עזרא רון

4/08/1933 - 30/07/2019

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב אב התרצ"ג

תאריך פטירה: כ"ז תמוז התשע"ט

שם האב: יהודה רון פולני

שם האם: שולמית חיות

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רינה רון (בבלי)

בנים ובנות: דלית, יוחאי, נטע, עמית, רעות

תמה המשמרת – ספור חיים – נורית פיינשטיין
עזרא נטש את המשמרת, ככה, בהפתעה, עבר מן העולם הזה שדבש ועוקץ בו, לעולם שכולו טוב. ומדוע משמרת? כי עזרא ממש מילדותו המוקדמת היה מגויס למשימות: לאומיות, קיבוציות, משפחתיות… בשקט אופייני, בהזדהות שלמה ובמסירות שאין לה שיעור. כל תקופה ומשימותיה ויהיו אלה בטחון מדינתנו, חיזוק ההתיישבות בערבה, טיפוח המשק החקלאי שלנו, מילוי תפקידים מרכזיים בקיבוצנו, ומעל הכל – הזוגיות עם רִנה עליה השלום וההורות והסבאות לילדיו, נכדיו וניניו הרבים. כל אלה משימות כבדות משקל וארוכות טווח, מהן לא נסוג גם כשהגיל עשה את שלו והבריאות כבר לא היתה כמקודם. יהיו אלה אופניים או טרקטור, קלנועית או זוג רגליים והוא כבר בדרך, נכון לכל קריאה. עד שתמה לה הדרך, שיפתה, שקשתה, שארכה…

עזרא נולד לפני 86 שנים, פחות שבוע, בבן-שמן, שם שימש אביו כמנהל מערכת החינוך בכפר הנוער. בן זקונים היה, יחיד במשותף, לשולמית לבית חיות וליהודה רון-פולני, אח צעיר לשלוש אחיות: עדה, בתה של שולמית, צפרירה וטלילה תיבדל לחיים ארוכים, בנותיו של פולני. הוריו היו שניהם מחנכים דגולים, ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ ומחלוצי החינוך הקיבוצי המשותף, היא כמטפלת והוא כמורה, מנהל והוגה דעות.

כשהיה עזרא בן שלוש שבה המשפחה לבית אלפא, שם גדל עד לפילוג ב-1940 והמעבר לרמת יוחנן והוא אז בן שבע. עוד קודם הספיק לנסוע ב-1939 עם אמו ואחותו עדה לביקור משפחתי בפולין. הם נמלטו משם בעור שיניהם, ועמם גם שמואל ואמנון קרניאל, ברכבת האחרונה שהוציאה אזרחים מפולין.

שנות מלחמת העולם השנייה שלוּווּ בחרדה גדולה, אובדן וייסורי מצפון בקרב ציבור החלוצים בארץ, היו עבור בניהם הצברים, שחשו את הדיה המזרח תיכוניים של המלחמה, שנות הרפתקה, בהן ניתן דרור לדמיון ול”משחקי כאילו” בהם נלחמו חבורות של ילדים עזי נפש באויב, ובדמיונם גם ניצחוהו. כך קמה חבורת “שאן”, קיצור ל”שאנחנו”, שבה חברו בני גילו של עזרא, ילידי המקום ואלו שזה מקרוב באו מבית-אלפא, למלחמתם המשותפת הראשונה… שנים ספורות אחר כך תפרוץ מלחמת העצמאות וילדים אלו, שהפכו בינתיים לנערים, כבר ימלאו משימות ההולמות את גילם בימי הקרב על רמת יוחנן.

רמת יוחנן שקיבלה את פני הבאים מבית אלפא היתה משק קטן וצעיר וילדיה מעטים וצעירים. בואם של ילדי בית אלפא הבוגרים יותר והריבוי במספר הילדים בכלל, הולידו את הצורך בהקמת בית ספר וחברת ילדים ועל אלו הופקד פולני, שהיה לאביו של בית החינוך בגוש זבולון. פולני היה גם מחנך הכיתה של בנו מכתה ו’ ועד כתה י”א, אז יצאו עזרא וחבריו ללמוד בי”ב המקובצת. חברת הילדים היתה אז בת דמותה של חברת המבוגרים ומשק הילדים – ראי למשק הקיבוצי, זאת במטרה להצמיח דור בנים שימשיך במפעל החלוצי של הוריו. וכך אכן קרה. מכיתתו של עזרא, ולא רק ממנה, צמחו דמויות מפתח בתחומי משק, חברה ותרבות ברמת יוחנן, בהם עזרא עצמו וכן איתן שטייף וצביקה קרניאל ז”ל, ואלישע שלם וראובן עזריאלי יבדל”א.

ב-1951 התגייס עזרא לצה”ל והצטרף לשורות הנוער החלוצי הלוחם – הנח”ל. הוא יצא לקורס קצינים והשלים את שירותו הסדיר כסגן מפקד פלוגה בגדוד הסיור הפיקודי 181. במבצע קדש ב-1956 פיקד על מחלקת ג’יפים וב-1958 עשה הסבה לשריון. הוא שירת במילואים כחודשיים בשנה ולחם בשתי מלחמות נוספות, ששת הימים ויום הכיפורים. ב-1975 אף התנדב לשנת קבע כמפקד גדוד טנקים. את שירות המילואים סיים בדרגת סגן-אלוף.

