אשה קטנה-גדולה – על עליזה רוסלנדר שהלכה לעולמה.
עליזה נאספה אל אחותה. עבר רק חודש ועוד קצת מאז נפרדנו מגאולה וכעת גם עליזה איננה. כי גם במותן, כמו בחייהן, עליזה וגאולה תמיד יחד, "לך יש אותי, לי יש אותך, לנו יש אותנו", כתבה נעמי שמר, וגם את זה היא אמרה בצורה המדויקת ביותר.
ששה ילדים ילדה רחל אלישע לאליהו-מני. עליזה, השניה בהם, נולדה ב-1924 בבית היולדות שבבית החולים ביקור חולים. את הילדות בירושלים, בטרם עקרה המשפחה לבנימינה, ועליזה אז בת שש, זכרה בבירור. זכורים היו לה חיים משותפים של יהודים, ערבים ובריטים בבית בן שלוש קומות בשייח' ג'ראח, מרתף לאחסון מזון לעת מלחמה ובאר מים בחצר, בית המואר בעששיות נפט ורחובות המוארים בלוקסים. זכרה את אביה יוצא לשמירה בשנים של פרעות ואת אמה מפזרת בפחד כריות מסביב לילדיה, "כדי שלא ישמעו שיש ילדים בבית". זכרה בית יהודי מסורתי, בית כנסת, מאכלי שבת, קניות בשוק וטיולי שבת להר הצופים.
כשהעתיקה המשפחה, ההורים וארבע בנותיהם, את מגוריה מירושלים לבנימינה, לא היה זה רק מעבר מעיר לכפר, על כל המשתמע מכך, אלא מעיר ימים ודורות רבים למושבה בחיתוליה. עליזה היתה אז כאמור בת שש ובנימינה – רק בת תשע. את הבית גדול המידות החליף בית כפרי על שלושה דונם אדמה ואת דוכני השוק ברחוב יפו – משק עזר ליד הבית. פחון בחצר שימש כשרותים ואפילו מים זורמים לא היו בבית. בבנימינה נולדו שני הבנים הצעירים במשפחה. בני המשפחה כולם התמסרו לטיפול במשק: בכרם, בפרדס, ברפת ובלול ובקטיף פרחי היסמין לתעשיית הבשמים.
כשאר ילדי המשפחה למדה גם עליזה בבית הספר בבנימינה. תקופה קצרה למדה בגבעת חיים עם קבוצת נערים מסניף הנוער העובד. אח"כ חזרה למושבה ועד הגיוס עבדה במשק. היא שרתה בסרפנד, הוא צריפין, שהיה אז בסיס של הצבא הבריטי. כשהשתחררה חזרה לבית ההורים לעבודה במשק.
את יצחק רוסלנדר פגשה בבנימינה כשבא עם קבוצת מסגרים מיפו לעבוד בתחנת הרכבת ובמסילה. יצחק היה יליד העיר לומז'ה בפולין, חניך גורדוניה, שעשה את שנות המלחמה כחייל בצבא הרוסי וכך שרד. ב-1948 עלה ארצה לא לפני שנכלא במחנות המעצר בקפריסין.
שנה ראשונה גר הזוג הצעיר אצל ההורים במושבה, אח"כ החליטו להיות חלוצים בעצמם ולצאת להתיישבות חדשה. הם התקבלו למושב עמיקם הסמוך, שהיה אז בהקמה. ע"י תנועת בית"ר הרביזיוניסטית. הם הגיעו למושב עם גדי, בכורם, ובעמיקם נולדו אתי וחגית. בתקציב שקיבלו מהסוכנות הקימו משק לתפארת, עם פרות לבשר ולחלב, כרם ומטעים.
חייה של עליזה לא עברו על מי מנוחות. קשיי הפרנסה, העבודה הפיזית הקשה במשק, ניהול הבית וגידול הילדים – הכל היה מוטל על כתפיה. והיא – כמה קטנה בגופה כך גדולה ברוחה ואיתנה בנפשה, עומסת כל קושי על כתפיה כאילו הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ומתמודדת. כך גם בנסיון הקשה ביותר שזימנו לה החיים עם מותו של יצחק ב-1960 ממחלת הסרטן. עליזה נותרה אלמנה בת 36, מטופלת בשלושה ילדים קטנים ובמשק חקלאי. ואף על פי כן ולמרות הקשיים והיתמות המוקדמת שנכפתה על ילדיה, הצליחה עליזה, אופטימית נצחית שכמותה, לגדלם שמחים וצוחקים ואוהבי חיים.
בלחץ בני המשפחה ברמת יוחנן עברו עליזה והילדים ב-1961 אל הקיבוץ. "לא רציתי לעזוב את עמיקם", סיפרה, "חשבתי שאוכל להסתדר לבד". גאולה ואמנון, אחותה וגיסה, לקחו על עצמם לקלוט את המשפחה והעדות להצלחתם במשימה היא ההתערות המלאה של הן של עליזה והן של ילדיה בחיי המקום והקשרים ההדוקים עד עצם היום הזה בין המשפחות,
הרבה מעבר לקרבת דודים ובני דודים. "עכשיו", אמרה ברבות השנים, "אני חושבת שעשיתי צעד טוב מאד. אני חושבת שאלוהים עוזר לי והופך את הקושי שהיה לי להנאה וזה מספק אותי מאד מאד".
