על עדה כי איננה – נורית פיינשטיין
"פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". פיוט זה התנגן בחלל העולם היהודי בשעה שבה נולדה עדה, במוצאי יום הכיפורים תרצ"ג, והוא יפה גם לשעה הזו, שעת פרידתה מן העולם ופרדתנו ממנה. טמון בו פרדוקס פתיחת השער בעת נעילתו, רגע שברירי, חמקמק, שבין היום ללילה, רגע שאיכויותיו מיוחדות והוא לנו שעת רצון.
מאז נודע אתמול שעדה איננה, הרהרתי בדבר המקום שעשתה לה במשך 65 שנותיה בתוכנו, מקום ייחודי, מרכזי, נוכח… והדימויים שעלו בי היו כולם, ולא בכדי, מהתחום האדריכלי: אבן מסד, אבן ראשה, עמוד תווך… מצאתי עצמי מתלבטת מי מהם הוא המתאים ביותר לתאור מקומה של עדה, וגם של איציק, כמובן, בבניין ששמו רמת יוחנן, שהרי אבן מסד הוא כינויה שמור למניחי היסוד ועדה הלא הגיעה לקיבוץ רק בעשור השלישי לקיומו, ואילו בעמודי תווך ואבני ראשה תלוי קיומו של המבנה ובקריסתם קורס גם הוא, בעוד הבית הזה שלנו חזק ואיתן ויוסיף ויתקיים בדרך כזו או אחרת גם הלאה. ובכל זאת, עדה היתה כל אלה: אבן מסד ואבן ראשה ועמוד תווך, אבל היא הייתה גם מבעלי המלאכה המסורים לחיזוק ולביצור המבנה, בעיקר לביצורו החינוכי, החברתי, המוסרי, מאלו הנכונים ללכלך ידיהם כדי לשמור על ניקיון המקום, לומר את מה שלא תמיד נוח להגיד ונעים לשמוע, לקבל החלטות קשות גם במחיר של אובדן פופולריות, שכן עדה כמו עדה – פיה ולִבה תמיד שווים.
והנה, היום,לפנות בוקר, רעדה אדמת הארץ ולא כמטאפורה. אמנם לא רעידה הגורמת נזקים כבדים ומהרסת מבנים, אך כזו המקיצה אנשים משנתם ושולחת מומחים לבדוק את חוסן היסודות, כזו שלא נותנת להמשיך בשגרת יומנו מבלי לעצור תחילה. האם יד המקרה היא?
בניגוד לרושם שעשוי להיווצר, את הקיבוציות לא ינקה עדה בחלב אמהּ ואולי דווקא בשל העובדה שבחרה בה בעצמה, כאדם בוגר שכבר עומד על דעתו, היתה קנאית לה כל כך.
עדה נולדה בסתו 1932, הצעירה משלושת ילדיהם של רבקה לבית אוורבוך ואליעזר קרר. ילדותה המוקדמת עברה עליה במושבה חדרה. הוריה היו אנשי "המזרחי" וביתם דתי-לאומי, מגשים ערכי תורה ועבודה. לפרנסתם היו בעליו של מפעל לקרח ולמילוי בקבוקי סודה וגזוז. ב-1946 עקרה המשפחה לשכונת הבוכרים בירושלים, שם עברו על עדה נעוריה, ובכלל זה שנות מלחמת העצמאות והמצור על ירושלים. "החיים הפכו להיות קשים וצופני סכנה", כתבה. הסיפורים הידועים על מחסור במים ובנפט, על קציצות מחובזה ועל כדורים השורקים ברחובות היו לה מציאות יומיומית. בירושלים קנו הוריה חנות שלתנובה וממנה התפרנסו. מילדות קיבלה עדה את חינוכה במוסדות חינוך דתיים ובנעוריה הצטרפה ל"בני עקיבא". כל מי שהכיר אותה יודע כי משהו מההוויה ההיא נותר בה עד יומה האחרון ודי היה לחזות בה ישובה ביוה"כ בבית הכנסת בכפר המכבי,מדליקה נרות שבת בביתה, קנאית לקבלות השבת בחדר-האוכל, או מביאה גפילטע-פיש מעשה ידיה לדיירי "חמדת אבות". קרא עוד
לימודיה בסמינר "מזרחי" נקטעו ב-1952 עם גל העלייה הגדול, אז נשלחו בנות הסמינר ללמד את ילדי העולים. עדה לימדה בבת-ים ובבית ספר בשעריים ואח"כ התגייסה לנח"ל, שם היתה מורה לעברית וסמלת תרבות. בעת שירותה הכירה את צביקה קרניאל מרמת יוחנן ועם שחרורם הם נישאו. בעוד צביקה הלך לירושלים ללמוד בסמינר למורים-מדריכים, באה עדה לרמה ונהייתה מורה בחברת הנוער "ניות". בדצמבר 1955 נולדה בכורתם, אורית, אך הנישואים לא עלו יפה והם נפרדו.
קרא עוד..
זמן מה היתה עדה מטפלת בבית ילדים, אך ב-1958 נקשרה דרכה בדרכו של בית החינוך ב"גוש זבולון" וב"כרמל זבולון", דרך שנמשכה כמעט ברציפות מאז וממש עדל אחרונה, כמחנכת, כמורה למקצועות ההומניסטיקה, כמנהלת חטיבת הביניים ולבסוף –כספרנית בספריית הילדים. מפליא היא לראותה, והיא כבר בעשור התשיעי, יושבת בינות קטנטנים, עושה ככל יכולה לחבב עליהם את הקריאה ומחליפה להם ספרים על פי בחירתם.