בתום השירות הצבאי הסדיר, שב עזרא לאספסת, פשוטו כמשמעו, והיה למספויניק ומאז, למעט גלות קצרה בגניגר, קיבוצה של רִנה, וירידה קצרה לערבה שנים אחר כך, עזרא כאן, איש משק במלוא מובנו של הביטוי, אך גם איש חברה נאמן העושה רבות לחוסנה.

ב-1959 הצטרף לצוות הרפת והתמיד בעבודתו בה במשך 60 שנה, ממש עד לאחרונה, למעט תקופות בהן שימש כמזכיר (פעם אחת) וכמרכז משק (פעמיים). כמרכז משק נאלץ, מצד אחד, להתמודד עם אי הודאות נוכח ראשיתו של משבר הקיבוצים והמשבר במילואות והצמצומים שנדרשו בשל כך, ומצד שני היה שותף להתפתחותו של פלר”ם ולהקמת פלטוב. אך “היום עוד טרם תם, עוד לא כלתה המלאכת” ועל כן אחרי יום עבודה מפרך התנדב עזרא כל השנים לפעילות ציבורית חברתית ומשקית. היה מסדר עבודה, חבר מזכירות, חבר ומרכז בועדות רבות: משק, מינויים, שיכון, חברה, חינוך, נוער, נציג בהנהלת פלר”ם יו”ר האסיפה ועוד.

פעמיים יצא ללימודים כדי להרחיב ולהעמיק את הידע החקלאי-משקי שלו: בין 1969 ל-1971 למד לתואר ראשון בקורס הגבוה לחקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות, ובשנים 1984-1985 למד מנהל עסקים קיבוצי במכללת רופין.

מקצועיותו של עזרא בתחומיו ומקצועיותה של רִנה בתחומיה היא ורוח ההתנדבות של שניהם הביאו אותם ב-1981 להתגייס לשנת שירות לעזרת קיבוץ צעיר ולרדת עם שלושת ילדיהם הצעירים לקיבוץ יהל בערבה ולהעמיד לרשות חבריו את נסיונם הקיבוצי העשיר.

ו-כן, מרוב מעש טרם הזכרנו שבין כל התפקידים שמלאו עזרא וגם רִנה, בנו השניים משפחה לתפארת. הם הביאו לעולם חמישה ילדים וזכו מגיל צעיר למדי וממש עד לחודש שעבר ולידתה של תמר של עודד ולי, לראות בהולדתם של תשעה-עשר נכדים וחמישה נינים, רובם סביב לשולחנם, כאן ברמת יוחנן.

ועזרא, איש עסוק אמנם, אך גם איש משפחה מסור- עמוד תווך במשפחה, נחלץ לכל צורך בימים של שגרה ברוכה ובתקופות כואבות של חולי ופרידה, וכאלו ידעה משפחת רון, למרבה הצער, בשנים האחרונות כמה פעמים. אי אפשר היה שלא להתפעל מן ההתמסרות לרִנה בשנות מחלתה, מהנחישות העיקשת לטפל בה בביתה כל עוד ניתן, ולשתפה בכל אירוע קיבוצי ומשפחתי, כל עוד מצבה איפשר זאת. שימחה גדולה היתה לו, וגם לנו, חזרתה של רעות, ביחד עם סהר, אך לפני שנה הביתה, לרמת יוחנן והולדתו של אוריין, צעיר נכדיו, וחבל שלא זכו, היא וגם הוא, להנות מן היחד הזה יותר.

ועוד שני נכסים הותיר עזרא למשפחתו ולקיבוץ כולו, נכסים שברוח לשימור הזכרון המקומי – הוא היה מצלמי החצר שתרם תרומה גדולה ליצירת אוסף התצלומים בארכיון, במיוחד צילומי הילדים בכיתות ובבתי הילדים של ילדיו, והוא היה ממספרי סיפוריו של המקום, בכתב ובע”פ, בשעות “השכבה”, בסיורי מורשת ומעל דפי ה”ברמה” – סיפורים על ילדות ארץ-ישראלית – קיבוצית. זכור במיוחד הסיפור על הגילוי המסעיר שהשסק כתום ולא ירוק, כשנאלצו ילדי הקיבוץ להניח לו להבשיל בימי הישיבה במקלטים במלחמת העצמאות.

ובל נשכח את חיבתו של עזרא לטיולים, בארץ וגם בעולם, בטיולי משפחות ובחוג המשוטטים, הכיר את הארץ דרך הרגליים והנחיל את אהבתו לה גם לצאצאיו.

עזרא כלל לא הספיק להיות בפנסיה, כי מהם חוג או הרצאה במועדון “דורות”, הנפלא אגב, למול עוד יום של עבודה? לא נותר אלא לשמוח כי בשל פרישתו המאוחרת, זכה לשמוע באוזניו, ממש לפני חודש, במסיבת הפרידה מהרפת, שלל דברי הערכה ושבח על עשייתו ארוכת השנים, ולא שהוא עצמו היה זקוק להם…

ועתה, סיים עזרא את המשמרת, בקיבוץ, במדינה, בעולם הזה, על משימותיהם ואתגריהם, והותיר אותנו לְעָבְדָם וּלְשָׁמְרָם. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. נוחה, עזרא, על משכבך באדמתנו, אנו לך משמרת.

