עמית שחר

בנם הבכור של אסנת ואייל אח לדור ורום.

נולד בקבוץ רמת יוחנן, גדל בחברת ילדי הקיבוץ ולמד בביה"ס היסודי "ניצני זבולון" ובבית הספר התיכון "כרמל זבולון". כשסיים את לימודיו יצא לשנת שירות של תנועת "החלוץ" בקומונה בקיבוץ ניר עוז שבעוטף עזה. בקיבוץ אומץ על ידי משפחת אנג'ל אליה נקשר מאד.

בשבעה באוקטובר נרצח אביו המאמץ. אימו המאמצת ושתי בנותיה נחטפו לעזה ושבו מהתופת לאחר ימים ארוכים. אירועים אלו היקשו על עמית שהיה קשור עד מאד לבני משפחתו המאמצת והעציבו אותו.  הוא ראה בהם משפחה לכל דבר.

בחירותיו של עמית התאפיינו במסלולים של תרומה לחברה, למדינה ובשאיפה להצטיין בכל שלב. בשל כך, כאשר התגייס לצבא, היה ברור שיבחר לשרת ביחידה מובחרת. הוא שירת כלוחם וכחובש קרבי בסיירת יע"ל ביחידת יהלום.

בסיום שירותו הצבא יצא לטיול בדרום אמריקה בדרכו "לטרוף את העולם" כפי שחלם.

בשובו מהטיול הגדול יצא לחופשה בתל אביב שם שכר דירה והחל להתנסות בחיי בוגר עצמאי.

עמית התבלט כנער וכבחור צנוע וענו, מאיר פנים ומחייך לסביבה. נער עם נשמה יתרה, מוקף תמיד בחברים קרובים, מרכז העניינים. היה בן מסור מאד להוריו ואח בוגר ומוביל לאחיו הצעירים.

חובב ספורט וביחוד כדורגל. אוהד שרוף של קבוצת צ'לסי . תנו לו פופקורן, חמאה ומשחק של צ'לסי, … והעולם יפה…

משפחת שחר, בית רמת יוחנן ומדינת ישראל איבדו בחור רגיש, חכם ובעל לב זהב.

אוסנתי, אייל, דור רום והמשפחה כולה, אנשי אור הגוברים על החושך, איתכם באבלכם הקשה מנשוא.

מי יתן ולא תדעו עוד צער.

מחבקים אתכם ואוהבים מאד.

עמית בננו, אחינו הבכור והאהוב – אייל שחר

"עמית", "עמיתון, "עמיתוש", או כפי שקראו לך אחיך בצבא: "עמיתש".

עמית בננו, אחינו הבכור והאהוב.

בן אדם במלוא המשמעות, שכולו לב ענק וטהור ומלא בטוב.

כיצד נפרדים מבן/פרח שרק החל להגיע לשיא פריחתו ???

במהלך הלילה תוך הרהורים ומחשבות, חלקן שמחות ומשעשעות, רובן נוגות ומטלטלות, הבנתי שכפי הנראה לא אצליח לומר כאן את כל שברצוני, או אף מעט מכך, אך אנסה…

נזכרתי בברכת בר-המצווה שכתבתי לך בזמנו. כמה תקוות, כמה ציפיות וכמיהות היו גלומות בה…

ודווקא כעת כשראינו כיצד הן קורמות עור וגידים, כיצד הן הולכות ומתממשות, והנה הן נגדעו באחת, באבחת פיצוץ אדיר.

אם יש נחמה ולו הפעוטה, הרי שהיא נמצאת בכך שהספקת לחוות, להתנסות, לטעום ולהתחיל לממש פוטנציאל אדיר ששפע ממך החוצה בשקט, ברוגע ועוצמה, תוך שהוא מקרין על הסביבה כולה.

אשאיר לחבריך לספר על טובך, מעלותיך ועוצמתך.

כמה שמחתי בשיחותינו במהלך הנסיעות כשהבאתי אותך אל הטרמפ שבדרכך חזרה לבסיס עם חבריך.

שמח שהצלחתי להעביר לך כמה אנו גאים בך, מעריכים ואוהבים אותך.

