושב העובדים כפר יחזקאל.

    ב 1929 נולד משה בצריף בית החולים בעין-חרוד, והובא לכפר יחזקאל.

    ב 1935 עברה המשפחה לקרית- חיים, שכונת פועלים על יד חיפה.

    כך נראתה קרית-חיים כשמשה היגיע אליה והוא בן שש: בתים קטנים, רבועים, בלב הדיונות הזהובות, לא הרחק מן הים הכחול.

    לא כל נושאי ההשכלה הכלליים וענייני התרבות העברית עניינו את משה בלימודיו בביה”ס לילדי עובדים בקריה, אבל כבר אז נטבע בו הכיוון: חקירה עצמית, לימוד בנושאים המעניינים בלבד, בעיקר בתחומי עשייה ותבונת כפיים.

    אחת יצירותיו הראשונות, במו ידיו, היה רדיו מנורות בקופסת בקליט אותו הרכיב על פי הוראות מחוברת סטנסיל, מחלקים אותם אסף אחד לאחד מחנויות במפרץ חיפה.

    היה זה אך מתבקש שמשה יעבור ללמוד בביה”ס המקצועי שעל יד הטכניון העברי בחיפה, בשנים 1946-1944. .

    בשנים 1947-1946 עבד משה בחברת החשמל, ושם עמדו על כישרונו בתחום חיבורי החשמל לבתים.

    בקרית-חיים, מעוז תנועות הנוער החלוציות, השתייך משה לתנועת “גורדוניה” וב   1945 , התאחדה תנועה זו עם אגף בתנועת ה”מחנות העולים” וקמה “התנועה המאוחדת”.במסגרת זו, ובהיותו בן  18 הצטרף משה ב 1947 להכשרת הפלמ”ח

    בקיבוץ רמת-דוד.

    בשלהי 1947, עם הישוב כולו, עם הפלמ”ח ועם חברי הכשרתו נוטל משה חלק במלחמה, במסגרת גדוד 8 של הפלמ”ח, בחטיבת הנגב, שבסיסו היה ברביבים ומשם יצאו למשימות של ליווי שיירות, שמירה על צירים שיהיו פתוחים, וקרבות באזור חלוצה-עסלוג’.

    בחדש מאי 1948, בעת סיור מוקדם לקראת המערכה על כיבוש ביר עסלוג’, שנועדה לנתק את ציר התנועה המצרי מעוג’ה אל חפיר לבאר-שבע – נפצע משה בידו השמאלית, מעל כף היד.

    פציעתו של חייל, בעיקר במלחמת השחרור, שהייתה הקשה במלחמות ישראל, הייתה מקרה של יום יום. המיוחד בפציעתו של משה הייתה הדרך בה הוא, בכוח נחישותו, הציל את ידו מן הטיפול שיעדו לה רופאי בית החולים.

    באותו חודש מאי 1948 שנפצע משה נכבש הכפר זרעין שבמעלה הגלבוע, מעל כפר יחזקאל, כפר הולדתו של משה.

    כיאה למדיניות אותם ימים הוחלט לישב את זרעין, והכשרת רמת-דוד והכשרת רמת-יוחנן התאחדו להקים את קיבוץ יזרעאל. החברים התיישבו בבניינים הנטושים ובאבק חצרותיהם, ובערב פסח תש”י (1950),ממש לקראת ליל הסדר, האיר משה באור החשמל את חורבות הכפר, וכמו שנכתב אז :”מן העמק נראו האורות הבודדים במעלה הגלבוע ככוכבים זוהרים”.

    התיישבותה של הכשרת רמת-יוחנן ביזרעאל מסבירה באופן טבעי ביותר את הופעתה בקיבוץ הצעיר של זהר, בת דוחה ואברהם, בת רמת-יוחנן.

    דרך הטבע הזו הובילה לחופה בל”ג בעומר תש”י (1950) בחיפה, ולחגיגת נישואין ביזרעאל וברמת יוחנן. רמת-יוחנן הייתה לביתם.

    כשנה עבד משה במסגריה, ובשנים 1960-1952 עבד בחשמליה. כמו הרבה דברים בימינו שום דבר אז לא היה כמו היום: משה עבד לבדו, עם עזרה בעת צורך, ועשה במו ידיו ויכולתו את כל העבודות: מתח את הרשת המרכזית בחצר המשק, העביר צינורות לחוטים, חצב נקודות חשמל, העמיד לוחות חיבור בבתים החדשים, עשה את כל תיקוני החשמל, נתן שירות במכון החליבה ברפת, בלולים, במדגריה, במחסן בגדים, העביר את המרכזיה למקום בו היא נמצאת היום, התקין גנרטור וקבע מנורת חצר ראשונה ברמת-יוחנן.

