עדה לוי
סיפורה של עדה שזור בסיפורם של ארץ ישראל המתחדשת, של העיר העברית הראשונה, של מדינת ישראל המתהווה ושל הקיבוץ הנולד ומתבסס, על הדבש והעוקץ הטמון בהם.
עדה נולדה בעיירה דוניבצה בפלך קמניץ-פודולסק שברוסיה. בית המשפחה היה בית ציוני, הגם שהוריה היו נצרים לשושלות רבנים: אילן היוחסין של אביה נמשך עד לבעל שם טוב, ואילו אמה- נצר ל"בעל הלבושים", מרדכי יפה. אביה, שהיה מוסמך אף הוא לרבנות, התפקר, הפך לציוני והיה מורה לעברית. בזכרונותיה הספורים של עדה מילדותה ברוסיה טבועים היו מאסרו של אביה בידי שוטרים רוסיים בשובו מהקונגרס הציוני והשירים העבריים שהיו שרים בבית הוריה.
ב-1909, בעצם ימי העלייה השניה, עלתה המשפחה ארצה. ילדה קטנה היתה אז עדה ובזכרונה נחרטו הובלת המשפחה בסירה מן האוניה לחופה של יפו, הגעתה לתל-אביב הקטנה שבתיה המעטים שקועים היו בחול ומראהו של אביה הכורע על ברכיו ונושק לחולה של המולדת. הם התיישבו ב"נוה צדק", שכונה על יד יפו- ראשיתה של העיר תל-אביב. לפרנסתו היה אביה בתחילה מורה לתלמוד בסמינר למורות ע"ש לוינסקי, ומשחלה בשחפת, חדל להורות והיה למזכיר בית הספר לבנות ביפו.
עדה למדה בגן ילדים בנווה צדק ובמלאת לה 6 שנים החלה ללמוד בבית הספר לבנות ביפו. זכתה עדה ומוריה בבית הספר היו ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשגורשו יהודי תל-אביב מן העיר על ידי התורכים, עברה המשפחה למלחמיה, שם לא הורגשה המלחמה והיה מה לאכול ושם התגורר אחי האם, אליעזר יפה. זמן מה אחר-כך, ב-1916, נתייתמה עדה משני הוריה אשר מתו בזה אחר זה בתוך שבועיים, אמה במלחמיה ואביה בירושלים. עדה ואחיה התאום, משה, נשארו אצל דודם אליעזר יפה, הוגה רעיון המושב ולימים חבר נהלל, ועמו נדדו למקומות שונים בארץ. ממלחמיה עברו לכפר הנוער בן שמן, שם התגוררו דודיה ולשם עבר סבה עם הגירוש מתל-אביב. כשנסוגו התורכים מפני השלטון האנגלי, חזרה המשפחה לתל-אביב. עדה חזרה ללמוד בבית הספר לבנות בנוה צדק ואילו אחיה הלך ללמוד בבית הספר החקלאי "מקוה ישראל". עיר קטנה היתה אז תל-אביב ואנשים בה מעט, וכך התוודעה עדה לסופר י"ח ברנר שהיה מבאי ביתם של דודיה וסבה ואשר הרבה עמה שיח ובקש לעצמו את תפקיד אביה הרוחני.
בתום לימודיה בבית הספר ב-1920, רצתה אמנם עדה ללמוד בסמינר למורות ולגננות, אולם דודה אליעזר שראה את יעודה כחקלאית, כיאה לנערה עברית בארץ ישראל, שלחה ל"מקוה ישראל", שם היו הוא ודודה אלימלך לוין מורים לחקלאות. בימים ההם היה "מקוה" בית ספר לבנים ועדה היתה הבת הראשונה שנתקבלה שם כתלמידה מן המניין. בסיימה את לימודיה עברה ב-1924 ללמוד כלכלת בית בבית הספר של חנה מיזל בתל-אביב. עם עוד 10 חברים בוגרי "מקוה" עמדה לצאת להגשמה למטולה שבאצבע הגליל ולכן קראו לקבוצתם "קבוצת הצפון". בסופו של דבר לא הגיעה עדה עם חבריה למטולה אלא הלכה לדגניה א' שם עבדה ברפת, חרשה בשדה כשלרגליה קבקבי עץ, וטיפלה בילדים. מקץ שנה עזבה את דגניה והיתה מדריכה במשקי הפועלות בעפולה, חדרה ואחרים.