מקווה שהצלחתי להערים עליך, ולגרום לך להאמין שאיננו מוטרפים מפחד ודאגה לך, ובכך להקל עליך להתרכז בלחימה.

לא ידעת, אך כל נסיעה שכזו בדרכי חזרה הביתה, לבדי במכונית, הייתה עבורי "פרידה" ממך, מלווה בבכי קורע לב…

רק אז יכולתי לפרוק ולשחרר את הדאגות המשתקות.

כמה שמחתי להתבדות, ולהסיע אותך חזרה הביתה כשיצאתם סוף סוף להתרעננויות, על שיחותינו במהלך הנסיעה שכללו הרבה פרטים טכניים כמיסוך, וביניהם גם דיבורים עמוקים יותר על תחושות, רגשות, חששות ומחויבות ועוצמה.

עמיתי שלנו, החיים חזקים מהכל !!!

וכפי שאמרת לי, "גם אם יקרה לי משהו, סומך עליכם שתצליחו להמשיך…".

מתוק שלי, מחמל ליבי, לעולם תמשיך להיות עמנו. להוות דוגמא, השראה וזיכרונות נעימים ומשעשעים עד דמעות.

מבחינתנו אתה עדיין שם, במשימה, מגן על כולנו, ותכף תכף חוזר…

עמית אהוב שלנו,

תודה לך על הכל. מכולנו.

אני אוהב אותך עמית, – דור שחר

עמית, אני לא מאמין שאתה כבר לא איתנו… אצלי בראש אתה אמור להגיע בקרוב עם איזה "גם בשעות הקטנות של הלילה" מתנגן ברקע ואז אני ורום נקרע אותך בפיפא.

יש פה אנשים אחרים שיידעו לספר מי זה עמית ואיזה בן אדם הוא היה. אני רוצה להגיד רק משהו אחד. כשהיינו קטנים, תמיד היינו משחקים, ובאיזשהו שלב היינו מגזימים ובסוף רום היה בוכה. לעמית היה איזה קסם לא מוסבר שהוא ידע להרגיע אותו ולגרום שזה לא יגיע להורים. לצערי לי לא היה הקסם הזה ואצלי זה תמיד היה מגיע להורים והיו כועסים עליי. וכשאני ועמית היינו רבים תמיד זה היה נגמר שאני בוכה ומקלל אותו באיזו קללה מהארסנל.

לאחרונה חשבתי על זה שאף פעם לא אמרתי לו שאני אוהב אותו. אז עמית, אני אוהב אותך עד עמקי נשמתי, ואני מצטער שלא אמרתי לך את זה כשעוד יכולתי. והדבר הראשון שאמרתי לרום כששמעתי את הבשורה זה שאני אוהב אותו. בקשה שלי מכם: שתגידו לקרובים שלכם שאתם אוהבים אותם. אז בשבילי, אני מבקש מכל אחד ואחת מכם, תכתבו לאח/אחות/אמא או אבא, היי, רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך. כי אתם לא יודעים מתי זה כבר יהיה מאוחר מדי. תודה

היי עמית,

לפני הכל, אני יודע שאתה לא תהיה רגוע לפני שתדע את התוצאות של המשחקים האחרונים של צ'לסי. אז, הנה:

ניצחנו את לוטון 3-2 בליגה. היה משחק צמוד ופאלמר הבקיע שער שהיית מתלהב לראות, הוא עבר את השוער, הפיל שחקן אחד, הטעה את השני, וגלגל את הכדור לשער.

ניצחנו את פרסטון 4-0 בגביע. בוא רק נגיד שזה לא הרגיש כמו ארבע אפס. עד המחצית התקשינו.

הפסדנו 1-0 למידלסברו בחצי הגמר של גביע הליגה. הקדישו לך את השידור בספורט 1, בכל זאת הצלחנו להפסיד. לא נורא, יהיה עוד משחק מולם ואותו אנחנו ננצח.

בליגה אנחנו מקום עשירי, עדיין, איכשהו.

זה לא ירגיש אותו הדבר בלעדיך.

ועכשיו אני רוצה לפנות אליכם:

קודם כל אני רוצה להגיד לכם תודה.

