נחמה אידלמן

זכרונות

על  ילדותה בירושלים ותולדות משפחתה

(קטעיםהלקוחים מראיון וידיאו נערך עם נחמה)

קטעראשון:

בילדותי היתה ירושלים מוקפת חומה וסגורה בשבעה שערים,שאותם הקפידו לנעול כל ערב. מי שנותר בחוץ, לרוע מזלו, עמד בפני סכנת מוות ועלול היה להיות טרף לחיות הבר.

באמצע הרובע שבו גרה משפחתנו עמד בית הכנסת של רבי יהודה החסיד וכל הקהילה היתה מרוכזת סביבו. כולם הכירו את כולם, וכולם היו עוזרים האחד לרעהו בשמחה ובעצב.

אני זוכרת את הסימטאות הצרות, המתפתלות ואת משחקי ילדותי.

לא היו לנו מגרשי משחקים, והמשחק האהוב עלינו היה לקפוץ מגג של בית אחד לגג של משנהו, כי הבתים היו סמוכים מאוד זה לזה.

באותם הימים בלטו הספרדים בעושרם ובבתיהם המרווחים,לעומת בני עדות אשכנז.

אחר כך נבנו השכונות החדשות מחוץ לחומה, וביניהם"נחלת שבעה" שבה גדלתי.

בנחלת שבעה היה רק רחוב אחד, רחוב יפו, שנמשך עד סוף שורת הבתים ורוחבו כרוחב חמור הנושא על גבו שני פחים.

ברחוב גרו בני כל העדות: כורדים, ספרדים, ובוכרים ומגוון העיסוקים היה רב: רבנים, חנוונים ובעלי מלאכה.

התנור המרכזי של השכונה היה מרוחק מעט מביתנו, ולשם היינו הולכים ביום שישי לאפות לחם ולחמם את הטשולנט.

בשכונה היו כולם כבני משפחה אחת, ורק בתי הכנסת היו נפרדים: בית כנסת ספרדי ובית כנסת אשכנזי.

הבנות לא למדו כלל, והבנים למדו בישיבות. אני למדתי בעצמי, בידיעת הוריי שלא היו פנאטיים. אמי עבדה קשה כדי לפרנס את המשפחה, ואני התחלתי ללמוד בעצמי בהיותי נערה. עד היום איני יודעת איך למדתי לקרוא אבל קראתי ספרים רבים. בביתנו ובשכונה שבת היתה שבת וחג היה חג, והאופק התרבותי – הדתי הזה הספיק לנו.

בית הקולנוע הראשון נבנה בבית הפח, וכמובן שאסור היהלבנות לצפות בסרטים. אבל בבית הדפוס שלנו, דפוס לוין, שהיה הראשון בעיר, הודפסוכרטיסי הקולנוע והכרטיסים לכל שאר המופעים ותמיד זכיתי בהם והלכתי לסרטים ולכלהמופעים שהתקיימו במקום, אופרות, הצגות תיאטרון וכיו"ב, ואף אחד לא חשב שאנייוצאת לתרבות רעה, וכי מה מבינה ילדה?.

קטע שני: זיכרונות מימי מלחמת העולם הראשונה

בזמן המלחמה סבלנו חרפת רעב ממש והיו מגיפות רבות.

גם החיילים הטורקים היו עניים, עלובים וקרועי בגדים. הםהיו פורצים לבתים ולוקחים מכל הבא ליד: אוכל, שמיכות, וחפצי בית, ואנחנו היינומסתתרים במיטות מרוב פחד.

לעולם לא אשכח את היום שבו נסוגו הטורקים מירושלים.

בשבת הקיפו האנגלים את העיר והודיעו לנו שהטורקים עוזבים.

יצאתי מהבית וראיתי את החיילים הטורקים נסוגים: פצועים,רעבים ובלויים, משרכים רגליהם לאורך רחוב יפו.

היה זה ערב חנוכה, ולמחרת היום נכנסו האנגלים לעיר: מסודרים, מצוחצחים, כשהתזמורת הולכת לפניהם ומנגנת.

מצבנו השתנה מן הקצה אל הקצה: לפתע היה מזון לכל תושבי ירושלים, והאנגלים דאגו לאוכל ומשקה לכל התלמידים בבתי הספר.

יום אחד נתנו לי רבע כיכר לחם, למדתי אז בכיתה ג', אבל אמא אסרה זאת עליי באומרה שבנות לא הולכות לבית הספר בעבור רבע כיכר לחם!