     ב 1957 סיים לימודים בהתכתבות בפקולטה לאלקטרוניקה בביה”ס הבינלאומי ,

    ובשנת 1960 הפליג לארה”ב ולמד אלקטרוניקה בטכניון שבאוניברסיטת ניו-יורק

    ואחר כך באוניברסיטת ניו-יורק עצמה, בה הוסמך ב 1962 כמהנדס.

    ב1962 בדרכו חזרה מארה”ב נתבקש על ידי מישקי לבקר בתערוכה של תעשיית הפלסטיק שנערכה במילנו, ולהביא המלצה לגבי המוצר וחומר הגלם שכדאי להמר עליהם במפעל התעשייה המיועד ברמת-יוחנן. לימים נתברר שהמלצה זו הייתה האירוע המכונן שתולדותיו נמשכים גם היום.

    בשנים 1976-1962, ארבע עשרה שנים, עבד משה בפלר”ם. בעקבות המהלך שרמת-יוחנן הלכה לקראתו נכנס ראשו ורובו ללמוד בעצמו את הנושאים הקשורים בתעשיית הפלסטיק, בעיקר במוצרי p.v.c. עוד כיום מפליא להיווכח עד כמה רחבים ומסועפים היו תחומי עבודתו ומעשיו:כמהנדס היה אחראי גם על אולם הייצור, גם על טיפול בנושאי אחזקה,גם עסק בתחומי הטכנולוגיה השונים, ומן העבר האחר עסק ברכש, בנושאי שיווק בחו”ל, וכן שקד על פיתוח והשיג הישגים כמו בתחום חותכי צד, חותכי רוחב,חיתוך בסכין חם, ועוד.

    פלר”ם הייתה לביתו השני, ובשנים הראשונות אף לביתו הראשון. נדמה שלא נחטא לאמת אם נאמר שתקופה זו הייתה הקשה והמתישה בתולדותיו אך גם היפה מבחינת התעוזה, מיצוי הכישרונות, הדבקות במטרה, והביטוי המלא של יכולת היצירה.

    אין לתאר עבודתו של משה במפעל ללא עבודתו הקרובה והצמודה עם מישקי ז”ל. מישקי כמנכ”ל המפעל ומשה כמהנדס המפעל הבינו זה את זה והשלימו זה את זה.

    שניהם פעלו יחדיו להוצאתו של פלר”ם מחבלי הלידה של הייצור אל מרחבי השווקים; מהתחלות קשות ולעיתים מתסכלות אל התבססות מבטיחה. נחשוניותם של מישקי ומשה עם החברים האחרים שייסדו, הריצו וביססו את המפעל הייתה מסד הכרחי לעצמתו של פלר”ם כיום כמפעל משגשג ומצליח המשלח תוצרתו בארץ ובחו”ל, וסניפים לו ברחבי העולם וגם מפעלים הקים בכמה ארצות..

    בשנים 1980-1976 שהו זהר ומשה באוסטריה במפעל סינסנטי שבוינה, המייצר מכונות לתעשיית הפלסטיק. משה עסק רובו ככולו בנושאי פיתוח במחלקת אקסטרודרים והזרקה.בין היתר עסק בפיתוח ברגים ואקסטרוזיה של לוחות שפלר”ם מסתייעת בהם עוד היום. כמו כן עסק בפיתוח אקסטרודר לפוליאתילן בעיקר לצורך ייצור צינורות. גם כאן נמצא הסדן למיצוי כישרונותיו

    ויכולתו.

    ב 1980 חזרה המשפחה לארץ, ומשה התחיל שוב תקופת עבודה ממושכת, בת עשר שנים, במפעלי “מילואות”- חברה לפיתוח משקי מפרץ חיפה. גם שם עסק בכמה תחומים: קיבל אחריות טכנית לציוד המפעלים השונים; עסק ברכישת מכונות ומכשירים ודאג להתקנתם ולהרצתם; היה במו”מ עם קבלנים וטיפל במכרזים.בשנים האחרונות לעבודתו ב”מילואות” עזר למנכ”ל המפעלים באימוץ קשרי חוץ עם שותפים, בניהול מו”מ עם בנקים בחו”ל לקבלת הלוואות ועשה להידוק הקשרים עם מוסדות מחקר באירופה ובארה”ב. שימש במשך שנתיים מנהל “מילודע”- המרכז למחקר ולפיתוח של  “מילואות”.