הדבר השני שאני רוצה שתדעו, הוא מי שכל עוד אתם יודעים מי זה עמית, בעיניי, הוא חי בתוככם. אפילו אם אתם רק מכירים את השם, אפילו אם אתם רק ראיתם תמונה, הוא נמצא אצלכם, אמנם בגרסה פשוטה יותר שלו ופחות עמוקה, אבל הוא עדיין קיים, לפחות בתודעה שלכם. ככל שיודעים עליו יותר, ככה עמית שחי בתוככם קרוב יותר לעמית האמיתי. אז לכן אני רוצה לספר טיפה מהדברים שחלקכם לא יודעים עליו:

• היה לו תמיד קשר מיוחד עם העובדים התאילנדים שהוא עבד איתם במהלך התיכון ובשנת השירות.
• אם תחפשו ביוטיוב "ככה זה י"ב אצלנו- כרמל זבולון" אתם תוכלו לראות את עמית חולב פרה בתמונת הנושא של קליפ סיום התיכון של המחזור שלו.
• בכל רגע ובכל מקום בבית היית יכול למצוא פריטי לבוש שלו מפוזרים
• הוא אהב את הקצף של הקפה יותר מאשר את הקפה עצמו.
• אין דבר שעמית אהב יותר מאשר לטחון פופקרן בחמאה במיקרו.

בי, עמית ­­

עמית חברי – רז מור

אני יושב ליד הקבר שלך רועד, עדיין לא קולט.

איך אתאר את מי שאתה בשבילי? אתה חבר, אח, איש סודותיי, ההשראה שלי, הגאווה שלי, מורה הדרך שלי ועוד אלפי תיאורים שלא יספקו את המסר של מי שאתה בשבילי, כי מה זה מילים לעומת המבט בעיניים שלך שהייתי מוקף בו עוד מלפני שאני זוכר את עצמי, המבט שמחליף את כל מה שלא יכולנו לאמר, המבט שמספר לי את התשובות לבעיות עוד לפני ששיתפתי אותך. עמית אחי, הקשר שלנו היה משהו אחר, זר לא יבין זאת.

אמא שלי מספרת לי תמיד שכשהייתי תינוק אמא שלך הייתה מטפלת בי, ההבנה הזאת שעוד לפני שידענו לדבר היינו ביחד והיחד הזה הלך איתנו תמיד זה בלתי נתפס.

שני חברים מהכיתה בקיבוץ, גדלים בין עצים ירוקים לבית ילדים, לא מכירים את המושג הזה של לסיים גן, יסודי, חטיבה או תיכון בלי להעביר כל יום אין ספור שעות רק שנינו או עם שאר החברים. איך מסבירים את החוויה של לעבוד איתך יחד אחרי בית הספר באורווה בחדר חלב בקיבוץ או בפיצה עם כל החברים? כמה שמות חיבה דפוקים היינו נותנים אחד לשני כי זה התחליף הכי טוב ל "אני אוהב אותך".

אני לא אשכח לך שכשיצאנו מהקיבוץ כל אחד לדרכו לצבא, לשנת שירות או ללימודים, היינו חוזרים לסופי שבוע בבית לחברים. כולם נהנים משתפים חוויות במשך שעות, ובאמצע שום מקום אני מקבל את המבט המוכר או איזו הודעה למרות שאתה ממש מולי: "דבר איתי אחר כך". מגיעים עם החברים לשעות הקטנות, מגיע זמן פיזור ואתה בא לי בצד חצי נבוך מההצעה וחצי ברור לשנינו שזה נוהל שצריך לקרות ואומר לי "אחי אתה בא לסיבוב בקיבוץ?" לא הייתי מסוגל לסרב לך בחיים. שם כל האמת נשפכת, שם נאמרים הדברים שאי אפשר שנשתף עם כולם. שם אנחנו מזכירים לעצמינו שלא משנה לאן דרכינו יתפצלו, תמיד יש לנו אחד את השני.

