שלם (וינר) מתתיהו
תחילת השיחה – על פי הקלטה (תועתק ע" י ציפי פליישר) עד לנקודה שבה החל הרישום ע"י ד"ר ב.ב. (כיוון שחלה הפסקה בזרם החשמל).
ילדות
עלה ארצה בדצמבר 1922.
"הקשר שלי למוסיקה היה עד אז של איש צעיר האוהב שירה. אבי היה מורה, בני משפחה כולם היו מורים, מלמדים וכד", אך לא אנשי מוסיקה. אבל הייתה אווירה כלשהי. אבי ואמי היו שרים. הייתה לי הנטייה עוד מילדות לחבר את השיר שאני רציתי מבלי תכלית או מגמה מסוימת – זה היה למען מקהלת בית הספר, וכו'. דברים כאלו קורים אצל ילדים למאות ולאלפים – אך בכל זאת הייתה בי הנטייה והמחשבה לפתח את הדבר הזה. בד בבד עם זאת ראיתי את עצמי בהיותי ילד כמשורר. אבי כתב הרבה בעברית צחה של מורה עברי בחו"ל (זאמושץ).
מילדות למדתי עברית, רוסית, יידיש. מקום לידתי הוא ב"פולין "הקונגרסית". בימים ההם לא דברו עברית אבל היה מוסכם ביני לבין אבי שאנו היינו מדברים בינינו עברית.
כך למדתי עברית בבי"ס עברי, מן הראשונים, שאבי היה מנהלו. התחנכתי מילדותי על שירי ציון: "חושו אחים חושו, שאו נס ציונה, ועוד.
פרצו המלחמות, היינו צריכים לעבור למקום מגורים חדש, וחל שיבוש התוכניות ל- 7-8 שנים. משפחתנו נדדה מפולין לרוסיה ושם נדדנו בערים רבות, למדתי בבבתי ספר שונים. יחד עם זאת היו חוויות ילדות רבות מאוד, אפילו מבחינה שירית: של הקשבה ושמיעה רבה, הן ממרחבי אוקראינה והן מהצבא הרוסי ובתנועת הנוער. והחוש והצורך שלי להביע את רצוני הביאו לכתיבת שירים שאני רוצה לשיר.
כשפרצה המהפכה וחזרנו שוב, עבדתי זמן מסוים בדפוס. הייתי מחבר שירים בעברית ומדפיס אותם – וזה היה מעין משחק.
בינתיים התחלתי לחשוב לעלות לארץ. הנסיעה ארצה הייתה משהו טבעי מאוד בשבילי – ולא רק מתוך ההשפעה הציונית; תמיד דובר על כך בבית. גם אני וכל המשפחה היו צריכים לעלות ארצה והדבר היה מובן מאליו. כשחזרנו ב- 1920-21 מרוסיה הייתי כבר בתנועת נוער.
הייתה מלחמה ביני לבין הורי בקשר להמשך הלימודים. הורי רצו כי אהיה מורה, אך אני החלטתי ביום בהיר אחד לברוח מהבית ל"גנוב" את הגבול כדי להגיע ארצה. ודווקא אבי, שרצה בהסדר מסוים ולא התנגד לנסיעה, לאחר ששמע שנסעתי לעבר הגבול המסוכן בא אלי למחרת ברכבת, ועזר לי לעבור את הגבול, (בצ'רנוביץ).
אז, בסביבות תחילת 1922 העלייה הייתה סגורה. לכן הייתי זמן מה ב"החלוץ" ושם עבדתי בכפר אוקראיני (על הגבול של פולין) בחקלאות. זו היתה אחת החוויות החזקות של מפגש עם הטבע. בכפר זה היו עוד אנשים – מרוסיה , פולין, כך הצטרפנו עשרים וכמה אנשים לקבוצת חלוצים להכשרה. עבדנו אצל בעל אחוזה, ותוך כד כך חיינו אנו במפגש עם הכפר ועם האיכרים. אז ידעתי הרבה שירים רוסיים, אוקראיניים. האיכרים היו מנותקים מתרבות, אבל בכל זאת הייתה להם זיקה לענייננו וחבבונו מאוד – אפילו אהבו לשמוע את שיריהם מפינו, ובהזדמנויות שונות של מסיבות כפר היינו מבלים יחד.