תנחומינו לכם, טלילה, דלית, עמית, נטע, יוחאי ורעות, בני הזוג, הנכדים והנינים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מה אומרים על אבא – עמית

    מה אומרים על אבא? / עמית רון

    כל כך הרבה יש להגיד, שמאוד קשה לדעת במה להתחיל. לפעמים כשמישהו יקר הולך מאתנו אנו מנסים לתת  את הביטוי החזק ביותר שיהלום  את הרגש שאנו חשים כלפיו, או שיאפיין בצורה המדויקת ביותר את איכויותיו. איני יכול לעשות זאת עכשיו. אני גם חושש שלפעמים הגדרה מאוד ממצה נוטה לקבע אליה את הזוכרים, כך שהם חוזרים עליה פעם, ועוד פעם, עד שהיא מעמידה בצל את כל הזיכרונות האחרים. אבא שלי היה בשבילי גדול יותר מכל סכום הזיכרונות. גדול יותר גם מהרגשות שלי כלפיו. אז אנסה להביא זיכרונות, אירועים, ביטויים שיראו קצת מי היה אבא שלי בלי לנסות להגדירו.

    בהיותי ילדו השני ובנו הראשון הייתה לי הזכות להיות אתו הרבה שנים. היה לי גם אבא צעיר וגם בגיל מבוגר עוד היה לי אבא. אני זוכר כילד קטן כאשר אבא עבד במספוא ובשלחין. ענפים שהיו פעם לפני שקראו לזה גידולי שדה. אבא היה לוקח אותי ואת דלית על הטרקטור האפור (מסי פרגוסון 65), שהיה צבוע אפור משום מה, היינו  יושבים כל אחד על רגל אחרת ונוסעים לפתוח מים. וכבר בגיל 4 הוא לימד אותנו איך לפתוח סתימות בממטיר בעזרת חוט ברזל. יכולת שהייתה רלוונטית עוד הרבה שנים אחר כך. אני זוכר איך היה לוקח אותנו להעביר צינורות השקיה בתפוחי האדמה. כשרבנו דלית ואני מי יפתח את הקו ומי יהיה המחבר, מיד פתר את זה: “קו אחד אתה תחבר ודלית תפתח ובקו הבא להיפך.”  אז לא גררו קווים לאורך ובוודאי שעוד לא המציאו את הטפטוף או את הקו הצועד. היו מעבירים את הקווים לרוחב השדה בידיים. אבא העביר את הקו, ואחד מאתנו היה  פותח את הקו, מה שהיה העבודה המועדפת, כי אפשר היה לדשדש בבוץ וליהנות מהמים המשתחררים כשהצינור נפתח, והשני היה מחבר את הצינורות במיקום החדש מה שמצריך הליכה בתלם היבש. ברור ששנינו רצינו להיות בבוץ. אני זוכר אחרי זה איך היה לוקח אותי לקצור ירק לפרות ומראה לי איך רותמים מכסחת ירק לעגלה המפרקת, וגם נותן לי לסובב את ההגה תוך כדי. אבא הצליח ליצור בשבילנו תחושה של שותפות ונחיצות אמתית בעבודה כבר בתור פעוטים, ותוך כדי עבודה משותפת הצליח להקנות לנו טכניקה של עבודה. איך משתמשים במעדר, או קלשון ירק כפוף להפוך אדמה, בשונה מקלשון חפירה. תמיד היה לו את אורך הרוח לתת לנו להתנסות עד שנצליח. הדבר גרם לנו לרצות לעבוד עם אבא ואת התחושה המוצדקת שיש ערך אמתי לעבודה שלנו. במשך השנים הוא לימד אותנו יותר ויותר דברים שהיו חלק מהעבודה שהוא עסק בה. מלהביא פרות למכון החליבה לפי הקבוצות שצריך לחליבה ואת אלו שצריך להחזיר. כשהייתי קצת יותר מבוגר הוא לימד אותי איך לנהוג, איך לבנות עגלה של חציר, עגלות חציר שהוא בנה היו תמיד מגיעות למתבן בלי לאבד אף חבילה בדרך. הוא לימד אותי גם לקצור בחרמש  וסיפר לי שהוא למד מסוקי (יששכר שהם) שכנראה היה נודע בטכניקה וביכולת בחרמש. הוא נתן לי בסיס בקריאת מפה וכבר בגיל 13 הלכנו שלושה ילדים, שהוריהם הם בכל קנה מידה אנשים ללא חת, לטיול של יומיים לכנרת לבדנו. ליתר בטחון הוא בא  בערבו של היום הראשון ליודפת לראות שאנחנו מסתדרים. היכולת הזאת לתת את האפשרות ללמוד דרך דוגמא והתנסות, לעמוד מהצד, לתת אפשרות לדברים לקרות, ולתת לנו את ההזדמנות להצליח, הקנתה לנו ביטחון ודרשה המון ביטחון מצד ההורים. אבא, כמו בני דורו, הם דור הצברים הראשון להורי העליה השניה ובעיקר השלישית. הוריהם שברו את המסורת של יהדות הגולה וחדורי אידאולוגיה של שינוי באו לארץ לבנות אדם חדש. לא ילדי חדר, אלא ילדי חופש. לא סוחרים, אלא פועלים עובדי  אדמה. אבא וחבריו ינקו ערכים אלו משחר ילדותם. אבא קיים ערכים אלו הלכה למעשה, בטוטליות. הוא רצה לעבוד כל חייו ורק בקושי רב נעתר להפסיק לעבוד לפני חודשיים. הוא לקח על עצמו אחריות גם בעבודות כפועל, וגם כמנהל כאשר עלה צורך, אך כשסיים תפקיד תמיד ידע לחזור לעבוד כפועל. לא פעם גם תחת מי שלפני זה היה כפוף לו. לכולנו חשוב להיות נחוצים למישהו שיראה בנו בעלי ערך. לאבא תמיד היה חשוב להיענות לצורך.