עמית, בשבועות הראשונים ללחימה, רגע לפני הכניסה לעזה הצלחנו להיפגש בבסיס שלך בדרך לא דרך. אתה משפצר תוך כדי שאנחנו מדברים על המצב. בין הדברים אני מנסה להבין מה התחושות שלך לגבי ה 7 באוקטובר וקיבוץ ניר עוז בפרט, ואתה עונה לי "אחי, אני לא יכול לחשוב על זה כרגע, זה זמן להילחם וזה הדבר שהכי חשוב לי עכשיו". עמית אני יודע שיצאת לקרב מתוך תחושת מחוייבות, תמיד שמת את מי שסבב אותך לפניך ועשית את הטוב ביותר. כי אתה הטוב ביותר. עמית, אתה בליבי לנצח. נוח על משכבך בשלום.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

רז מור

"הבתים רעדו כמו מקור, למולם

פרפרו מדשאות מוזנחות בגשם.

ואכן, אסוננו הלם והלם,

וארב וקרב כמו סכין בדשא!

[…]

הבתים נרגעו איכשהו, למולם

נמנמו מדשאות מוזנחות בשמש.

(ואולי הדבר לא קרה מעולם,

ואולי הוא קרה רק… אמש)".

(דוד אבידן)

בתוך הסערה העזה והממושכת הפוקדת את ארצנו זה שלושה חודשים וההרס הרב שהיא זורעת, היכה השבוע הברק בעוצמה גם בביתנו, בית רמת יוחנן. תאמרו, "רולטה", תאמרו מחיר הערכים שבאורם גדלים בנינו ובנותינו מינקות – להצטיין, לתרום כמיטב יכולתם, להתנדב, להקריב…

כל אלו טבועים היו גם בעמית, וניכרו בו מאז שנולד כאן לפני 25 שנה ובכל השנים שגדל בקרבנו: ילד מתוק וחייכן שגדל והיה לבחור מאיר פנים שעושה חייל בכל נתיבי חייו.

ומעל הכל – עמית, כשמו כן הוא – חבר טוב ונאמן להמוני חבריו ואהוב מאוד על ידם.

בנימה אישית, עמיתי, איזה עונג היה לי לעמוד מולך ומול חבריך בילדותכם בכל כך הרבה חגים ואירועים קיבוציים, ולהיות בטוחה במאת האחוזים כי ברגע שאניף את ידי ואתן סימן, יבקע קול הזמיר שלך מדויק, גבוה וצלול, שאפשר לסמוך עליך בעיניים עצומות גם בתפקידי סולן, אותם קיבלת על עצמך בכל עת שהצעתי, ברצון, בביטחון ובאחריות.

גדלת, הקול הילדותי שבקע מן הגוף הצנום של הילד שהיית התחלף באמירה בוטחת של בוגר שממשיך לחייך ומוסיף לקחת אחריות ולהיות נכון למלא משימות עד כלות. והרגע הזה שבו אני שוב עומדת מולך וקהל רמת יוחנן שוב צופה בך, ואין שום סיכוי שאם רק אתן סימן אתה תזדקף במקומך נכון למלא את תפקידך, שוב אין בו כל עונג וחדווה רק תחושת החמצה נוראה.

עמית – קהילת רמת יוחנן כולה מרכינה היום את ראשה, אסון מותך הולם בכולנו עד קצווי העצב, לבנו השבור מצער יוצא אל הוריך ואחיך, אל סבא וסבתא ואל בנינו ובנותינו, חבריך הרבים שהתקבצו מן החזיתות השונות של המלחמה להיפרד ממך, וכולכם צעירים כל כך – צעירים מדי!

אסנת, איל, דור ורום אהובים – מייחלים שנצליח בכוח הקהילה להיות לכם גב תומך ובית מנחם בנשיאת אסונכם – אסוננו הכבד.

נוח, עמית, בשלום על משכבך באדמת ביתנו – ביתך, ותדע האדמה הזו כי פרח נטמן בה היום וכי היינו בזבזנים עד מאוד!

היית העוגן של כולנו – חבריך בכתת "דקל".

יש אנשים שהם עוגן בחיים, כזה היית, עמית.

בצניעות ובשקט שלך נכנסת לכולנו ללבבות והמסת אותנו עם החיוך הכובש שלך.

עמית, היית חבר אמיתי, כזה שאתה יכול לא לראות כמה חודשים וכלום לא משתנה, כזה שיכולת לדבר איתו באמצעות העיניים ומיד מבינים האחד את השני. היה לך "סתלבט" ייחודי, אישי, עם כל אחד מאיתנו. הלב לא מעכל את זה שכל כך הרבה חוויות משותפות נותרות אצלנו בלבד.