הנה פרט מעניין: האיכרים היו עניים, רובם עבדו אצל בעל האחוזה. לכל אחד חלקת אדמה. היו מגדלים שם הרבה מאוד תירס, וזוהי עבודה קשה ורבה – לקטוף ואח"כ לקלף. הם היו מסדרים מעין עזרה הדדית: בכל ערב בתקופה מסוימת היו מתכנסים אצל איכר מסוים בני הכפר כולם – בייחוד הצעירים וצעירות, ולאור עששית היו קולפים את התירס ושרים. ואנחנו השתתפנו בכל הדברים האלו.
אז גם חברתי שירים באופן אנונימי, זאת אומרת לא זיהיתי את עצמי ומסרתי אותם לחבר'ה והחבר'ה היו שרים אותם. הנושא היה חלוצים, עליה ארצה, וכו' לבלי לבדוק, אח"כ הייתי שומע את השירים (לא בדקתי את המנגינות ביסודיות) בין החלוצים בקישינב.. עוד שמעתי אי אילו שירים מאותם השירים כשבאתי ארצה, אך לא רשמתי אותם בעצמי. איני חושב ששירים אלו עדיין מהלכים. (פעם נפגשתי עם צדקוני – אספן שירים של הארץ, יושב בירושלים, כותב ב"ידע עם". הוא טוען שיש אצלו שירים רבים מהעלייה השלישית, הייתי אצלו, אך לא מצאתי אף שיר משירי שחברתי בשעתי. אך ייתכן והאוסף הוא אוטנטי רק לגבי חוג מסוים, מלבד השירים המפורסמים ביותר שהופיעו בחוברת "חלוצים" של גור אריה. (שירי הכביש וכו'…) עם הצלליות. זה היה אחד הספרים הראשונים שהופיעו על אותו רקע זה בארץ של שירים וקומפלטים ששרו אותם על הכביש, הגשר, וכו'.
כשהגעתי ארצה, הסתובבתי בארץ מספר חודשים. הכרתי את הארץ. במסחה (כפר תבור) היה מקום עבודתי הראשון, עם קבוצה מהשוה"צ. אז היו כבר בארץ 2 קיבוצי שוה"צ: בית אלפא (קיבוץ א' – אז) ומשמר העמק (קיבוץ ב'), ואנו היינו צריכים להיות קיבוץ ג'. אנו התכנסנו בכפר תבור ועבדנו שם אצל איכרים וכך נפגשנו בארץ אנשי השוה"צ בעיקר מפולין. שם פגשתי לראשונה עם הארץ, עם העבודה, עם הערבים – "נפילה ישרה" בלי חציצות.
היינו עובדים נגד רצון האיכרים. אך קרה המקרה ונקלענו לשם. הנוער, בני המושבה שמחו מאוד להיפגש פעם ראשונה עם אנשים מחו"ל שאפשר לדבר אתם. במסחה עבדנו בעבודות הקשות ביותר – בסדריות (בערבית ……) שפרין אדמדם. עלינו היה לעקור את השיחים הללו משורשיהם ואת העבודה הזאת קיבלנו מטעם ועד המושבה. אנו הוצאנו את השורשים ביגע רב והערבים היו עושים מזה פחם ומהם למדנו את המלאכה. אני דווקא לא נמשכתי לזה כל כך, ורציתי לעבוד בחקלאות.
עבדתי אצל אחד האיכרים. זו הייתה התמודדות קשה עם הערבים. היינו קוצרים תבואה ושעורה. עבדתי יחד עם הערבים, בלי לקבל יחס מיוחד מבעלי האחוזה. בקרבה היה שבט זבח הבדואי שהיה מסתובב בסביבות הר תבור. שבט עצום ועוד היום אפשר למצוא שרידים מהם. הם היו עובדים בכל הגליל התחתון, ובעצם גם שלטו מבחינה ביטחונית.