    פעם היו סרטים בחדר האוכל בימי שלישי אבא היה לוקח על עצמו את חליבות הלילה באותו יום. שאלתי אותו פעם אבא אתה אוהב לחלוב חליבות לילה? אז הוא ענה אם צריך לחלוב אז אני אוהב לחלוב. התעקשתי ושאלתי שוב אבל אתה אוהב לחלוב? התשובה הייתה זהה אם צריך אז אני אוהב. תמיד היה לו את הרצון לתת מענה למה שדרוש משימה קטנה כגדולה, מחליבת לילה, לתפקיד סדרן עבודה, לתפקיד מזכיר קיבוץ, למרכז רפת, למרכז משק, למאכיל עגלים ביונקיה, ושוב כמרכז משק. או סתם שוטף כלים במשרד הרפת, אין דבר נדרש שהוא סרב לעשותו.

    איש מבלבל היה אבא. מצד אחד הומור ציני וחד לשון, מצד שני תמיד שוקל את הדברים עניינית, ללא משוא פנים ולא מתלהם. נאמן למערכת, אבל נאמן לדרכו ואם צריך יודע להשמיע ביקורת. כמו אחרים בני גילו חילוני באידאולוגיה, אבל מצטט פסוקים מפרקי אבות או מהתנ”ך. שנים לקח לי להבין מאיפה הגיעו פסוקים אלו: כשבקשת ממנו משהוא שאיננו בר השגה היה שואל “מניין אביא לך? המן הגורן? או מן היקב?”. אפילו קשה יותר, לקח לי שנים לתפוס ש”עיניים להם ולא יראו אוזניים” זה לא סתם אמירה, אלא חלק מפסוק מתהילים שהמשכו “אוזניים להם ולא ישמעו.” בתור ילד לא הבנתי איך מישהו מצפה בעיניו לראות את אוזניו. היו לאבא עוד ציטוטים שהיו גירסא דינקותא. אותם היה אומר לנו, אבל הוא עצמו גם קיימם, כמו האמירה: “במקום שאין אנשים היה אתה איש.”

    אבא בתודעתו לא היה איש קריירה. נהפוך הוא: כאשר הוצע לו בתור הקצין הבכיר והוותיק בגדודו תפקיד המג”ד הוא דחה את ההצעה והמליץ על הקצין הבא בתור אחריו לתפקיד מג”ד ולקח את תפקיד הסמג”ד. זה היה מספר חודשים לפני מלחמת יום כיפור שבסופה הוא מצא את עצמו מג”ד בכל זאת כי המג”ד נפצע וכבר לא חזר לגדוד. בכלל לא זכורים לי איזה שהם דברים שאותם רצה לעצמו. הדבר היחידי אותו רצה לעצמו היה טובת משפחתו ילדיו, נכדיו וניניו.

    עד לשנים האחרונות הוא לא היה אדם שמפגין את רגשותיו בגלוי אך מעשיו בטאו את רגשותיו ודאגתו. באזכרות לאמא הוא התוודה שמעולם הוא ואמא לא אמרו במילים אחד לשני את אהבתם. אחד המורים שלי דבר פעם על נושא זילות המילה אהבה ואמר שכדי למנוע את זילות המלה אהבה צריך אדם לחשוב שלהגיד למישהו  או מישהי שאוהבים אותה צריך להיות מוכנים לתמוך בה ולסעוד אותה ולאהוב אותה כשהיא רתוקה לכיסא גלגלים ולא תוכל לקום. אז אבא מעולם לא ביטא מילים אלו, כנראה גם לא שמע אותן מעולם, אבל עמד בכל פרט של התחייבות הזאת והרבה יותר מזה במשך שנים. אז אבא, עמדת בכל ההתחייבויות ובאמת במקום שאין אנשים, וגם איפה שיש, תמיד היית איש. ראה עצמך משוחרר מכל חובותיך, וכן תחסר לנו תמיד ותמיד תהיה אתנו.

  • אהבה עזה, כאב גדול ובכי – רעות

    אבא / רעות רון

    אין לי מספיק זמן לכתוב.

    אין לי מספיק מילים לתאר.

    אין לי מספיק מחוות להודות.

    אין לי מספיק מקום לכל הזיכרונות.

    אין לי מספיק רגעים להרגיש.

    אין לי מספיק תשבוחות להלל.

    יש רגעים בהם הלב כמו עוצר, ועדיין יהום.

    יש פעמים שמביטים אל האופק, אבל רואים תהום.

    יש אנשים, עמידתם איתנה, קיומם נצחי.

    יש אהבה עזה, וכאב גדול, ובכי.

    אבא-

    אני לא מצליחה לכתוב עליך הספד, או פרידה. כי זה לא נתפס שאתה לא כאן, ולא מקובל בשום צורה. למרות שרבים יחשבו שזה נורמאלי שבן אדם בן 86 (פחות כמה ימים) ילך לעולמו, וזה אולי נכון. לכולם. לא לך!

    אתה שצועד או שוחה כל יום, ועובד בגינה, ולוקח את הנכדים בקלנועית ולבריכה, ושומר לי על הילדים, ומעלה כסאות בטיחות לקומה שנייה, למרות מחאותי. אתה לא יכול ללכת. לא יתכן שלא תהיה כאן.

    לכל אחד או אחת, אבא שלו הוא הכי בעולם. אבל עליך זה באמת נכון! (באופן אוביקטיבי, כמו שנהגתם לומר) אתה הכי הכי בעולם. הכי גיבור, והכי חזק והכי חכם והכי הכי הכי מסור.

