נגה – אור שנדלק במקומותינו – נורית פיינשטיין

"ארץ שמתקו לה רגביה/ ומלוחים כבכי כל חופיה/ […] רוח קיץ עצב אבניה/ ילטף באור" (נתן יונתן).

את השיר הזה, היפה והעצוב כל-כך, בחרה נגה בעצמה, מזמן, למעמד הפרידה ממנה. איך היא ידעה שיהלום כל כך את היום הזה דווקא? אולי כי הוא מתאים תמיד, אולי כי בתבנית נוף הולדתה היא נוצקה וידעה צדיקה נפש מכורתה ודרך ארצה המדממת…

נגה, אור שנדלק במקומותינו לפני 81 שנים בחשכת מלחמה עולמית, כבה מן העולם במחשכי מלחמה אחרת – כי להבדיל ממלחמות שאף פעם לא די להן, ודאי לא בארץ הזו, שזבת חלב ודבש ודמע היא, אורו של אדם סופו לכבות, במוקדם או במאוחר, באִבחה אחת או בדעיכה איטית.

על בואה של נגה לעולם יפים דברי הנביא: "[…] הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ישעיה, ט', א'). רק שנה וחצי חלפו מאז חשך עולמם של הוריה, חנה ומנדל רייזנר, עת איבדו את בכורם אסף בתאונה טראגית בחצר המשק והוא בן תשע בלבד, ועד אשר הוארו חייהם באורה של בת הזקונים, נגה, תינוקת ג'ינג'ית, זהובת תלתלים, אחות צעירה לאילנה, שכמו באה לעולם לגרש ממנו את הצער והקפידה שלא להכביד עליו כל ימיה.

מינקות ועד שיבה, הלכה נגה בתלם הקיבוצי, כאן היא גדלה מבת משק, יצירה טיפוסית של החינוך המשותף, לחברה מסורה בו, ומילדה לאישה, אֵם וסבתא. היא, שמיום בואה לעולם היתה מוקפת בקיבוץ בשתי משפחות ענפות – שבט פינקלשטיין-שֹהם מצד אמא ושבט רייזנר מצד אבא, חברה עם נישואיה לשבט מקומי נוסף, שבט פרוכטר-פרי. יחד עם דניאל שנולד גם הוא, כמותה, ברמת יוחנן להורים למודי נדודים, חלוצים שהיגרו בעלומיהם מארצות הולדתם לארץ חמדת אבות ובהמשך, עם הפילוג, נקרעו מצור מחצבתם בבית אלפא, בחרה נגה להעמיק פה שורש. ואמנם, למעט שנתיים של שליחות בוונצואלה, חיו כאן השניים חיים שלמים, של מחויבות ומעורבות, של היות חלק בלתי נפרד מהנוף ומהרקמה האנושית, של בניית קן משותף שגדל עם השנים לשבט בפני עצמו עם חמישה ילדים, בני זוג שהצטרפו ו-11 נכדים, לעת עתה. זוג שהוא יִין ויאנג, הפכים משלימים – הוא: בולדוזר, נושא בתפקידים מרכזיים בקיבוץ ומחוצה לו, מוביל תהליכים, נלחם על עקרונות וקולו בַרמה נשמע בְרמה, ואילו היא נוכחותה שקטה, מאירת פנים לַכל אך מצניעת עצמה, לא מהלכת בגדולות אך מושיטה יד עדינה לכל צורך.

כמו אמא חנה בשעתה, שלחה גם נגה ידה במשך שנים ב"תפירת בית", תחילה לילדים ואח"כ למבוגרים, ברוח טובה ובידיים האמונות על מלאכתן היתה נענית לצרכי מחסנאיות, בקשות של מטפלות, רצונות של ילדים ודרישות של אמהותיהם. בין לבין ריכזה את מחסן הילדים, ולמי שלא בקי בטרמינולוגיה הקיבוצית נבהיר כי אין המדובר במוסד לאפסון ילדים, אלא לטיפול בבגדיהם, בימים שהכל בקיבוץ עוד התנהל באופן קולקטיבי. ואל יקל הדבר בעיניכם. כשנשאלה בסיום תפקידה על היקף עבודתה של המחסנאית, ענתה: "מספר הילדים המשתייכים למחסן כ-240 מיום הולדתם עד צאתם למחסן החברים בתום י"ב. תפקידי היה לסדר ולהתאים בגדים לכל אחד מהם שיהיה לבוש היטב בכל עונות השנה, בוקר וערב, שבת וחג. כמו כן היה עלי לעסוק בקנייה של בגדים חדשים אצל ספקים מבחוץ וקנייה של חומרים לעבודת התופרות, בתחום עבודתי היה לספק תעסוקה לחברות העובדות במחסן, התופרות והעוסקות בתיקונים ובכביסה – זהו", אמרה, "החלק החשוב ביותר. זמן יקר גדל ממני סימון הבגדים במכונת הסימון, כמעט מחצית זמן העבודה". ועל אף האינטנסיביות והמגע המתמיד עם הבריות – נגה כמו נגה, השלום תמיד בחיילה והשלווה בביתה.