עמית, היית אמיץ. לא פעם ולא פעמים סיפרת לנו שאתה מפחד להיכנס, שהיית מעדיף שהמציאות תהיה אחרת. ובלב הטוב בנחישות ובאומץ הנדיר שלך עשית את המוטל עליך ואנחנו בטוחים שהיית אור ועוגן לאנשים סביבך.

עמית היית ותמיד תהיה הדבק בשכבה: האדם שדואג, שמתעניין שיודע לחגוג איתך עד אור הבוקר ולצחוק איתך כאילו אין מחר, איש שיחה, חבר אמת.

ידעת ליהנות מהחיים, לעשות שמח, לחייך ולראות תמיד את הטוב. עמית אתה העוגן של כולנו. חבר ילדות מגיל אפס.

הכאב לא נקלט וקשה להכלה.

כולנו כואבים ומקווים שאתה במקום יותר טוב למעלה.

כבר מתגעגעים ותמיד איתך כיתת "דקל".

דגנית שחר, אחות של איל:

"נהיה צפוף בשמיים, הדמעות ניגרות כמים.

והלב…עולה על גדותיו מתפוצץ מכאב.

עמיתי אהוב שלנו בן אחי היקר, אתמול נפרדנו ממך כשהשמיים בוכים יחד איתנו.

שרק יהיה כוח לאסנת ואיל הוריך לדור ורום אחיך, לסבא צבי וסבתא מאירה(באמת שלא מגיע לאנשים בני 90 לכאוב ככה את מות נכדם).

ולחבריך הרבים שפארו את אופייך המיוחד ואהבו אותך כל כך.

על עמית שחר – מתוך עמודי הפייסבוק

נורית פיינשטיין:

"הבתים רעדו כמו מקור, למולם

פרפרו מדשאות מוזנחות בגשם.

ואכן, אסוננו הלם והלם,

וארב וקרב כמו סכין בדשא!"

(דוד אבידן)

בצהרי היום, בגשם שוטף, ליווינו למנוחת עולמים בבית העלמין הקיבוצי שלנו את עמית שחר ז"ל שנפל השבוע בעזה.

בשבילי עמית יישאר תמיד ילד חמוד וחייכן בעל קול זמיר שפעמים רבות כל כך, מאז שהיה בכתה א', נמנה על מקהלת הילדים שקיבצתי והכנתי לקראת חגים ואירועים שונים בקיבוץ.

עמית, וגם דור, אחיו הצעיר ממנו, לא היו מסוג הילדים שיכולתי לצפות מראש את הפוטנציאל השירתי הטמון בהם, לא היו לכך תקדימים משפחתיים, הבמה הייתה ועודנה זרה להוריהם מצניעי הלכת. הם פשוט התגלו לי בזכות עצמם, מיד כשפתחו את הפה, ונעמה לי עד מאוד חדוות הגילוי.

עונג היה לעמוד בהופעות השונות ובחזרות אין ספור לקראתן, מול הילד המתוק הזה ולהיות בטוחה במאת האחוזים כי ברגע שאניף את ידי ואתן סימן, יבקע קול הסופרן שלו מדויק, גבוה וצלול, שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות גם במילוי תפקידי סולן, אותם קיבל על עצמו בכל עת שהצעתי, ברצון, בביטחון ובאחריות.

כך עד שגדל והקול הילדותי שבקע מן הגוף הצנום של הילד שהוא היה, התחלף בקול עבה של נער, ובאמירה בוטחת של בוגר שהמשיך לקחת אחריות בכל מקום שבו היה, ולהיות נכון למלא משימות עד כלות, ותמיד-תמיד – במאור פנים, בחיוך רחב, בצניעות ובחברות.

והנה היום, אחרי שנים רבות שכבר לא, שוב היה עמית במרכז הבמה, ומולו ניצב שוב בהמוניו קהל אנשי רמת יוחנן ועוד רבים רבים אחרים. אבל בפעם הזו, מול ארונו העטוף בדגל הלאום, ידעתי שאין שום סיכוי שאם רק אניף את ידיי ואתן סימן הוא ישוב ויזדקף במקומו נכון למלא משימה, ייתן קולו בשיר או סתם יזרוק שוב חיוך אופייני, ובפעם הזו שוב לא היו במעמד שום עונג וחדווה, רק צער עמוק ותחושת החמצה נוראה.