    בשנים1992-1990 עבד משה ב”סמדר”, סוכנות של ציוד לעיבוד מזון, כמו:משחטות, עיבוד תפ”א או מכונות לצרכי אריזה או מילוי.עסק במכירות בארץ ובשירות לקוחות.

    בשנים 1994-1992 עבד ב”עינב”, חברה להקמת פרוייקטים ברוסיה.היה נוסע ובא אל רוסיה , שכמה שנים לפני כן הייתה סגורה ומסוגרת. יחד עם חבריו עסק בהקמת המפעלים דרך התכנון, ההקמה, הפיקוח והמסירה להפעלה. המפעלים היו בתחומים של רפתות, מכוני חליבה, מחלבות, יצירת שמן,חממות ומפעלים לעיבוד בשר.

    בשנים 1996-1994 עבד משה באחד ממפעלי “במעסף”, זה שבקרית-שמונה, שפלר”ם

     נכנסה בו לשותפות, והוא נקרא “פלסף”. “במעסף” עסק בייצור פרופילים מ p.v.c לבניין ולתעשיה, וכן משקופי חלונות, שלבי תריסים, צינורות, תעלות חשמל וטלפון. במשך שנתיים היה נוסע עם בוקר לקרית-שמונה ושב עם ערב..

    החל מ1996 סייע משה למרכז המשק בקיבוץ ולמחלקת הפיתוח בפלר”ם, כדי לעשות שימוש בניסיון הרב שצבר ובידע הרחב שאגר במשך השנים. כמו כן עומדת לרשותו מעבדה בה הוא מתקן מכשירי חשמל ואלקטרוניקה לכל דורש.

    יוני 2008 .

                                 משה לקח- פרקי חיים.

    שרה, לבית דוידוביץ, ויוסף לקח, מאנשי העליה השלישית, חברי גדוד העבודה בתל-יוסף, נישאו בשנת 1921.

    ב 1928  עברה המשפחה מתל-יוסף למושב העובדים כפר יחזקאל.

    ב 1929 נולד משה בצריף בית החולים בעין-חרוד, והובא לכפר יחזקאל.

    ב 1935 עברה המשפחה לקרית- חיים, שכונת פועלים על יד חיפה.

    כך נראתה קרית-חיים כשמשה היגיע אליה והוא בן שש: בתים קטנים, רבועים, בלב הדיונות הזהובות, לא הרחק מן הים הכחול.

    לא כל נושאי ההשכלה הכלליים וענייני התרבות העברית עניינו את משה בלימודיו בביה”ס לילדי עובדים בקריה, אבל כבר אז נטבע בו הכיוון: חקירה עצמית, לימוד בנושאים המעניינים בלבד, בעיקר בתחומי עשייה ותבונת כפיים.

    אחת יצירותיו הראשונות, במו ידיו, היה רדיו מנורות בקופסת בקליט אותו הרכיב על פי הוראות מחוברת סטנסיל, מחלקים אותם אסף אחד לאחד מחנויות במפרץ חיפה.

    היה זה אך מתבקש שמשה יעבור ללמוד בביה”ס המקצועי שעל יד הטכניון העברי בחיפה, בשנים 1946-1944. .

    בשנים 1947-1946 עבד משה בחברת החשמל, ושם עמדו על כישרונו בתחום חיבורי החשמל לבתים.

    בקרית-חיים, מעוז תנועות הנוער החלוציות, השתייך משה לתנועת “גורדוניה” וב   1945 , התאחדה תנועה זו עם אגף בתנועת ה”מחנות העולים” וקמה “התנועה המאוחדת”.במסגרת זו, ובהיותו בן  18 הצטרף משה ב 1947 להכשרת הפלמ”ח

    בקיבוץ רמת-דוד.

    בשלהי 1947, עם הישוב כולו, עם הפלמ”ח ועם חברי הכשרתו נוטל משה חלק במלחמה, במסגרת גדוד 8 של הפלמ”ח, בחטיבת הנגב, שבסיסו היה ברביבים ומשם יצאו למשימות של ליווי שיירות, שמירה על צירים שיהיו פתוחים, וקרבות באזור חלוצה-עסלוג’.