אני התגברתי על כל קושי במפגשי עם הערבים, משום שהיה לי עניין רב מאוד – ללמוד ערבית, לשמוע את נגינותיהם, ובכלל הייתה לי אהבה לעניין . עבדתי עמם שתים עשרה שעות, ללא מקלחת, גרנו ב"אהל פנימי", כמעט בחוץ, עוד גרוע יותר מהבדואים. אבל כל הקשיים הללו לא עמדו, מתוך העניין שהיה לי בכל זה. היו אפילו אי- אילו ערבים שידעו קצת עברית. המפגש הבלתי אמצעי הזה היה בשבילי שעור טוב – התעניינתי בנגינותיהם, היינו עושים זבח משותף. פעם הייתי נוכח בטכס כזה:
היינו מתחלפים בשמירה. פעם קרה שנהרג שומר ע"י אחד הערבים. אך לאחר מספר חודשים עשו "סולחה" זבח, מפגש עם בני המושבה, שירה, מרוץ סוסים. ועקב זה התעורר אצלי העניין להכיר יותר. לא ראיתי אפילו זרות בכל זה – יתכן שבגלל השפעת התנ"ך – "הישמעאלים האלה"… כעבור שנה, כשקבוצתנו עזבה את המקום והתפזרה למעשה, והתחלנו להתקבץ בקבוצות (שנת 1923-4, חלק בבית אלפא) אז רציתי לעבוד בסביבה ערבית טהורה, בלי כל קשר ליישוב היהודי.
באותו זמן בנו על הירדן את הגשר שעליו הייתה צריכה לעבור הרכבת לצמח…
המשך "הסטנוגראמה" כאשר נפסק החשמל
רישום ע"י ב.ב.
גשר הרכבת לצמח.
זאת הייתה תקופה מאוד יפה, חוויה גדולה. עוד לפני שבנו את תחנת נהריים, בנו גשר זה במפגש הירדן והירמוך, בסביבת מנחמיה, על יד גשר רומאי עתיק. שם לא היו יהודים, וגם לא ערבים, כי הייתה מלאריה שחורה.
לעבודה בגשר באו בדואים מעבר הירדן. התקבלתי לעבודה. גרתי בתוך הגשר העתיק, באחד הכוכים בין האבנים. עבדתי שם חודשיים. נפגשתי עם הבדואים, התרגלתי לדבר ערבית. הייתה לי אוקרינה: אותה הבאתי מפולין, כי חליל אי אפשר היה להשיג אז בארץ בכלל. הבדואים היו שרים בעבודה, ועושים חגיגות עם סיום של קטע עבודה או בביקור של המהנדס הראשי וכדומה. ראיתי את הריקודים שלהם, את ההתלהבות הזאת, איך רוקדים 100-200 איש בשורה, כתף לכתף, שעה ושעתיים, אחד לפניהם עם מקל ביד, חורז חרוזים במקום ושר ומלהיב, וכולם עונים אחריו. אז, על הגשר, גם כן כתבתי. ראיתי עצמי יותר משורר ניהלתי יומן (נשארו אצלי רק דפים אחדים ממנו). כתבתי חוויות גם במכתבים לאבי, והוא הביא אתו את המכתבים כאשר עלה ארצה בשנת שלושים וכמה. כתבתי אז פואמה ארוכה, מעין בלדה. הנושא: אדם צעיר מחפש את הנימה העברית העתיקה, מבחינה ארכיאולוגית כאילו … צירפתי לזה את הירדן, את שאון הגלים, והייתי מדמה לעצמי שאני שומע את המנגינה העברית שעדיין שמורה בו… את הפואמה סיימתי בנימה טראגית, כמו כל בלדה: הצעיר הזה נסחף עם גלי הירדן. אבל לא אמרתי במפורש אם הוא מת או מה קרה לו בדיוק…
אז חיברתי את הוי את ארץ הקדחת (1924-1925). הנעימה לא הייתה חשובה לי. השמעתי אותה לראשונה בבית אלפא בשנת 1929. לפני כן רק שרתי אותה לעצמי.