ב-1930 הצטרפה לחבריה מ"מקווה", אנשי קבוצת הצפון, שישבו אז בגניגר ועסקו בנטיעת יער בלפור. בגניגר הכירה את בעלה לעתיד, אברהם לוי, שחבר לקבוצת "הצפון" עם קבוצתו, קבוצת "הכרמל", ונישאה לו. מגניגר עברו עם הקבוצה להתיישבות במג'דל, היא רמת הצפון, שנתכנתה לימים- רמת יוחנן. כאן נולדו ילדיהם יובל וראובן (רוביק). קרא עוד
בשנת 1939 הלך אברהם לעולמו בבחרותו בעקבות ניתוח שעבר. עדה נותרה לבדה, מטופלת בשני ילדים קטנים. אם חרדה ומגוננת היתה בתנאי החיים הקשים של השנים הראשונות ברמה ואת דאגתה האמהית הרעיפה גם על ילדי הקבוצה האחרים שהיו נתונים לטיפולה בשנות עבודתה הארוכות בבתי הילדים. 12 שנים עבדה עדה בחברת הנוער "ניות". היתה זו שעתה הגדולה, נהרות של אהבה, ידע וסבלנות זרמו ממנה אל אותם נערים ונערות שעלו ארצה בגלי העליה של שנות ה-50 והגיעו לרמה מהשכונות החדשות והמעברות שנבנו אז בארץ. סגולות אלו הן שהביאוה גם לצאת ב-1962 לעבוד מטעם התנועה, חבר הקבוצות והאיחוד, בבית הספר החקלאי בחדרה, בו טיפלה בנוער והצליחה מאוד בעבודתה החנוכית. בשנות עבודתה אלו, בעיצומה של מלחמת ששת הימים נפל בכורה, יובל. עדה התייסרה בשכול אך מצאה נחמה בבנה הנותר, בנכדיה ובמשפחתה הרחבה שהיו מסורים לה כשם שהיתה היא מסורה להם. היא שבה לשליחותה החינוכית, מעניקה ומתמסרת כתמיד.
כששבה הביתה ב-1978, עבדה תחילה בבית התינוקות ואחר כך השתלבה בעבודה חלקית בבית הספר "גוש זבולון" כאחראית על "ארוחת עשר" לתלמידים.
לא קלים היו חייה של עדה, פעם ועוד פעם חוותה אובדן ועם הצער שהיה נחלתה ידעה להמשיך. היא מצאה דרכה והשתלבה באמונה שלמה ובמסירות בחיי הקיבוץ. אישה קטנה, צנועה ונחבאת אל הכלים, ממעטת לבקש לעצמה ומרבה לתת. מעורה היתה בכל הנעשה בחיי המשק והחברה, שותפה בשיחות הקבוצה ומביעה דעתה מעל דפי העלון. במרוצת השנים היתה סדרנית עבודה וחברה בועדת בריאות ובועדת תרבות. באחרית ימיה הביעה לא פעם את שביעות רצונה מן הזכות אשר ניתנה לה להיות חלק מן המקום בימי הראשית, על הקושי וחדוות היצירה ושהיו טמונים בהם, ומימי השפע, את התפעלותה וגאוותה על כל המתחדש ואסירות תודתה על חיי הזיקנה הטובים והנוחים אשר ניתנו לה בקיבוץ.
הלכה לעולמה בשנה ה-90 לחייה.