    בחדש מאי 1948, בעת סיור מוקדם לקראת המערכה על כיבוש ביר עסלוג’, שנועדה לנתק את ציר התנועה המצרי מעוג’ה אל חפיר לבאר-שבע – נפצע משה בידו השמאלית, מעל כף היד.

    פציעתו של חייל, בעיקר במלחמת השחרור, שהייתה הקשה במלחמות ישראל, הייתה מקרה של יום יום. המיוחד בפציעתו של משה הייתה הדרך בה הוא, בכוח נחישותו, הציל את ידו מן הטיפול שיעדו לה רופאי בית החולים.

    באותו חודש מאי 1948 שנפצע משה נכבש הכפר זרעין שבמעלה הגלבוע, מעל כפר יחזקאל, כפר הולדתו של משה.

    כיאה למדיניות אותם ימים הוחלט לישב את זרעין, והכשרת רמת-דוד והכשרת רמת-יוחנן התאחדו להקים את קיבוץ יזרעאל. החברים התיישבו בבניינים הנטושים ובאבק חצרותיהם, ובערב פסח תש”י (1950),ממש לקראת ליל הסדר, האיר משה באור החשמל את חורבות הכפר, וכמו שנכתב אז :”מן העמק נראו האורות הבודדים במעלה הגלבוע ככוכבים זוהרים”.

    התיישבותה של הכשרת רמת-יוחנן ביזרעאל מסבירה באופן טבעי ביותר את הופעתה בקיבוץ הצעיר של זהר, בת דוחה ואברהם, בת רמת-יוחנן.

    דרך הטבע הזו הובילה לחופה בל”ג בעומר תש”י (1950) בחיפה, ולחגיגת נישואין ביזרעאל וברמת יוחנן. רמת-יוחנן הייתה לביתם.

    כשנה עבד משה במסגריה, ובשנים 1960-1952 עבד בחשמליה. כמו הרבה דברים בימינו שום דבר אז לא היה כמו היום: משה עבד לבדו, עם עזרה בעת צורך, ועשה במו ידיו ויכולתו את כל העבודות: מתח את הרשת המרכזית בחצר המשק, העביר צינורות לחוטים, חצב נקודות חשמל, העמיד לוחות חיבור בבתים החדשים, עשה את כל תיקוני החשמל, נתן שירות במכון החליבה ברפת, בלולים, במדגריה, במחסן בגדים, העביר את המרכזיה למקום בו היא נמצאת היום, התקין גנרטור וקבע מנורת חצר ראשונה ברמת-יוחנן.

     ב 1957 סיים לימודים בהתכתבות בפקולטה לאלקטרוניקה בביה”ס הבינלאומי ,

    ובשנת 1960 הפליג לארה”ב ולמד אלקטרוניקה בטכניון שבאוניברסיטת ניו-יורק

    ואחר כך באוניברסיטת ניו-יורק עצמה, בה הוסמך ב 1962 כמהנדס.

    ב1962 בדרכו חזרה מארה”ב נתבקש על ידי מישקי לבקר בתערוכה של תעשיית הפלסטיק שנערכה במילנו, ולהביא המלצה לגבי המוצר וחומר הגלם שכדאי להמר עליהם במפעל התעשייה המיועד ברמת-יוחנן. לימים נתברר שהמלצה זו הייתה האירוע המכונן שתולדותיו נמשכים גם היום.

    בשנים 1976-1962, ארבע עשרה שנים, עבד משה בפלר”ם. בעקבות המהלך שרמת-יוחנן הלכה לקראתו נכנס ראשו ורובו ללמוד בעצמו את הנושאים הקשורים בתעשיית הפלסטיק, בעיקר במוצרי p.v.c. עוד כיום מפליא להיווכח עד כמה רחבים ומסועפים היו תחומי עבודתו ומעשיו:כמהנדס היה אחראי גם על אולם הייצור, גם על טיפול בנושאי אחזקה,גם עסק בתחומי הטכנולוגיה השונים, ומן העבר האחר עסק ברכש, בנושאי שיווק בחו”ל, וכן שקד על פיתוח והשיג הישגים כמו בתחום חותכי צד, חותכי רוחב,חיתוך בסכין חם, ועוד.

    פלר”ם הייתה לביתו השני, ובשנים הראשונות אף לביתו הראשון. נדמה שלא נחטא לאמת אם נאמר שתקופה זו הייתה הקשה והמתישה בתולדותיו אך גם היפה מבחינת התעוזה, מיצוי הכישרונות, הדבקות במטרה, והביטוי המלא של יכולת היצירה.