אני זוכרת שהחיילים האנגלים חילקו לנו מנות קרב,ביסקוויטים, ומסטיקים!

 ומי ראה אז מסטיק בירושלים!.

במועדון 5– ציון ימי הולדת עגולים.

נר שביעישל חנוכה תש"ן (1970)

מהלך לואדם

מהלך לו אדם עלי אדמות

ולבו מלא אהבות.

אהבה לאדם –באשר הוא אדם

למשפחה,לידיד ולרע.

מהלך לו אדם עלי אדמות

ולבו מלא שאיפות,

שאיפה ליושר,לצדק,

לשוויון ערך האדם

לשותפות ורעות.

מהלך לו אדם עלי אדמות

ולבו מלא חלומות.

חלום ליופי,לטוב לאמת

לרוגע וחברות.

והדרך ארוכה ארוכה….

לעיתים יתהלך אדם

על גשר צר

ועליו בזהירות לשמור

כל צעד וצעד

לבעל ימעד ויפול לתהום.

לעיתים ימצא בסימטה צרה

ומשני צידי החומות גבוהות

ועליו לאסוף את כח

הרצון והחובה– להבקיע החומה.

לעיתים ימצא אדם

בים סוער,

אשר גליו עולים

מל מידותיו.

ועליו להאבק עם

עליות הגלים וירידתם

לחתור ולהגיע לחוף.

לעיתים יעמוד תוהה, נדהם.

דעות כה שונות מדעותיו,

תפיסה כה שונה מתפיסותיו

ועליו אזל אסוף

כל כח תבונתו.

ואומץ לבו לשיקול ובקרה

אולי אנ יטועה,

לאזור עוז ולאודות.

והדרך ארוכה,ארוכה.

 אני בטוחה שהשאיפות

והחלומות,האהבות והרצונות

ביושר הטבועים בהם

יעמדו באמיתותם.

השורשים שחדרו עמוק באדמה זו

יאזרו כל כוחם

ויגייסו כל יכולתם

להוכיח זכות קיומם.

אמן ואמן, כן יהי רצונם.

               נחמה אידלמן

קורות חיי

כ"ד בסיון  תשל"ז – 10.6.77

נולדתי בעיר עתיקה בירושלים. שלושה חודשים אחרי מות אבי. אני דור שישי בארץ. המוצא של המשפחה רבי מנדלי משקלוב, תלמיד חכם של הגאון מוילנא, אב בית הדין, שהגיע לארץ מגליציה עם שבעה בנים. רבי מנדלי הביא שתי בנות. עלייתם לארץ היתה לפני כמאתיים שנה.

לאבי היה בית דפוס ראשון בירושלים, בעיר העתיקה, ברובע הארמנים ומזה התפרנס. היה לו פרדס אתרוגים בלוד, למשלוח האתרוגים לחו"ל. המשפחה הייתה מרוכזת בירושלים. היות והמשפחה הייתה גדולה גם התחתנו ביניהם. וכל "הקרובים" האלה היו מעורבים ביניהם בכל העניינים שקרו למשפחה זו או אחרת.

אנשי המשפחה שלנו היו בין הראשונים שהקימו שכונות חדשות מחוץ לעיר העתיקה. (מאה שערים, נחלת שבעה, זכרון משה, בתי ורשא ועוד).

ההרגשה לכל בני המשפחה הייתה, כי ירושלים היא שלנו היות וגם הספרדים וגם הערבים הכירו את כל אנשי המשפחה הגדולה. סבתא שלי חייתה עם הורי,בביתנו, נפטרה בת מאה שנה.

מה שמאפיין את משפחתנו – אהבת ישראל. וגם אני חונכתיברוח זו. זאת אומרת לקבל כל יהודי כפי שהוא, מבלי לחטט ב"ציציותיו". מה שיש לציין הוא שבכל משפחתנו הגדולה – אין סוחרים. כל אנשי המשפחה התפרנסו מיגיע כפיהם: אם עבודה פיזית או רוחנית (מורים, רבנים). לא היינו עשירים, אבל המשפחה הייתה למדנית (לא חסידים, תלמידי הגר"א היו "מתנגדים"). הקירות בבית היו מלאים בספרים, ספרי קודש.

