תמה המשמרת – ספור חיים – נורית פיינשטיין
עזרא נטש את המשמרת, ככה, בהפתעה, עבר מן העולם הזה שדבש ועוקץ בו, לעולם שכולו טוב. ומדוע משמרת? כי עזרא ממש מילדותו המוקדמת היה מגויס למשימות: לאומיות, קיבוציות, משפחתיות… בשקט אופייני, בהזדהות שלמה ובמסירות שאין לה שיעור. כל תקופה ומשימותיה ויהיו אלה בטחון מדינתנו, חיזוק ההתיישבות בערבה, טיפוח המשק החקלאי שלנו, מילוי תפקידים מרכזיים בקיבוצנו, ומעל הכל – הזוגיות עם רִנה עליה השלום וההורות והסבאות לילדיו, נכדיו וניניו הרבים. כל אלה משימות כבדות משקל וארוכות טווח, מהן לא נסוג גם כשהגיל עשה את שלו והבריאות כבר לא היתה כמקודם. יהיו אלה אופניים או טרקטור, קלנועית או זוג רגליים והוא כבר בדרך, נכון לכל קריאה. עד שתמה לה הדרך, שיפתה, שקשתה, שארכה…
עזרא נולד לפני 86 שנים, פחות שבוע, בבן-שמן, שם שימש אביו כמנהל מערכת החינוך בכפר הנוער. בן זקונים היה, יחיד במשותף, לשולמית לבית חיות וליהודה רון-פולני, אח צעיר לשלוש אחיות: עדה, בתה של שולמית, צפרירה וטלילה תיבדל לחיים ארוכים, בנותיו של פולני. הוריו היו שניהם מחנכים דגולים, ממניחי היסוד לחינוך העברי בארץ ומחלוצי החינוך הקיבוצי המשותף, היא כמטפלת והוא כמורה, מנהל והוגה דעות.
כשהיה עזרא בן שלוש שבה המשפחה לבית אלפא, שם גדל עד לפילוג ב-1940 והמעבר לרמת יוחנן והוא אז בן שבע. עוד קודם הספיק לנסוע ב-1939 עם אמו ואחותו עדה לביקור משפחתי בפולין. הם נמלטו משם בעור שיניהם, ועמם גם שמואל ואמנון קרניאל, ברכבת האחרונה שהוציאה אזרחים מפולין.
שנות מלחמת העולם השנייה שלוּווּ בחרדה גדולה, אובדן וייסורי מצפון בקרב ציבור החלוצים בארץ, היו עבור בניהם הצברים, שחשו את הדיה המזרח תיכוניים של המלחמה, שנות הרפתקה, בהן ניתן דרור לדמיון ול"משחקי כאילו" בהם נלחמו חבורות של ילדים עזי נפש באויב, ובדמיונם גם ניצחוהו. כך קמה חבורת "שאן", קיצור ל"שאנחנו", שבה חברו בני גילו של עזרא, ילידי המקום ואלו שזה מקרוב באו מבית-אלפא, למלחמתם המשותפת הראשונה… שנים ספורות אחר כך תפרוץ מלחמת העצמאות וילדים אלו, שהפכו בינתיים לנערים, כבר ימלאו משימות ההולמות את גילם בימי הקרב על רמת יוחנן.
רמת יוחנן שקיבלה את פני הבאים מבית אלפא היתה משק קטן וצעיר וילדיה מעטים וצעירים. בואם של ילדי בית אלפא הבוגרים יותר והריבוי במספר הילדים בכלל, הולידו את הצורך בהקמת בית ספר וחברת ילדים ועל אלו הופקד פולני, שהיה לאביו של בית החינוך בגוש זבולון. פולני היה גם מחנך הכיתה של בנו מכתה ו' ועד כתה י"א, אז יצאו עזרא וחבריו ללמוד בי"ב המקובצת. חברת הילדים היתה אז בת דמותה של חברת המבוגרים ומשק הילדים – ראי למשק הקיבוצי, זאת במטרה להצמיח דור בנים שימשיך במפעל החלוצי של הוריו. וכך אכן קרה. מכיתתו של עזרא, ולא רק ממנה, צמחו דמויות מפתח בתחומי משק, חברה ותרבות ברמת יוחנן, בהם עזרא עצמו וכן איתן שטייף וצביקה קרניאל ז"ל, ואלישע שלם וראובן עזריאלי יבדל"א.
ב-1951 התגייס עזרא לצה"ל והצטרף לשורות הנוער החלוצי הלוחם – הנח"ל. הוא יצא לקורס קצינים והשלים את שירותו הסדיר כסגן מפקד פלוגה בגדוד הסיור הפיקודי 181. במבצע קדש ב-1956 פיקד על מחלקת ג'יפים וב-1958 עשה הסבה לשריון. הוא שירת במילואים כחודשיים בשנה ולחם בשתי מלחמות נוספות, ששת הימים ויום הכיפורים. ב-1975 אף התנדב לשנת קבע כמפקד גדוד טנקים. את שירות המילואים סיים בדרגת סגן-אלוף.