1958 היתה גם שנת נישואיהם של עדה ואיציק, ראשיתם של 60 שנות חיים משותפים, הרמוניים, מפרים,מלאי מעש ותוכן. כעדה, כן איציק היה שנים ארוכות מורה, מחנך ומנהל בבית החינוך ב"גוש"ובכרמל זבולון ושניהם מסוג המורים הרציניים והמעמיקים, המותירים חותם בתלמידיהם וזכורים להם גם בבגרותם. איך נכתב פעם על חולצת הסיום של אחד המחזורים?"למדנו לקח".
ב-1960 נולדה לעדה ולאיציק הדס. זמן לא רב אח"כ נקרתה בדרכם הזדמנות חיים וב-1962 יצאו עם שתי הבנות לשליחות ציונית בבולטימור שבארה"ב, שם נולד להם חגי. "במאי 1965", כותבת עדה, "לאחר שהענקנו מתכני שליחותנו ככל יכולתנו, לאחר שקשרנו קשרים חזקים ויפים עם חניכינו, לאחר חיים בבית פרטי – שבנו, הביתה לרמת יוחנן", כאן, נולדה ב-1968 בת הזקונים, יעל.
מכל חבלי הקליטה בחזרה בקיבוץ, היתה קשה לעדה במיוחד, כך על פי עדותה, קליטת הילדים בבתי ילדים, כלומר החזרה אל הלינה המשותפת. עדה חזרה ל"אספסת", כלומר לבית הספר, וכשקיבלה על עצמה ב-1982 את ניהול חטיבת הביניים, החליפה בכך את איציק. יחד השלימו השניים 15 שנות ניהול רצופות.
כמו איציק,בשעתו, קיבלה גם עדה על עצמה עם פרישתה מניהול בית הספר את תפקיד מזכירת הקיבוץ, לא נתנה לעצמה אף רגע של הסרת אחריות מהכתפיים. במקביל לכהונתה, המשיכה בניהול ספרית הילדים בבית הספר ב"גוש", תפקיד בו התמידה ממש עד לזמן האחרון. ולצד התפקידים הרשמיים, כאלו של שעות עבודה ומשרות מתוקננות, נשאה על עצמה עדה תמיד שלל תפקידים ומינויים ציבוריים, תובעניים ואחראיים שהמשותף לכולם הוא הטיפול המסור בענייניו של הפרט: כך כחברה בועדת חינוך ובועדת השתלמויות כך כמרכזת ועדת חברה וכמרכזת ועדת בריאות. בתפקיד זה האחרון, התמידה אגב עד למעלה מגיל 80.
חלקת אלהים מיוחדת במינה שבטיפוחה עסקה עדה במשך כארבעה עשורים היתה הטקס הגושי לפתיחת יום הזכרון לחללי צה"ל באנדרטה לחללי הקרב על יישובי הגוש. למרות השנים הרבות שעסקה בכך ביקשה בכל שנה לחדש: בזווית הסתכלות חדשה, בטקסט שאך נכתב ולצידה איציק הכותב הלאומי הנושא בכל שנה את "דבר האומה".
ולצד כלזאת טרם הזכרנו את הולדתם של שמונת הנכדים, בעיקר נכדות, אגב, ואת הנחת הרבה שרוו עדה ואיציק מהיותם מרכזו של שבט רב פארות, שגם דור רביעי כבר נוסף לו, ואת הבית המטופח והמטפח שקיימו עבור כולם. אושר מיוחד היה לה, לעדה, הולדתו של אביתר, בנה של אורית והתמסרותה לגידולו, מתוקף הנסיבות, היתה שלמה. על אושרה זה הוטל צל כבד כשחלתה אורית במחלה חשוכת מרפא. עדה התמסרה ככל יכולתה לטיפול בה אך בסופו של דבר נאלצה להתמודד עם הצער שאין גדול ממנו של אובדן בתה-בכורתה.
אבל עדה, כמו עדה, אוספת את השברים ואת הכוחות, זוקפת ראש וממשיכה לצעוד בתלם חייה ובתלם חיינו המשותפים, אם כי קשה היה שלא להיווכח בהאטה, בצעדים שנעשו מדודים…
בניגוד למה שהשתמע אולי מפתיחת דברי, לא כרעידת אדמה הכה בנו מותה של עדה, אחרי הכל בשנים האחרונות היא נסוגה ממרכז העשייה בהדרגה, פינתה את זירות ההתמודדות השונות במקום הזה לצעירים ממנה, מיעטה להתבטא בציבור, וגם גופה נתן לנו לא פעם סימנים של היפחתות ושל סוף מתקרב. ובכל זאת עם מותה מרחפת באוויר תחושה של התערערות יסודות הבית, לא כזו המביאה קריסה חלילה, אך כזו המחייבת אותנו להוסיף ולנהוג בהם משנה זהירות, לחזק ולחשק ולחשל וליטול אחריות להמשך קיומם. אחת משומרות ספנו סיימה את משמרתה ועוד לא כלתה המלאכת…
עדה– בימים האחרונים חזרת ואמרת למבקריך ב"חמדת אבות" שאת עייפה. נוחי לך עכשיו על משכבך, הגיעה שעתך, ולוואי תהיה מנוחתך שלווה ונטולת טרדות של אחריות.
איציק יקירנו, הדס, חגי ויעלי, האחות ברוריה וכל המשפחה הרחבה – צערכם-צערנו.
מי יתן ויהיה לכם חותמה בכל אחד מכם, ובכל לבנה מלבני המקום הזה, לנחמה.