בהיותי ילדה קטנה עברנו לנחלת שבעה. אמא היתה אלמנה והיו לה תשעה ילדים והיא פרנסה אותנו. היות והיו אפוטרופוסים עלינו, קבלה אמא משכורת קטנה מהדפוס. היינו אמנם עניים, אבל כולם למדו בישיבה וקבלו השכלה יהודית תורנית. למרות סבל כלכלי (בפרט במלחמת העולם הראשונה), היתה אוירה טובה בבית. אנחנו לא שאפנו לעושר. אמא נהלה את הבית במסירות, באהבה לילדים ומתוך אמונה בתורת ישראל. חיינו כולנו בבית מתוך אחווה, בית חם ומסורתי. האחים הגדולים המשיכו בניהול המסורת היהודית בבית.

לא למדתי בבית ספר. בנות חרדיות אינן לומדות בבית ספר.בגיל 18 החלטתי ללמוד בעצמי. התחלתי להתכונן בעצמי בלמודים לסמינר למורים של"המזרחי", לכתה ג'. מסרתי את הבחינות בסמינר ועמדתי בהם. למדתי 17-18 שעות ביממה, מתוך תנאים כלכליים קשים. גמרתי את הסמינר במשך שנתיים וחצי (במקום 5 ). קבלתי תעודה טובה וגם קבלתי עבודה.

הייתי חברה בנוער העובד, הייתי ב"הגנה", הכל מחוץ לידיעת בני המשפחה. נשלחתי לרכז סניף הנוער העובד בחיפה (בשנת 1932). טיילתי פעם עם חברי הנוער העובד לרמת יוחנן (אז כמובן לא היה השם רמת יוחנן). מחיפה נשלחתי לרכז נוער העובד בעמק וגרתי במרחביה (1935-1934). מטעם ה"הגנה"נשלחתי לרמת רחל. אעפ"י שההכשרה שלי בנוער העובד היתה קשורה לנען. ברמת רחל הייתי מורה והקמתי את חברת הילדים. ברמת רחל לא רציתי להישאר. הייתי שם עד 1937ומשם עברתי (ברחתי באחד הימים, למרות דרישת טבנקין שאשאר ברמת רחל) לבית אלפא.הייתי מורה בחברת הילדים היות ובבית אלפא התחילו "עניינים" מפלגתיים, גרתי בצריף שעמד בין בית אלפא וחפציבה. הייתי מורה בבית הספר המשותף לחפציבה – בית אלפא. לא הייתי חברה, אלא עבדתי בשכר. לא רציתי לקחת חלק בכל העניינים והפילוגים שהיו שם.

ברמת רחל הכרתי את מרדכי. הוא היה מה"חלוץ הצעיר" מפולניה. הצטרף לרמת רחל ויחד עבדנו ב"נוער העובד". גם הוא עבר אלי לגור בצריף הניטרלי. מרדכי עבד בחפציבה מטעמם. לא סבלתי את תנועת"השומר הצעיר" ולכן לא רציתי לגור בבית אלפא. למרות כל התסבוכת בבית אלפא בקשר לקן השומר הצעיר. לא עסקתי בכך ולכן רצו אנשי השומר הצעיר שאשאר בביתאלפא.

היות ואני ומרדכי היינו קשורים לקבוץ המאוחד היו לנוספקות והתלבטות ביחס לעתידנו אבל אחרי ששמענו הרצאת ברל כצנלסון על הצורך באיחודהתנועות הקבוציות – החלטנו לעבור לרמת יוחנן.

המשכתי בהוראה בבית החינוך המשותף לגוש זבולון עד הקמת"ניות "1951.

"ניות" – המוסד לילדים הוקם ע"י עלית הנוער. במוסד זה היו 50 ילד מגיל 9-11 אשר באו מ – 18 ארצות שונות ודברו שפות שונות. באו בלי הורים (חלק ילדים היה מיוצאי השואה וחלק מארצות ערב). הילדים התחנכו עד גיל 18-16. ריכזתי את "ניות" וגם הייתי מורה עד 1957.

עבדתי אחרי זה במחלקת החינוך של התנועה. קבלתי מילגה ולמדתי בארה"ב באוניברסיטת "קולומביה" כל הלמודים שלי וההשתלמויות היו ע"י מלגות (בארה"ב, באיטליה, בבית חולים פסיכיאטרי באילינואה).

מ – 1958 אני עוסקת בטיפול פסיכוטרפי, שזהו מקצועי.

אני פעילה בחיי החברה, ברמת יוחנן. השתתפתי והייתי פעילה בהרבה ועדות.

