סטיוארט ביטי

פרידה מסטיוארט – אודי פלד

אהבתי לשוחח עם סְטיוּאָט. תמיד דיברנו חציבעברית וחצי באנגלית. היה לו מה שקוראים קול רדיופוֹני שבזכותו נהיה לקריין של כולסרטי התדמית של פלר"ם, ובעיקר – סגנון דיבור מאוד מיוחד. מאוד אינטליגנטי, מתובלבציניות מעודנת, מדויקת וחדה, אבל לא פוגענית. היה לסטיוארט חוש הומור מיוחד, סרקסטי,ביקורתי, אבל תמיד עם חיוך של מי שמבין שכן, החיים אינם מושלמים, או כמו שאמר פוֹרסְטגמְפּ: "שִׁיט הֶפֶּנְס".

נדמה לי שסטיוארט לא היה אף פעם "ממשבריא", על כל פנים לא מאז שאני הכרתי אותו, אבל כולנו ראינו באיזה אומץ ובאיזורוח טובה, אם אפשר לומר פילוסופית, סְטוֹאית, הוא נשא את כל מה שנפל עליו.

מאז שהכרתי אותו היה סטיוארט בבחינת חצי"פרי-לנסר", לא ממש איש של מסגרות. מין נוֹן-קוֹנפוֹרמיסט, אבל לא כזה שעושהמהומות או מהווה מטרד. נון קונפורמיסט מאוד קונפורמיסטי – אם יש מין דבר כזה.

כפרי-לנסר, כאיש שרות, היה סטיוארט מוכן להתייצבבכל מקום ובכל שעה, בעיקר בשעות בלתי רגילות, עם חיוך ועם כל הלב, על מנת לפתור בעיהשל חבר: מזגן, טלביזיה, מֵמיר, מכשיר חשמלי אחר, ובעיקר לעזור למבוגרים שכבר התקשולעקוב אחר כל פלאי הטכנולוגיה.

דמותו הצבעונית של סטיוארט תחסר מאוד לחצרשלנו.

סטיוארט לא השאיר לנו רק זיכרונות. סטיוארט,בעזרתה האדיבה של דלית, השאיר לנו אחריו זר פרחים ענק – זר של ילדים, אחד יותר יפהמן השני.

ומילה לדלית: אני לא יודע מה קורה בחושך, ישבוודאי רגעים קשים, אבל בחצר, לאור היום – תמיד מופע של סלע, צוק איתן בתוך מערבולתשל מים שסוערים סביבך כבר שנים רבות. בשקט – שקט שכולל גם השמעת ביקורת מדודה ומבוקרת- מחזיקה סביבך וסוחבת על גבך את חבילת משפחת בּיטי, חבילה צבעונית, יפה – וגם בעלתמשקל. 

בהתרשמות של מי שרק מסתכל מן הצד, ולא ממשמקרוב, יש לי תחושה שיש במשפחה הזו, משפחת ביטי, לכידות מיוחדת, לכידות שכוללת בתוכהאחדות של ניגודים. לכידות שעמדה לכם בתקופה הלא קלה שעברתם לאחרונה, לכידות פנימיתשאני מאמין תעמוד לכם – המשפחה – גם להתגבר על אובדן הבעל, האב – סטיוארט.

בשם קהילת רמת-יוחנן אני מאחל לכם, לרינה,לעזרא ולכל המשפחה, שלא תדעו עוד צער.  יהאזכרו ברוך.

איש שלי יקר – דלית

באת אלי מארץ רחוקה ואחרת,

באת מתרבות אחרת ושונה,

טלטלת את עולמי כי היית אחר כל-כך,

והיה המון קסם בזרות הזאת,

ואני הלכתי שבי אחריך….

בארץ שבה הגסות והחוצפה הן דרך חיים

אתה היית כמו אביר מאגדה אחרת,

פתחת לי דלתות, וקמת להגן עלי, תמיד,

ולא הכרתי כמוך, היית מיוחד, ונעשית שלי-

בחרת לחיות פה איתי,

וחלקנו בית ומשפחה, וילדים מדהימים.

היית לי חבר לא פחות מבן זוג, והקשבת לי.

התמודדנו יחד עם כאב ומחלה,

וכאבתי בשבילך, את המצוקה וחוסר האונים

ואת הקשיים הפיזיים.