תווים? זה לא היה קשור בכלל לכתיבת תווים ומלים, על כל פנים לא לשם פרסום. השירים נמסרו לחברים על ידי זה ששרתי אותם להם. אך פעם לא שלחתי שירים להדפיס. הם הודפסו אז בגלויות קק"ל, אבל לא אני שלחתי אותם לשם. מלאכת החיבור הייתה בעל פה. נוצר איזה קו כללי מסוים; אחר כך, עם הצאן, ביום ארוך, הייתי חוזר על הדברים לעצמי, אחר כך רושם, משנה, מוחק.
עוד שיר שלא הודפס: "שיר האבטיחים". ברכה צפירה שרה אותו. התוכן: שיירה של ערבים שגנבו אבטיחים בורחים בלילה, גמלים שרים 'לין לן', הערבי שהולך בראש השיירה משתפך בשיר.
ב- 1927 עברתי לבית אלפא. היו שם חלק מן החברים שעבדתי אתם במסחה, הייתה שם גם החברה שלי, אבל עד לשנה זו לא רציתי להתקשר סופית ונדדתי בכל מיני מקומות. כעת התיישבתי קבע בבית אלפא.
ב- 1928 כשרכשו את הצאן, הצטרפתי לעבודה במרעה. באותם הימים משך עניין הצאן אותנו כמשהו רומנטי. לי זה היה מעניין כשלעצמו, מצאתי בזה איזה קשר שחיפשתי מזמן. היו כאלה שהלכו ממש אל הבדואים, למשל בר-אדון. קינאתי בו נורא, אבל לי היה כבר עבר בין הערבים, כך שלא ראיתי צורך ללכת לשבת ממש ביניהם. ממילא לא היה צורך לחפש אותם: הם היו בכל הסביבה. בניר דוד, על יד הסחנה, ישב שבט גדול, שבט סג'ר.
חוויה גדולה באותם ימים הייתה חווית הגלבוע. כתבתי אז ספרון, "רועים בגלבוע". יש בו 20 וכמה שירים, רובם בלי מנגינה, כי לא הרגשתי צורך בכך. ביניהם, עם הנעימה, "בין הרים ובין סלעים". כל היתר הם שירים ליריים. כל החברים שלי, עכשיו חברים ותיקים של רמת יוחנן, שוטטו שנים בגלבוע. להימצא לבד, להסתכל… כל מה שיש שם… חוויות עמוקות מאוד של התרשמות.
למדנו אז הרבה, בלימוד עצמי, כל אחד בעצמו בערב אחרי העבודה. גם העבודה במרעה איפשרה מחשבה, קריאת שירה. כשרובצים על יד המעיין, לפעמים כשיש מרעה טוב, אפשר לנצל את הזמן. אפשר היה לקרוא תווים, לשיר, לחלל. קשה היה להשיג חליל. האוקרינה שלי נשברה, היה לי סבל עצום, עד ששלחו לי אחרת מפולניה. תמיד הייתי לוקח אתי את האוקרינה. במרעה הייתי שם אותה בחגורה, בנרתיק. הייתה נראית כמו אקדח. כשהייתי נודד, בזמן סכנה, בשנת 1929 כשהייתה המתיחות הגדולה – כל אחד היה מביט וחושב "זה נשק!" פעם אחת האוקרינה ממש הצילה אותי. זה היה כשכבשנו את אדמות עפולה. הייתה קטטה בין יהודים וערבים, ערבי אחד נהרג. הלכתי אז ברגל מכרכור לבית אלפא, דרך ואדי מילק. הגעתי לתחנת קמח. ראיתי מים. אמרו "משאן יאהוד מאפיש מייא, יאללה רוח". (תרגום: מה אתה רוצה, יהודי? אין מים הסתלק!). לא מקובל אצל ערבים לסרב לתת מים למישהו. התחלתי ללכת, ורצו אחרי אנשים בקריאה "וואלה חראם" (זהו חטא, שלא נתנו לך מים) ביקשו שאחזור, וסירבתי. אבל ראיתי שכל הזמן הגיעו לשם רוכבים מעפולה, הרגשתי שמשהו קרה. הוצאתי את הפייה של אוקרינה והמשכתי ללכת. כולם עברו על ידי זועמים וזועפים, הלכתי בביטחון מופרז ובפחד גדול… וכך ניצלתי בזכות האוקרינה. בהמשך הדרך כבר פגשו אותי משמרות של ההגנה…