ו

ברכה לבר המצווה

ט"זסיון תשמ"ה 5.6.85

זכות גדולה היא לי וכבוד רב לומר מילות ברכה במסיבה מרגשת זו. זכות גדולה וכפולה היא לי והתרגשות נוספת, פטורה אני מהצהרה של "ברוך שפטרני". ונרגשת אני בהזדמנות העמוקה בשמחת ביתי בית רמת יוחנן. שמחת הכלל נוסכת בי בטחון של שמחת הפרט ואנצל הזדמנות זו ואשלח את ברכת כולנו לתמר שהיא חלק בלתי נפרד מהמסיבה, ללילי וחייא והילדים. ומסבתא במיוחד לתמר"לה. אני גאה בך ומודה לך שזיכית אותי במצווה, ולכל האורחים ברוכים הבאים.

"מעשי אבות סימן לבנים, ומעשי בנים סימן לאבותיהם".סולם מוצב ארצה וראשו ברקיע השחקים. מלאכים עולים ויורדים בו לחליפין. מהם שקושרים כתרים של חסד ורחמים בראש כל בן ובת. מלאכים אלה מצווים לשמור על הטוב והחסד, לאחד לבבות נפרדים ופזורים. ומהם מלאכים שקושרים כתרים של דין ודרישות. אלה מצווים על חוק ומשפט. מלאכים אלה מופקדים על מאזני הצדק, הסדר והחוק לבל ישחיתו, ימעדו ויפלו.

החסד והדין חיים זה ליד זה ועליהם נאמר – יבואו השנים ויתפרנסו האחד מן השני: זה ידו רכה, וזה ידו קשה, זה דורש וזה סולח, וטובים השניים מן האחד.

שלושה שמות לו לנער מישראל, משהגיע לגיל שלוש עשרה: בר-מצווה, בר עונשין ובר חיובא. ולצידם שלושה שמות של זכות: זכות למנין, זכות למשנה, וזכות לקידוש.

החובות והזכויות גם הם חיים זה ליד זה. אשרי מי שיודע לחיות במסגרת של מצוות עשה, והמסגרת אינה מכבידה עליו אלא משתלבת כחלק מחייו ואינו רואה בהן עניין של פקודה וצווי בלבד, אלא מסכת חיים ואורח חיים. באותה מידה, אשרי אדם היודע לחיות במסגרת של מצוות לא – תעשה, היודע להבחין בין עיקר לבין תפל ואינו רואה עצמו חלש ונכנע בהחלטתו: כזאת לא תעשה מבחינת איזה הוא הגיבור – הכובש את יצרו. בספר דברים כתוב: "כי המצווה הזאת אשר אנכי מצווה היום לא נפלאת ממך ולא רחוק היא לא בשמים ולא מעבר לים, כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

ביום הבר מצווה הנכם עומדים לפתחו של שער ועליו כתוב: "זה השער ילדי ישראל יבואו בו". שנת בר המצווה מבוססת על מלוי מצוות ומשימות רבות. אף על פי שבלשון המצווה נקבעו, נעשות הן בשמחה ובהרגשה של אחריות. בסוף הפעולה מתקבלת החגיגה כחג האפוף עמל של שנה תמימה, נאסף ומקבל משמעות של שלמות. מעגל השנה סוגר 13 שנה ופותח שער לשנים הבאות: לניסיון חדש, למצוות, חובות וזכויות חדשים. רקמת מסכת של גדילה והתבגרות. כאן עולה ערגה ותפילה שבלב להצלחה.

ותפילה נוספת שהיא הודיה על הטוב והיפה ועל כל מה שלבנו חש צורך להודות להם – לומר תודה למחנכים, למטפלות, למדריכים ולביתנו החם והטוב. במשך שלוש – עשרה השנים היו בודאי ימים יפים ושמחים, ואחרים קשים ועצובים. אך אין חכם כבעל הניסיון.

המשיכו בדרכם בהצלחה מתקופה לתקופה ויהיה נסיונכם הטוב והחכם מלווה אתכם, ויהיו היופי והשמחה מקור הנאה, וביתנו מקור השראה ולהורים ובני המשפחה מקור לנחת.

                                                                             נחמה אידלמן

נחמה אידלמן 

בת דבורה ונחום לוי

נולדה בירושלים

י"ד בניסן תר"ע  23.04.1910

הצטרפה לקיבוץ בית אלפא

עברה לרמת יוחנן 1940

נשואה למרדכי

אמא לחייא, ציפי ודבורה

נפטרה ד' בחשון תשנ"ו  28.10.1995

בת 85 במותה

יהי זכרה ברוך