מחלתך היית קשה לך ולכולנו,

ועדיין היית חזק והמשכת לרצות ולחיות.

הצלחת לחזור הביתה מאשפוז ממושך אחרון,

כמו שרצית, ושמחת להיות סוף סוף בבית,

עזבת אותנו עכשיו, והלכת למקום אחר,

אני מקווה שטוב וקל לך עכשיו,

ואני רוצה להאמין ולקוות,

שאולי בסוף כל הדרכים,

חוזרים ופוגשים את אלו שאהבנו.

היה שלום, ואולי עוד נפגש…

גם הסלעים הקשים ביותר

גם הסלעים הקשים ביותר נשברים

ואולי דווקא הם, למודי מאבק.

רגע לפני שהרוח הכתה בם עד תום

ופוררה אותם לאבק

גם הסלעים הקשים ביותר נשברים

אחרי שנים של עמידה גאה ונוקשה

מול סופות וסערות

מול פגעי האוויר, ולחצי הסביבה שנאמרו בלחישה.

ולא הניחו לאיזמל בנאים בם לסתת

קו ישר,

שאינו שלהם באמת.

אחרי שיכלו אפילו לטלטולי חיים כרעידות האדמה,

ולצמחים שצימחו בם

שורשיהם כרקמה.

גם הסלעים הקשים ביותר נשברים

על זיזי הישירות הדוקרים שלהם

שפצעו את ידי מי שבא לחבקם

ורק אלו יֵדעו,

ויָדעו כל הזמן

כי בעומק הסלע

לב רך ורחמן

סטיוארט-

חזק, כל כך חזק. כבר שנים שלא ברור מה מחזיקאותך מלבד כוח הרצון.

היית איש חזק וקשה, קשה אל עצמך ואל הסובבים אותך. כך היית תמיד ועוד יותרבתקופה האחרונה של חייך. אתה לא היית מאפשר להגיד דברים מתיפייפים עכשיו כשאנונפרדים ממך. מעולם לא הסכמת "לעגל פינות" כדי להיות בסדר, כדי שיהיהלמישהו נוח. לא לרב גורן, לא למוסדות הקיבוץ, ואפילו לא לבני משפתך.

תמיד ישיר ובוטה ונאמן לעצמך.

ולמרות כל הקושי, וכל הסבל שסבלת אתה וסבלוהיקרים לך בחודשים האחרונים לחייך,

אנו רוצים לזכור ולהזכיר את מה שננסה ללמוד ולקחת ממך-

את הכוחות הבלתי נלאים, העמידה האיתנה בקשייםפיזיים ונפשיים, בעבודה, בקשיי בני המשפחה, ובמחלה.

את האוטודידקטיות,  יכולת הלמידה העצמית, הסקרנות, והזריזות בההשתלטת על כל דבר חדש, וכל טכנולוגיה חדשה.

את המסירות הבלתי מתפשרת כלפי מטלות שלקחת עלעצמך וכלפי היקרים לך.

איך היית נענה לכל מי שפנה וביקש עזרה, כאחראי על הווידיאו ועל המזגנים,מטפלבפניותיהם של אנשים גם אם אלו דרשו סבלנות מיוחדת וגם אם היו בשעות הזויות.

איך בחרת לשרת בצבא, ובשרותך למלא תפקיד של חובש, ולטפל באנשים בשגרה ובקרב, גםשנים אחרי שכבר לא היית חייב.

איך היית מבקר מטפל ומסיע את כל בני המשפחה בעת משבר.

ואת העצמאות והנאמנות שלך לעצמך. לא הסכמתלהיכנע לתכתיבים ולמסגרות, ל"מה יגידו" או לאיך מקובל. תמיד הלכת בדרכך,והיית מוכן לשלם את המחירים הנובעים מכך.

אנו רואים ומוקירים את היופי והקושי את העוצמהוהכאב ואת האמת הדוקרת והבלתי מתפשרת.

וגם את הנכונות, בסופו של דבר, אחרי מאבק עקשני, לשחרר ולהיפרד.

לזכרו של סטיוארט.

אפילו היום, אחרי קרוב לארבעים שנה מאז שהכרתי אותך, אני לא יכול להגיד מי זה סטיוארט. אפשר להגיד הרבה דברים, אפשר לספר, המון סיפורים, אבל אני לא יכול להגדיר סטיוארט היה כזה או כזה. היית אניגמה ונשארת אניגמה עד יום מותך. אז אני לא אנסה לפצח את השאלות, או לתת פיתרונות, רק לספר סיפורים קטנים שיאירו נקודות בשביל בו הלכת והיום הגיע לסופו.