עליזה, אשת עבודה מנעוריה התגייסה לכל עבודה שנדרשה בקיבוץ. דבר לא היה לה קשה מדי: לא שעות עבודה רבות, לא עבודה במשמרות, לא הסתגלות למקצועות חדשים, לא מאמץ הפיזי. לכל קריאה נענתה. שִמעה יצא כבלבוסטה מדופלמת ועל כן עם הגיעה לקיבוץ הצטרפה לצוות המטבח. אח"כ היתה אקונומית, חדשה בין חברות ותיקות. משנתבקשה להיות סדרנית עבודה החליטה לנסות גם את זה לתקופה מסוימת.
לפלר"ם נכנסה לשמש אם בית בחדר האוכל אך עד מהרה עברה לעבוד ליד הקווים עם הבחורים. כל מלאכה היתה עושה, ממש כמותם. "לא אחת" – סיפרה, " פחדתי ללכת לבדי למפעל למשמרת לילה או לחזור הביתה בשעות הקטנות. שלמה יבלונקה ליווה אותי…".
מטבעה היתה עליזה מטפלת, דואגת לצרכיהם של אחרים. בתקופה מסוימת קבלה על עצמה להיות מטפלת פעוטים, וכדרכה עשתה זאת במסירות ואחריות. בשעת צורך נכנסה לעבוד במרפאת השניים בתפקיד הסייעת לרופא. בתקופה אחרת שמשה מטפלת בפריפריה לחברים המבוגרים שהיו זקוקים לעזרה וסעד. מה לא עשתה האשה הקטנה-גדולה הזאת? עד כמה הרגישה משמעותית ותורמת לקהילה שהיתה לה לבית. הכל בחיוך ברוח טובה ובאופטימיות. איפה ישנן עוד נשים כמוה?
בגיל 75 פרשה מעבודה מלאה, אך גם אז לא הניחה את העבודה מידיה. בוקר-בוקר היתה משכימה למטבח להכין את הירקות לשימוש הטבחים. כך עד גיל 90. רק לאחר העבודה, ולעולם לא במקומה – נהנתה מן השפע שיש למועדון דורות להציע. אך מעל הכל – היתה עליזה מרכז למשפחה, סבתא "ג'דה".
עליזה היתה אהובה על הכל, הכינוי חברמנית הומצא כנראה עליה: היתה חברה של צעירי הקיבוץ, צעדה כאיילה שלוחה בכל הטיולים, רקדה כנערה במסיבות פורים ואת מסיבות הסילבסטר הפכה בכלל למסיבות יום הולדת פרטיות, שכן נולדה במוצאי השנה האזרחית. כל קשר לגילה הכרונולוגי היה אפוא מקרי בהחלט. גם בנסיעות הארוכות לעין יהב המשיכה עד זקנה מופלגת, היתה יוצאת במרץ לדרך הארוכה כאילו יעדה נמצא בסביבות קרית אתא ולא בקצה הדרומי של הארץ. היא אהבה את השהות במושב שבערבה. בחדוות נעורים היתה מצטרפת לחקלאים בקטיף, גאה ומזדהה עמוקות עם המעשה החלוצי של בתה וחבריה.
ואז באה השקיעה, שקיעה נוגה. אך גם כשהגוף בגד והזכרון הלך והתפוגג נותרה עליזה שמחה ומחויכת כדרכה, לרגע לא מרירה וכל העת מוקפת. גאולה – אחות שהיא מלאך שומר, הילדים – תמיד לצידה ואין מקום שהוא רחוק מדי. כשאוהבים, כך מסתבר, עין יהב קרובה כמעט כמו אושה ורמת יוחנן. ורייצ'ל – מטפלת שהיא פרס, כי לאשה חייכנית מגיע שיחייכו אליה מבוקר עד ליל.
לפני ששה שבועות הלכה גאולה לעולמה בחטף. מה ידעה על כך עליזה? מה הפנימה? האם את אחותה בקשה מאז? האם אז החליטה להרפות?
"אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ/ אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ/ הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל", כתבה דליה רביקוביץ', "וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ/ כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה/ נָחָה עַל גַּבּוֹ". נוחי לך עליזה על משכבך, אישה קטנה אבל גדולה, ויהי לך כדור הארץ לערש.
גדי ודליה, אתי ואיזי, חגית וחנוך, נכדים ונינים, האחים חיה, בני ויוסי וכל האחיינים – נפרדים אתכם בצער מעליזה שאיננה. אהבנו אותה מאד.
לקטה מן הארכיון, ערכה וכתבה: נורית פיינשטיין