    אין לתאר עבודתו של משה במפעל ללא עבודתו הקרובה והצמודה עם מישקי ז”ל. מישקי כמנכ”ל המפעל ומשה כמהנדס המפעל הבינו זה את זה והשלימו זה את זה.

    שניהם פעלו יחדיו להוצאתו של פלר”ם מחבלי הלידה של הייצור אל מרחבי השווקים; מהתחלות קשות ולעיתים מתסכלות אל התבססות מבטיחה. נחשוניותם של מישקי ומשה עם החברים האחרים שייסדו, הריצו וביססו את המפעל הייתה מסד הכרחי לעצמתו של פלר”ם כיום כמפעל משגשג ומצליח המשלח תוצרתו בארץ ובחו”ל, וסניפים לו ברחבי העולם וגם מפעלים הקים בכמה ארצות..

    בשנים 1980-1976 שהו זהר ומשה באוסטריה במפעל סינסנטי שבוינה, המייצר מכונות לתעשיית הפלסטיק. משה עסק רובו ככולו בנושאי פיתוח במחלקת אקסטרודרים והזרקה.בין היתר עסק בפיתוח ברגים ואקסטרוזיה של לוחות שפלר”ם מסתייעת בהם עוד היום. כמו כן עסק בפיתוח אקסטרודר לפוליאתילן בעיקר לצורך ייצור צינורות. גם כאן נמצא הסדן למיצוי כישרונותיו

    ויכולתו.

    ב 1980 חזרה המשפחה לארץ, ומשה התחיל שוב תקופת עבודה ממושכת, בת עשר שנים, במפעלי “מילואות”- חברה לפיתוח משקי מפרץ חיפה. גם שם עסק בכמה תחומים: קיבל אחריות טכנית לציוד המפעלים השונים; עסק ברכישת מכונות ומכשירים ודאג להתקנתם ולהרצתם; היה במו”מ עם קבלנים וטיפל במכרזים.בשנים האחרונות לעבודתו ב”מילואות” עזר למנכ”ל המפעלים באימוץ קשרי חוץ עם שותפים, בניהול מו”מ עם בנקים בחו”ל לקבלת הלוואות ועשה להידוק הקשרים עם מוסדות מחקר באירופה ובארה”ב. שימש במשך שנתיים מנהל “מילודע”- המרכז למחקר ולפיתוח של  “מילואות”.

    בשנים1992-1990 עבד משה ב”סמדר”, סוכנות של ציוד לעיבוד מזון, כמו:משחטות, עיבוד תפ”א או מכונות לצרכי אריזה או מילוי.עסק במכירות בארץ ובשירות לקוחות.

    בשנים 1994-1992 עבד ב”עינב”, חברה להקמת פרוייקטים ברוסיה.היה נוסע ובא אל רוסיה , שכמה שנים לפני כן הייתה סגורה ומסוגרת. יחד עם חבריו עסק בהקמת המפעלים דרך התכנון, ההקמה, הפיקוח והמסירה להפעלה. המפעלים היו בתחומים של רפתות, מכוני חליבה, מחלבות, יצירת שמן,חממות ומפעלים לעיבוד בשר.

    בשנים 1996-1994 עבד משה באחד ממפעלי “במעסף”, זה שבקרית-שמונה, שפלר”ם

     נכנסה בו לשותפות, והוא נקרא “פלסף”. “במעסף” עסק בייצור פרופילים מ p.v.c לבניין ולתעשיה, וכן משקופי חלונות, שלבי תריסים, צינורות, תעלות חשמל וטלפון. במשך שנתיים היה נוסע עם בוקר לקרית-שמונה ושב עם ערב..

    החל מ1996 סייע משה למרכז המשק בקיבוץ ולמחלקת הפיתוח בפלר”ם, כדי לעשות שימוש בניסיון הרב שצבר ובידע הרחב שאגר במשך השנים. כמו כן עומדת לרשותו מעבדה בה הוא מתקן מכשירי חשמל ואלקטרוניקה לכל דורש.

     כתב איציק לקח, יוני 2008 .

  • מכתב מאוסטריה 1963

    מכתב מאוסטריה – מחמשת המופלאים

    כתב: משה לקח

    זה עתה חזרנו מטיול נהדר בחלקה של אוסטריה הנקרא טירול למרחק של  כ- 700 ק”מ. מזג האוויר היה יפה כך שיכולנו לראות וליהנות. אין ביכולתי לתאר מראות הטבע והאדם הנפלאים והמגוונים שאותם פגשתי. אולם, בקיצור, אנסה.