בתום השירות הצבאי הסדיר, שב עזרא לאספסת, פשוטו כמשמעו, והיה למספויניק ומאז, למעט גלות קצרה בגניגר, קיבוצה של רִנה, וירידה קצרה לערבה שנים אחר כך, עזרא כאן, איש משק במלוא מובנו של הביטוי, אך גם איש חברה נאמן העושה רבות לחוסנה.
ב-1959 הצטרף לצוות הרפת והתמיד בעבודתו בה במשך 60 שנה, ממש עד לאחרונה, למעט תקופות בהן שימש כמזכיר (פעם אחת) וכמרכז משק (פעמיים). כמרכז משק נאלץ, מצד אחד, להתמודד עם אי הודאות נוכח ראשיתו של משבר הקיבוצים והמשבר במילואות והצמצומים שנדרשו בשל כך, ומצד שני היה שותף להתפתחותו של פלר"ם ולהקמת פלטוב. אך "היום עוד טרם תם, עוד לא כלתה המלאכת" ועל כן אחרי יום עבודה מפרך התנדב עזרא כל השנים לפעילות ציבורית חברתית ומשקית. היה מסדר עבודה, חבר מזכירות, חבר ומרכז בועדות רבות: משק, מינויים, שיכון, חברה, חינוך, נוער, נציג בהנהלת פלר"ם יו"ר האסיפה ועוד.
פעמיים יצא ללימודים כדי להרחיב ולהעמיק את הידע החקלאי-משקי שלו: בין 1969 ל-1971 למד לתואר ראשון בקורס הגבוה לחקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות, ובשנים 1984-1985 למד מנהל עסקים קיבוצי במכללת רופין.
מקצועיותו של עזרא בתחומיו ומקצועיותה של רִנה בתחומיה היא ורוח ההתנדבות של שניהם הביאו אותם ב-1981 להתגייס לשנת שירות לעזרת קיבוץ צעיר ולרדת עם שלושת ילדיהם הצעירים לקיבוץ יהל בערבה ולהעמיד לרשות חבריו את נסיונם הקיבוצי העשיר.
ו-כן, מרוב מעש טרם הזכרנו שבין כל התפקידים שמלאו עזרא וגם רִנה, בנו השניים משפחה לתפארת. הם הביאו לעולם חמישה ילדים וזכו מגיל צעיר למדי וממש עד לחודש שעבר ולידתה של תמר של עודד ולי, לראות בהולדתם של תשעה-עשר נכדים וחמישה נינים, רובם סביב לשולחנם, כאן ברמת יוחנן.
ועזרא, איש עסוק אמנם, אך גם איש משפחה מסור- עמוד תווך במשפחה, נחלץ לכל צורך בימים של שגרה ברוכה ובתקופות כואבות של חולי ופרידה, וכאלו ידעה משפחת רון, למרבה הצער, בשנים האחרונות כמה פעמים. אי אפשר היה שלא להתפעל מן ההתמסרות לרִנה בשנות מחלתה, מהנחישות העיקשת לטפל בה בביתה כל עוד ניתן, ולשתפה בכל אירוע קיבוצי ומשפחתי, כל עוד מצבה איפשר זאת. שימחה גדולה היתה לו, וגם לנו, חזרתה של רעות, ביחד עם סהר, אך לפני שנה הביתה, לרמת יוחנן והולדתו של אוריין, צעיר נכדיו, וחבל שלא זכו, היא וגם הוא, להנות מן היחד הזה יותר.
ועוד שני נכסים הותיר עזרא למשפחתו ולקיבוץ כולו, נכסים שברוח לשימור הזכרון המקומי – הוא היה מצלמי החצר שתרם תרומה גדולה ליצירת אוסף התצלומים בארכיון, במיוחד צילומי הילדים בכיתות ובבתי הילדים של ילדיו, והוא היה ממספרי סיפוריו של המקום, בכתב ובע"פ, בשעות "השכבה", בסיורי מורשת ומעל דפי ה"ברמה" – סיפורים על ילדות ארץ-ישראלית – קיבוצית. זכור במיוחד הסיפור על הגילוי המסעיר שהשסק כתום ולא ירוק, כשנאלצו ילדי הקיבוץ להניח לו להבשיל בימי הישיבה במקלטים במלחמת העצמאות.
ובל נשכח את חיבתו של עזרא לטיולים, בארץ וגם בעולם, בטיולי משפחות ובחוג המשוטטים, הכיר את הארץ דרך הרגליים והנחיל את אהבתו לה גם לצאצאיו.
עזרא כלל לא הספיק להיות בפנסיה, כי מהם חוג או הרצאה במועדון "דורות", הנפלא אגב, למול עוד יום של עבודה? לא נותר אלא לשמוח כי בשל פרישתו המאוחרת, זכה לשמוע באוזניו, ממש לפני חודש, במסיבת הפרידה מהרפת, שלל דברי הערכה ושבח על עשייתו ארוכת השנים, ולא שהוא עצמו היה זקוק להם…
ועתה, סיים עזרא את המשמרת, בקיבוץ, במדינה, בעולם הזה, על משימותיהם ואתגריהם, והותיר אותנו לְעָבְדָם וּלְשָׁמְרָם. באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל. נוחה, עזרא, על משכבך באדמתנו, אנו לך משמרת.
תנחומינו לכם, טלילה, דלית, עמית, נטע, יוחאי ורעות, בני הזוג, הנכדים והנינים.