    אבא אני חייבת לך את חיי. ולא רק במובן הברור והטרוויאלי, שאתה ואמא הבאתם אותי לעולם.

    אתה כל-כך חלק ממני, ממי שאני וממה שאני.

    למרות שהייתי מאוד ילדה של אמא, גם בדמיון הפיזי (היחידה מילדיך שלא קיבלה שום זכר לכחול-אפור- ירוק בצבע העיניים) וגם בנטיות האישיות והמקצועיות. יש לך חלק עצום בעיצוב שלי.

    אתה לימדת אותי, בעיקר בדרך של דוגמא אישית, כמעט אף פעם לא באמירה ישירה, איך נכון וראוי להתנהג, לחיות. הצבת רף, שאני בטוחה שאני לא עומדת בו, של ערכים ומימושם בחיי היום יום.

    המסירות הבלתי מסוייגת שלך, ההבנה וההזדהות עם המערכת, חוסר האבחנה המובנה בין מה צריך למה אני רוצה.

    פעם בשיחה סביב הקושי למצוא ממלאי תפקידים, נטע שאלה אותך אם היה איזה תפקיד שרצית למלא, שעשית לא כי צריך, אלא כי אתה רוצה. אתה שאלת “מה ההבדל?” לא כהתחכמות, באמת לא הבנת מה ההבדל. בשבילך מה שצריך הוא מה שאתה רוצה.

    כמו שזה “הגיוני לרצות מלון” בשאלה אם לחתוך אבטיח, או לאכול מהמלון שכבר היה חתוך ועומד להתקלקל. הגיוני לרצות את מה שיש!

    צניעות הסתפקות במועט, שלא היה מעט כלל בעיניך. לדעת להינות מהדברים הפשוטים- סלט וחביתה, טוסט עם אבוקדו. אין יותר טוב מזה. אף פעם לא הבנת למה צריך ללכת למסעדה, או “למה לקלקל פירות טובים” בסלט פירות או בעוגה או בריבה.

    איזון ומתינות, המנהג המציק, והכל כך נכון, תמיד לראות ולהראות גם את הצד השני, גם אם לא מסכימים איתו. אף פעם לא להתמרמר או להתלהם.

    להיות נעים ונוח עם אנשים, לא להתעמת. אני לא יכולה לזכור אותך צועק, או מתעצבן או מרים את הקול. ובכל זאת לקחת אחריות להוביל ולהנהיג.

    לנסות לראות בכל אדם את החיובי. כמעט אף פעם לא השמצת או דיברת סרה במישהו. לפעמים היה אפשר ללמוד על הביקורת או חוסר שביעות הרצון ממישהו, מהערות ציניות שנונות “חכם לא גדול ומצד שני טיפש לא קטן”

    גם השנינות שלך היא מסימני ההיכר. אולי לא כולם נתקלו בכך, אבל מי שהכיר אותך ומי שמכיר את המשפחה, מכיר את אמרות השפר שלך. רובן אגב ציטוטים מכל מיני מקומות, ולמרות שלמדתי ממך ש”המביא דברים בשם אומרם מביא גאולה לעולם”, הרבה מהדברים ששילבת בדיבורך, לא ידעתי שהם ציטוטים עד שלא נתקלתי במקור. כמו ש”לא חשובה האמת הארכיאולוגית אלא האמת ההיסטורית” כשלא מדייקים בסיפור, או “במקום שאין אנשים היה אתה איש, ובמקום שיש אנשים תשתוק” שהיה מוטו שלך והנחלת אותו גם לנו.

    פתגמים כמו “כוס תה ופרק תהילים, שני דברים שאף פעם לא מזיקים” ואם כבר כוס תה, אז גם כאמצעי מניעה, “לא פני ולא אחרי, אלא במקום!” כך נהגת לתבל דיבורך במיני ציטוטים וקריצות, שהשתלבו בשפה המשפחתית, ומלווים אותנו.

    אבא- נתת לי יותר מכפי שניתן לתאר או לסכם. נתת לי את שמי, וזה לא רק שם.

    פעם לפני מליון שנה, לפני שיצאתי מרמת יוחנן (יצאתי, כי אף פעם לא באמת עזבתי ממש). עשו בקיבוץ תהליך של ‘שיח וחשיבה’ או ‘בחינת אורחות חיים’, עם חברה חיצונית (נשמע מוכר?) אני נתבקשתי להיות עוזרת למנחה, באחת הקבוצות. כך יצא לי לשבת איתך, ועם עוד מחברי הקיבוץ בשיח על הקיבוץ ועל ערכים. נשאלנו מה הערך החשוב ביותר בקיבוץ בעינינו. חשבתי שתגיד “עבודה” או “שיוויון” אבל אתה אמרת “חברות”. הבנתי אז משהו על הקיבוץ אבל בעיקר הבנתי משהו גדול מאוד עליך, וגם על איך אני תופסת אותך.

    העבודה, הקיבוץ, החברה, תמיד היו במרכז פועלך. רק לפני חודש, עשינו לך מסיבת פרידה מהרפת, וניסינו לסכם עשרות שנים של עבודה. אבל בשבילי תמיד היית אבא, נוכח ופעיל. אצלך המשפחה העבודה הקיבוץ, השתלבו והשלימו זה את זה.

    תמיד היית שם בשבילי,

    תמיד עזרת ותמכת בי, בכל מקום שהייתי ובכל דבר שהייתי צריכה.