    יצאנו בהשכמת הבוקר בארבע. את הזריחה ראינו כשאנו כבר נוסעים במלוא המהירות. שמש אדומה כדם מכוסה ערפילים ורודים. תחנתנו הראשונה – בקיע אדמה עמוק וצר בעל קירות סלע תלולים, בתחתיתו נהר בעל שטף מהיר. ברבות הימים התמוטטה הקרקע וגושי אבן עצומים נפלו לתוך האפיק והנהר זורם מתחתיהם. יורדים במדרגות ושבילים בתוך הבקיע הזה עד מתחת לגושי האבן שנפלו ורואים את המעיין התת – קרקעי מופיע בתוך כיפת אבן ענקית. משם נסענו בתוך יערות נהדרים, סבוכים ומגודלים עד כדי ג’ונגל  ממש, קבוצות עצים שונות עצי מחט ועצי עלים, שפע של שרכים ופרחים אחרים. כל הקרקע מכוסה אין שעל פנוי.

    הגענו לקפריין, מקום גבוה מאוד – 2700 מ’ מעל לעמק שרוכזו בו מעיינות בשלושה סכרים ענקיים אחד על גבי השני כדי לייצר כוח חשמלי. הדרך והעליה להר רב גונית . בתחילה נוסעים במעלית שטוחה הנוטלת כ- 140 איש ומושכת אותם  על גבי צלעו של ההר בעליה זקופה כמעט. הנוף מתגלה, ממש כבסיפורי אגדות מצוירים – בתים קטנים וארובות מעלות עשן, גגות אדומים ושחורים. והצמחייה והמים רבים מכל עבר. עולים לפסגה הראשונה וממשיכים באוטובוסים מיוחדים בתוך מנהרות ארוכות ודרך מפותלת על שפת האגמים המלאכותיים. משם עולים ברכבת כבל לפסגה האחרונה ורכסיה הגדולים. משם רצנו לפסגה. למעטה השלג השחור שנותר שם לפליטה. החלטנו להגיע לשלג ולנגוע בו אפילו שהוא שחור. השתעשענו בזריקת כדורים, ומצאנו מעט מעיינות המתגנבים מתחת לשלג. זרקתי אבן גדולה על הקליפה והיא נשברה ובחור שנפרץ נתגלה מעיין זך וקר, משם ירדנו למפלי מים נהדרים שאינם מהגדולים אולם סביבתם הנאה והצבעים הנהדרים של העצים והגידולים ובתי האיכרים המפוזרים לרוב על מורדות ההרים עושים את הדבר לכדאי. לנו בבית – איכרים, אנשים נחמדים, ושוחחנו מעט, על חייהם בהשוואה אלינו והם יודעים עלינו מעט, בעיקר על ההסתדרות. המשכנו למקום מכרות המלח הנמצאים בעיירה, בגבול אוסטריה בוואריה. היה מעניין ומשעשע. בתחילת הביקור הולכים כשני קילומטרים בתוך המנהרה החצובה בתוך אבן המלח, עוברים במקומות שונים המראים את צורות העבודה השונות מלפני 2200 שנה ועד עתה, מבקרים במוזיאון קטן ובתערוכת קדושים שונים ואחר כך יורדים מקומה לקומה. שחכתי לספר שבתחילה נוסעים ברכבת כבל לפסגתו של הר ומשם יורדים עד לתחתיתו כמעט בתוכו, מרחק של כ- 4 קילומטרים הלוך וחזור. מקומה לקומה יורדים בהחלקה, יושבים על זוג קרשים, קבוצה של 6 אנשים מחזיקים האחד בשני ויורדים במהירות עצומה בשיפוע חזק, לפעמים מגובה של 75 מטר ויותר, משעשע הא? הילדים ודאי לא היו מפסיקים לעלות ולרדת. לפעמים מתחלק ה”נהג” שלהם, מחזיק בחבלים מיוחדים ובסוף הדרך הוא בולם. נעצרים פתאום ובבת אחת ואז מחכים לראות מה קורה לקבוצה הבאה אחרינו וממשיכים הלאה. לאגם התת קרקעי המואר יפה בצבע העיר זלצבורג והארץ [אוסטריה] לסירוגין. שיט קטן בסירה בתוך האגם והסברה על תהליך ההפקה של המלח …

                משה לקח