תחנה ארוכת שנים נוספת בשנות עבודתה היתה פלר"ם, שם שימשה כשרטטת במחלקת התמיכה הטכנית של השיווק. תחת ידה המקצועית הוציאה שרטוטים ותוכניות, מיומנות שעמדה לה גם בשנותיה בנגריה שם עסקה בתכנון מטבחים ללקוחות הענף.

יד קלה אך בוטחת היתה לה ועין שוחרת יופי ואסתטיקה ואלו עמדו לרשותה גם בעיסוקי הפנאי של ציור ופיסול, סידור פרחים לעת מועד וחגיגה קיבוציים ועיצוב ביתה פנימה.

רבים עוד יהללו כאן היום את נגה החברה ובת-הזוג, האמא והסבתא, ואשאיר זאת להם, אך אי אפשר בלי לקשור כתרים גם לדניאל, השותף והעזר שכנגד במשך למעלה משישה עשורים, וביתר שאת בשנות המחלה הקשות. מחלתה של נגה זרעה בה אמנם הרס והחשיכה הרבה חלקות טובות, אך גם האירה באור יקרות זוגיות אמיצה וברית חיים שכוחן לא פג גם בשנים של הליכה במדבר החדלון ובארץ חרבה. דניאל היה המלאך המגן והדואג של נגה, השומר עליה חלק מהמרחב הקיבוצי, מהבית ומהמשפחה, ממש עד לחודש האחרון. בוקר-בוקר, צעד-צעד, הוא לצדה. יד ביד או אנגז'ה, הם מטיילים בשבילים עליהם פסעו יחד עוד מילדות, וכשכשלו הרגליים – בעזרת הקלנועית ותמיכתה של אנה שהתמסרה לה גם היא בכל מאודה. עד אשר תם.

נוחי, נגה, על משכבך בשלום בצל עצי החורש. היי שקטה – עכשיו הכל בסדר, תמו המחנק והפגיעוּת והחשש מהשפלה, מי ייתן שהצרות, גם אלו של הארץ הזו שאוכלת יושביה, עוד יתגבשו ליופי ותמצא שלווה לכולנו בחוף הבהלה.

תנחומינו לכם: אילנה, דניאל, דור, ניצן, ניבה, דותן ודביר, בני ובנות הזוג, נכדות ונכדים והמשפחה כולה.

סוף המסע – דניאל פרי

נגה, היום מסתיים המסע המשותף שלנו שנמשך כמעט 61 שנה.

את כל הדרך הארוכה הזו עשינו בהבנה ושיתוף כשאנחנו עוזרים אחד לשני מתוך הבנה ורעות.

תחילתה של הדרך הייתה בהקמת משפחה ובנית היסודות לבית המשותף, החומרים שמהם נבנו היסודות היו אמון ואמינות, כבוד הדדי, שיתוף בהחלטות, ולאפשר לכל אחד לבחור ולהתקדם בתחום הקרוב לליבו.

בהמשך ולאורך 22 שנה נולדו חמשת ילדינו, את באופן טבעי, ובחושים מחודדים, אהבת אין קץ, מתמסרת לגידולם, וחינוכם.

היום שאת נפרדת מאיתנו ואנחנו רואים את התוצאות, ברורה לכל הצלחתך, הדאגה שלך והטיפול בילדים לא הייתה לפי העיקרון של "חוסך שבטו שונא בנו", אלא הענקת אהבה אין סופית, הבנה לרצון והצורך של הילד. נתת להם את כל הטוּב והטוֹב שבך.

לאחר שגדלו הילדים המשכת לדאוג, לתת ולעזור באותה המסירות ואהבה גם לנכדים.