    עוד בהסעות, ואיסוף בצמתים, בנעורי, כשהייתי נוסעת בתחבורה ציבורית למפגשים של תנועת הנוער. כמה דירות עזרת לי להעביר, וקדחת לי חורים בקיר, עד שהאחים שלי נהיו המומחים בכך. אפילו באת לצבוע איתי דירה, שהייתי צריכה להחזיר צבועה בתום החוזה.

    תמכת בי כלכלית, כשהייתי צריכה לקנות רכב, כשרציתי נסיעה לחו”ל שאורח החיים הצנוע שבחרתי לא איפשר. צריך מזגן? רשתות בחלונות? ריהוט, שאין די כסף לקנות? תגידי מה וכמה את צריכה. לקחת אותי לנופשים הקיבוציים בתל-אביב ונאפולי. לא יודעת כמה נהנית מהנופש עצמו כמו מהיכולת לתת לנו את ההזדמנות, ולהיות איתנו. וכמובן כמובן עזרת ותמכת בי בטיפולי הפוריות ההמפרכים עד שנולדו לי סהר ואח”כ אוריין.

    תמיד נתת ברצון, בלי ביקורת, בלי התערבות.

    ועכשיו בשנה האחרונה מאז שחזרתי לרמת יוחנן הפכנו שוב למשפחה גרעינית.

    גרנו אצלך בבית, סהר ואני, ואתה עוזר לנו ומסדר בשבילנו כל דבר. קנית מחסן לאחסון הריהוט שלי, זרקת לי כביסה הבאת לי כביסה, שמרת על סהר בערבים. וכשעברנו לדירה משלנו, עולה לקומה השניה מביא אוכל או כביסה, מעלה ראדיטור במעלה המדרגות!

    מאז שאוריין נולד באת אלינו יום יום לקחת את סהר לגן, וכשלסהר היה קשה, לא לך חלילה, עשינו החלפה ושמרת על אוריין כשאני הבאתי את סהר לגן. באת לאכול אצלנו ארוחת ערב, ואתה מפנה כלים ולוקח את הפח הולך איתנו לבריכה, נכנס עם סהר למים, או שומר על אוריין. אני באמת לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזו בלעדיך, ואיך אמשיך בלעדיך עכשיו!

    זה לא נתפס שאתה כבר לא כאן, במילותיה של רונה קינן: “אני לא אפסיק לרצות, אני לא אפסיק לרצות, אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר, כי אי אפשר…

    המשפחה הזו, הבית הזה, המקום הזה, לא יהיה אותו דבר בלעדיך!

    אני מקווה ומאמינה שנצליח לקיים אותו, אבל הוא לא יהיה אותו דבר בלעדיך!

    מעריכה, מודה ואוהבת בלי גבול, רעות.

  • סבא עזרא אהוב, / יפעת קפלן-רון

    סבא עזרא אהוב, / יפעת קפלן-רון

    כל כך לא טבעי לכתוב עליך בזמן עבר כי אתה מאוד נוכח. גם הנוכחות שקטה ועדינה, אף פעם לא מעמיסה ועדיין אתה כל כך כאן.

    כמות הדמעות שיצרתי ביממה וחצי האחרונות היתה יכולה בקלות לחסוך כמה ימי השקיה של הדשא החדש והיפה ודומה רק לפרידה הקשה משרון לפני כמעט 12 שנה.

    דמעות של כאב, געגוע, אהבה, תסכול וכמיטב המסורת הפולנית גם רגשות אשמה על שלא עשינו מספיק ובוודאי לא את הדבר הנכון אל מול נורות האזהרה שנדלקו אצלך בשבועיים האחרונים.

    ההרגשה היא שהלכת לנו בטרם עת. ולמרות שלמביט מהצד כמעט 86 שנה הן ענין מכובד לכל הדעות, לנו זה מרגיש שהיינו יכולים לזכות בך לעוד כמה שנים טובות.

    כמה שנים של ארוחות ערב משותפות, בהן אתה מגיע תמיד עם מלון או אבטיח. אפילו בחורף. ולא משנה מה רמת ההפקה של הארוחה, אתה תמיד מסתפק בחצי לחמניה עם לבנה וקצת ירקות. והתה שלך עם שתיים סוכר, שאמרת לי לגביו שממילא לא תמות צעיר ואין סיבה שלא להנות מהמתוק. וגם בימים של חולשה גדולה, עוזר, מפנה ומקפיד להיות מועיל וחושש להיות לטורח. הסיפורים שעמית הצליח לסחוט ממך על המלחמות ובכלל מהעבר המפואר שאתה התייחסת אליו בשיא הפשטות. בארוחת הערב המשותפת האחרונה שלנו, רק ביום ראשון האחרון, עוד ביקשת מלוטם לנגן משהו על הפסנתר, כאילו ידעת משהו שאנחנו לא ידענו.

    רק עוד כמה שנים של הצגות תיאטרון, ארוחות השבת השבטיות  שהכנת עם הצ’יפס בתנור והמרק המשובח בחורף, שמחות משפחתיות והיחד הכי פשוט ונפלא שיש. להתרגש מזה שתום היא תמיד הראשונה לשים לב לכל תספורת חדשה או משקפים חדשים שלך, לספר עוד סיפור על משהו שקרה לך או שראית היום לשחר, בן וסהר. לעשות עוד טיול עם אושר לפרדס.