 נסענו יום אחד לכינרת, סטיוארט, דלית ואני. קצת לפני צומת פוריה פנצ'ר, או כפי שסטיוארט היה מבטא זאת פנקצ'ר. עוצרים בצד הכביש, פותחים את הבגאז' – הכל יש רק דבר אחד קטן חסר – הג'ק. מה עושים? נותנים רבע סיבוב לכל אום, ואז סטיוארט נעמד גבו אל הרכב, ידיו אוחזות בכנף, פיסוק רחב והוא מרים את הרכב. אני מפרק מהר את הגלגל, מחליף את הספייר תוך השתדלות לא להפיל לו שום דבר על הרגל, כי יש לו רק כפכפי אילת והשיפוע והחצץ יכולים  להיות קצת בעייתיים . סיימתי להחליף, הוא מוריד את הרכב וממשיכים לנסוע.

ביום אחר פרקנו עגלת חציר למתבן (אני לא בטוח שלא זה מה שהשאיר אותו בקיבוץ, שאפשר עוד לעבוד בעבודות כאלה). בכל אופן הוא פורק את העגלה, ואני נמצא שמונה קומות מעליו בין המסדרים. הוא צועק לי: תיזהר! ואני מחזיר: נראה אותך! וברגע הבא אני יושב על התחת, מחבק חבילת בקיה של 25 ק"ג שעפה שמונה קומות ועוד הייתה לה מספיק תנופה להעיף אותי.

אך לא רק כוח פיזי היה לו. הייתה בו הנכונות לעזור תמיד, בלי שום גבולות וללא תנאי. אני זוכר מספר פעמים בשרותי הצבאי, כשבעוונותי "קיבלתי שעות" ביציאה. לא מספיק העונש, גם  המועד שבו היית מתבשר עליו היה  בד"כ בתום שיחת צוות, שבאה אחרי כל המסדרים הנוספים. זאת אומרת לא לפני שבע בערב יום שישי, בקיץ יתכן אף מאוחר יותר, ואז אני מתבשר על 5 שעות ביציאה. אני מתקשר אל סטיוארט בשמונה בערב,"אין בעיה",

ב- 12.30 אני מגיע לצומת סירקין, הכי קרוב לבסיס שמותר לי לפגוש מישהו. סטיוארט מחכה לי שם כבר ולוקח אותי הביתה. לא זוכר פעם אחת שהייתי זקוק לעזרה ולא קיבלתי. לפעמים, או עפ"י רוב, היה קדימון של עקיצה קטנה או אמירה סרקסטית, שמאלו היו לו בשפע וחלקן גם הפכו לנכסי צאן ברזל, כמו: הגדרת הידע של מישהו בנושא מסוים: "אפשר לכתוב את מה שהוא יודע על בול ועוד ישאר המון מקום". או לחילופין "הוא לא יודע את ההבדל בין התחת שלו למרפק שלו". ואין סוף ביטויים ציוריים כאלו, המתארים סיטואציות או אנשים בצורה לא מחמיאה, אך ברוב המקרים מדויקת.

סטיוארט היה אוצר של ידע. היו לו סקרנות אין קץ שלא מוגבלת רק לתחום כזה או אחר, יכולת קריאה מהירה וזיכרון חד שהפכו אותו לוויקיפדיה מהלכת הרבה לפני שזאת הומצאה. אפשר לספר עוד המון על הקשרים המיוחדים שידע לקשור עם רבים כל כך, ומצד שני גם על הקושי להתגמש ולוותר. אך היום, בסוף היום,  כמה מילים אליך סטיוארט: אם יש איזה שהוא חשבון, ואם קיים שכר ועונש, אתה שילמת בשנים האחרונות חובות בריבית דה ריבית. הגוף הזה, שהיה תפארתך, השביעך יסורים, ועכשיו סוף סוף אתה משוחרר מכבליו. לך לאשר תלך ואל תביט לאחור.

חובך שולם ואל תיתן לכאבנו להפריעך בדרך ואל תשתוקק לחזור אפילו שכבר אתה חסר לנו.

עמית רון.