החיים בקיבוץ, והחיכוך היום יומי לא תאמו לאופי שלך שאהב את הפרטיות והשקט, וכך בחרת להתהלך בקיבוץ בשקט ובצנעה ממש על קצות האצבעות מבלי להפריע או להיות מופרעת מצורת החיים השיתופית.

תמיד בשקט ובצנעה התנדבת לכל משימה אם להכין סידורי פרחים ומאכלים לחגים, שירה במקהלה, או למיין אפרוחים במדגרה,

החינוך המשותף ומגורי הילדים בנפרד מההורים היה לך קושי גדול. לפחות בננו האחרון גדל כל ימיו בלינה בבית ההורים.

בקשת שנצא לחיות תקופה מחוץ לקיבוץ, כדי להנות מפרטיות מלאה, דבר שהתאפשר לנו, במשך שנתיים, במסגרת הקמת רפת בונצואלה.

ראית בכל אדם רק את הטוב. תמיד חיפשת ומצאת בכל אדם את החיובי. התרחקת מכל סממן של מחלוקת ומריבה וכך נוצרה סביבך הילה של אמון והערכה. אני בטוח שלא נמצא אדם אחד שפגעת בו.

אהבת את השקט, היפה והעדין, אהבת לקרוא ספרים, פיתחת את עצמך בתחום הציור, הפיסול באבן ובעץ ובשאריות בדים, בצילום ותפירה. מבחר מיצירותיך היפות מקשט את דירתנו.

בשנים הראשונות עבדת בבית התינוקות. לאחר שהתמחית בתפירה קיבלת על עצמך את התפקיד של ניהול מחסן הבגדים של הילדים, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שקיבלת על עצמך תפקיד ציבורי. ידעת לשלב בתפקיד את כישרונך בתפירה, והחוש שלך ליופי, וכך נהנו ההורים והילדות מלבוש נהדר מעשה ידך.

מצאתי את הברכה שכתבו לך ההורים בסיום תפקידך: "תודה על שלוש שנים של עבודה משותפת בהן גילינו אותך שוב, עלהשקט שבך, על התבונה ודרכי הנועם בהן ניהלת את עניני הלבוש של הילדים ידעת "שהלבוש עושה את האדם". על מאור הפנים שהארת לכולנו אכן כשמך, נגה".

החוש הטכני שלך הוביל אותך ללמוד שרטוט ולעסוק בו במסגרת המפעל. לאחר שסיימת את העבודה במפעל, המשכת בתכנון ושרטוט מטבחים בנגריה.

לפני כשמונה שנים הופיעו הסימנים הראשונים של המחלה שהתחילה לפגוע בך, בהתחלה הפגיעה היא קלה אך ככל שהזמן עובר היכולות יורדות עד שהגעת להיות נזקקת לעזרתה של מטפלת צמודה. כשהמחלה הייתה רק בראשיתה הצלחנו לצאת בפעם האחרונה לטיול ארוך ומהנה לניו זילנד ואוסטרליה.

לפני 4 שנים, הצטרפה אלינו לטיפול ולמגורים איתנו, המטפלת הצמודה שלך אנה, אנה השתלבה במשפחה בצניעותה, חריצותה, בטיפול מסור והתומך בך, ואפשרה לך להמשיך לגור בבית גם לאחר שהמחלה הביאה אותך להיות מנותקת מהסביבה, את עזבת אותנו אבל אנחנו לא רצינו לעזוב אותך ונשארת איתנו. כך רציתי שיהיה עד הסוף.

לצערנו אנה הייתה צריכה לעזוב ולא הצלחנו למצוא לה מחליפה שתוכל לתת את כל הטיפול הנדרש שנעשה קשה ומורכב.

המעבר לבית הסיעודי ללא הטיפול הצמוד והאישי, כשמחלתך כבר הייתה קשה מאוד, ולמרות הטיפול המסור והמקצועי, קידם את רצונך להיפרד מאיתנו.

הפרידה מאיתנו הייתה כדרכך וכאופייך בלי להשמיע אפילו אנחה אחת, מדי פעם לתת את החיוך הנהדר שלך.

היום אנחנו נפרדים ממך רעיה, אמא, וסבתא, נהדרת ואהובה, אני אעשה ככל יכולתי לשמור על הלכידות המשפחתית שהייתה

כל כך חשובה לך.

באהבה רבה, דניאל בעלך האוהב.