    אמנם הכרתי אותך רק קצת יותר מעשרים שנה. לא כל חיי כמו ילדיך או כל חייך כמו חבריך, אבל אותן האיכויות שלך היו שם ונכנסו ללב שלי ושל הנכדים שלך. הרצון לעשות תמיד מה שצריך ועם הנכדים והנינים  גם בשמחה גדולה. לקחת מהגנון, טיול לעיזים, לאבוקדו או לפרדס. רק לפני שבועיים לוטם השכים כדי לבוא אתך לקטיף הליצ’י, וכשראיתם שזה יום ללא קטיף, הראית לו איך אפשר לקטוף (קצת) גם כשהמטע סגור… את העשיה המרובה עם הילדים שלך המרת לסיפורים לנכדים ולנינים. הכול בגובה העיניים ובצורה סיפורית מרתקת בפשטותה. על פרות, חקלאות, טרקטורים ועוד המון דברים אחרים.

    יש נחמה בזה שעד יומך האחרון היית עצמאי ופעיל, אבל זה לא מוריד מתחושת הנגזלות, ההפסד והחוסר.

    אוהבים ומתגעגעים

  • איש שכולו טוב – עודד גוטמן

    דברים לעזרא/ עודד גוטמן

    אם הצלחת להכיר בחייך איש שכולו טוב – התברכת.

    עזרא היה סבא להרבה נכדים ונינים אבל גם לי ולנועה.

    אני גדלתי בלי סבים ולצערי גם ילדיי לא זכו לכך. ולכן כשעופרי נולדה הודענו לעזרא שהוא קיבל את המינוי וידענו שהיא זכתה בסבא הכי טוב שיכול להיות.

    יחסרו לי א. ערב אצלך בימי שבת, החיוך הביישני מעט בכל פגישה, ההתעניינות והדאגה לכל המשפחה, וגם הגאווה והאהבה שניכרה בך, והעיניים הכחולות שתמיד הוארו כשהיית עם הנכדים והנינים.

    את כף ידך המחוספסת , כמו שרק לחקלאים אמיתיים יש, אני עדיין מרגיש וגם את האחיזה האיתנה שלה, אותה זכיתי להרגיש בפעם האחרונה לפני מספר ימים כשעזרתי לך לקום.

    איש שממלא את הקלישאה “מלח הארץ” עד גדותיה, לכאורה איש פשוט אבל עם עומקים של נתינה, דוגמה אישית, קבלת האחר ואהבה למשפחה ולקיבוץ.

    אהבתי אותך, נוח על משכבך בשלום.

    נשבר לי הלב.

    גוטמן.

     

  • נעה

    נכדה בלי סבא / נעה ביטי

    סבי הראשון, אביה של אימי, נפטר בהיותי בת 3. ממנו נשארו לי התמונות כשאני על ברכיו וממנו ירשתי את עיני הכהות .

    סבי השני, אביו של אבי, נפטר בהיותי בת 9. אחריו הזלתי לילה לילה דמעות, במשך שנה. ממנו נותרו לי זכרונות,  ריח האפטרשייב שלו ותחושת ספות הקטיפה שהיו בביתו.

    בגיל 23 הכרתי את מי שהפך לכמו-סבא שלישי שלי. עזרא. והיית לי כמו-סבא במשך 12 שנה…

    לא ירשתי ממך ולו גן אחד.

    לא הכרת אותי כתינוקת.

    לא יצאתי איתך לטיולים כילדה ביער, כמו שסיפר לי תומה’לה שלך, בעלי.

    ואני לא הכרתי אותך כאיש צבא, כמרכז משק, או באף אחד מתפקידיך הגדולים.

    ועדיין, אתמול כשסיפרתי לאנשים, הצלחתי להגיד רק “סבא של תום, של בן, של דין, של כולנו”

    אז לא ירשתי ממך ולו גן אחד.

    אבל בכל פעם שלא הגעתי לארוחת שבת היית שואל אותי למחרת, (ליד ברז הסודה בחדר אוכל בדרך כלל) אם אני מרגישה טוב? ומוסיף גם שחסרתי לך.

    לא הכרת אותי כתינוקת –

    אבל שמת לב למעט הפירות שאני אוהבת ובחופשת הלידה שלי עם בן, היית מניח לי בהפתעה ובסוד פומליות ואבוקדו מחוץ לדלת הדירה שלנו. (וכששאלתי אותך אם זה אתה בכל פעם, היית רק קורץ ומחייך נבוך).

    לא יצאתי איתך לטיולים כילדה ביער אבל טרחת ושמחת ולקחת את הבנים שלי לטיולים בפרדס, במטע האבוקדו וכמובן – בטרקטור האדום “לדחוף אוכל לפרות”, (אלוהים יודע מי המציא את המינוח הגרוטסקטי הזה, בטח לא אתה).

    לא הכרתי אותך כאיש צעיר, לא כאיש צבא, לא כמרכז משק, מזכיר או סדרן עבודה.

    אבל הכרתי אותך כ”כמו-סבא” שלי. שגאה בי מהצד, שדואג שאני אוכלת מספיק, ששם לב שאני חסרה מאירוע.

    כמו-סבא עם היד הכי מחוספסת והכי עדינה שאי פעם הכרתי.

    עם טוב ורוך, חדות וצנעה.

    אתה תחסר לי מאוד ולבנים שלי, ניניך.

    הותרת אותי עכשיו קצת, נכדה בלי סבא.

  • מכתביו: על שלוש אתונות

    על הרכבת האחרונה מפולין הבוערת, על אתונו של משיח – ואיך הצלתי שיר עברי מתהום הנשייה / עזרא רון מספר

    כשהייתי בן שש – או קצת פחות – נסעתי עם אימי שולמית ואחותי עדה לבקר את סבא וסבתא בק”ק סְטַניסְלבוֹב אשר בפולניה. סבא וסבתא התגוררו בבית גדול עם חצר וגינה של תות-שדה ופטל, ובאר מים. שם עשיתי בפעם הראשונה בחיי אמבט (עם כדורי סבון ריחניים) ושם קיבלתי במתנה תלת-אופנים עליהם דהרתי בתוך הבית ובחצר.

    פתאום פרצה המלחמה! גדודי חיילים פולנים עם מדים מפוארים ורובים מכודנים עשו “מארש” ברחובה הראשי של העיר ואיתם סוסים אצילים הגוררים תותחים ומקלעים כבדים. סבא הסביר שאין בכלל מה לחשוש שכן חיש מהר יגרש הצבא הפולני המפואר את הגרמנים החצופים.

    ממש באותם ימים הגיעו לעיר שמואל קרניאל ובנו אמנון. דעתו של שמואל הייתה שונה מדעתו של סבא. הוא טען בחום ובנחרצות שעלינו לצאת ולשוב מייד לארץ ישראל. שמואל שהבין את גודל הסכנה הגיע אלינו לעיר עם אמנון לאסוף אותנו. סבא נכנע ולמחרת עמדנו כולנו ליד הרציף. הרכבת בוששה לבוא. ברמקולים הודיעו שאם הרכבת לא תגיע עד חצי היום, לא תתאפשר עוד יציאה של אזרחים. סבי דחק בנו לוותר ולשוב הבייתה. שמואל קרניאל התעקש שנמתין. בדיוק חמש דקות לפני השעה השתיים-עשרה הגיעה הרכבת ואנחנו עלינו עליה – האזרחים האחרונים לעזוב את פולין ברכבת.

    נסענו לנמל קוֹנסטנצה שברומניה. אמא ואחותי מכרו את שרשראות, טבעות וצמידי הזהב שלהן ובכסף קנינו כרטיסים לאניה “דאצ’יה” ושכרנו חדר במלון לשלושה לילות עד מועד ההפלגה.

    במלון גיליתי את אחד מפלאי העולם הישן – המעלית – ואת זמן ההמתנה ביליתי בנעימים בעליה לצורך ירידה – ולהיפך.

    ביום ההפלגה הראשון – עדיין בים השחור – הייתה סערה וכולם (חוץ ממני) חלו במחלת ים והקיאו את נשמתם. אחרי יום-יומיים השתפר המזג ועלינו לסיפון “לשאוף אוויר צח”. על הסיפון פגשנו במשורר המפורסם שאול טשרניחובסקי. אני הייתי ילד בלונדיני חמוד ונאה, אשר על כן ליטף המשורר הדגול את שערות ראשי והטיל עלי משימה חשובה: “הנה הגיתי היום שיר חדש” שח לי המשורר כממתיק סוד, “ועליך ילדי החביב אני מטיל משימה חשובה: ללמוד את שירי בעל-פה. והיה – אם עד הגיענו לנמל תל-אביב לא תדע את השיר, אשמיד אותו והוא לא יראה אור לעולם”.

    חרדה גדולה אחזה בי!! גורלו של שיר עברי מונח על כתפי הצעירות. אחותי העתיקה את השיר בכתב ידה והמשורר חתם בכתב ידו: “לילד הנחמד עזרא – שאול טשרניחובסקי”

    שם השיר היה “שלוש אתונות”. הוא לא היה ארוך במיוחד, בן שלושה בתים בלבד, אבל מכובד האחריות כמו שותק מוחי. כל אותו הלילה התהפכתי על משכבי וביום התהלכתי כסהרורי, דף הנייר הדק אחוז בין אצבעותי ובין אזני רוחשות בבוקה ומבולקה מילות השיר.

    סוף טוב הכל טוב. לפני רדתנו מן האניה לסירות הדייגים של ימאי נמל יפו, ניגשתי אל המשורר הכמעט לאומי ובקול רועד דיקלמתי בפניו את השיר. “יישר כּויֵיח” סטר לי טשרניחובסקי בחיבה על לחיי, “הנה, בזכותך ובזכות שקדנותך ולמדנותך, יכול אני עכשיו לפרסם את שירי ברבים”.  (השיר אכן פורסם בקובץ “כל שירי שאול טשרניחובסק” אשר יצא לאור בשנת תש”י – 1950).  (לפתק מטשרניחובסקי)

    בדיעבד – ביודעי היום את מוראות השואה, מקבלות מילות הסיום של השיר אודות האתון הלבנה, אשר נכתב על סיפון אניה העושה דרכה מאירופה הבוערת לעבר מדינת היהודים – משמעות מיוחדת:

     

    “… על גב הצחורה אך שטיח זהב.

    אין כלום על גבה בלתי אם שטיח –

    במהרה בימינו, ירכב עליו המשיח.”

     

     

  • תעודת זהות

    עזרא רון ז”ל

    בן שולמית חיות ויהודה רון-פולני

    נולד י”ב באב תרצ”ג  4.8.1933

    בבן שמן

    אח לטלילה, צפרירה ועדה שילוח

    הגיע כילד לרמת יוחנן מבית אלפא בפילוג 1940

    נשוי לרִנה (לבית בבלי)

    אבא לדלית, עמית, נטע, יוחאי ורעות

    נפטר כ”ז בתמוז תשע”ט 30.7.2019

    בן 86 במותו

    יהי זכרו ברוך