שלומי עזרן:

עמית שחר ז״ל, צמח בערוגה של פרחים מובחרים,

בן לאסנת ואייל, בן רמת יוחנן, בן הארץ הזו שאהב.

עשה שנת שירות בניר עוז,

על החוף של עזה עם חולצת הגד״ש של ניר עוז.

ילדי כיתתו וחבריו הם בנותיה ובניה הטובים של הארץ הזו.

הלוואי ונהיה ראויים לעמית ושאר הלוחמות והלוחמים שנפלו על הגנת הארץ הזו

קיבוץ ניר עוז:

קיבוץ ניר עוז משתתף בצער משפחתו של עמית שחר ז"ל, בן 25 מרמת יוחנן, שנפל ברצועת עזה.

עמית, בחור מתוק ונעים עם חיוך מקסים, התנדב בשנת שירות מטעם החלוץ בניר עוז, עם קומונת שיטה. עמית עבד בענף גידולי השדה בקיבוץ, ומשפחת אנגל שימשה כ"משפחה מאמצת" עבורו. אבי המשפחה, רונן, נרצח בשבעה באוקטובר וגופתו עדיין בעזה. האם קרינה, והבנות מיקה ויובל, נחטפו לעזה ושבו לארץ.

עמית נקשר למשפחת אנגל ולניר עוז, ואף הגיע לחבק ולחזק את מפוני ניר עוז בזמן שהותנו במלון באילת, כשיצא לכמה ימים מהמילואים.

קהילת ניר עוז מוסרת תנחומים למשפחתו ולבית רמת יוחנן.

יהי זכרו ברוך.

דורין ראי-צפריר, ניר עוז:

עמית שחר, לא מאמינה שצריך להוסיף לצד שמך ז"ל

עמית האהוב היה בשנת שירות אצלנו בניר עוז עם קומונת שיטה האהובה ואף הגיע לחבק ולחזק אותנו כששהינו במלון באילת לאחר התופת שעברנו כשיצא לכמה ימים מהמילואים. לא תיארתי לעצמי שזה יהיה החיבוק האחרון.

עמית בחור מתוק ונעים עם חיוך מקסים.

מצטערת בצער המשפחה היקרה ובצער כל קומונת שיטה

זהר מור:

הלב נקרע, אני מסרבת להאמין

עמיתי, חבר יקר ואהוב של בניי, בן בית אצלנו

תמיד נכנס עם חיוך זורח, חיבוק עדין, לב זהב.

חמד של ילד (כן, הם בסך הכל ילדים)

חכם, צנוע, רגיש, מוכשר, אהוב על כולם…

רק אתמול פגשתי אמא שלך סיפרה שהיית אמור להגיע סוף סוף הביתה היום (שלישי) והודעת לה שתתעכב כמה ימים. מה יהיה עליה? ועל אבא שלך (שנינו בני כיתה) ואחיך??? מה יהיה על ילדינו?

מסתכלת על התמונה שלך. בוכה.

ברדיו אומרים את שמך. בוכה.

תמונתך בחדשות. בוכה.

בא לי לצרוח!

אלוהים תעשה שיגמר הסיוט.

מתפללת.

דיייייייייייייייייי

לא מאמינה שכותבת זאת- יהי זכרך ברוך

הדס צלניק:

קיוויתי לא לפגוש ברגע כזה.

אבל חץ מהיר וחד ללב בשלישי בבוקר הבהיר לי שגם בחיים של מעשה חינוכי אפשר להתמלא כאב טהור וצער עמוק על אובדן שנלקח.

בשנת 2017 ריכזתי את שנת השירות של החלוץ בקיבוצי עוטף עזה. עמית שחר ז"ל היה שינשין בקומונת שיטה בניר עוז.

טליה, המדריכה של עמית בשנת השירות בניר עוז כבר כתבה עליו יפה וכואב.

אתמול קיימנו יום ארגוני בתנועת החלוץ – להגשמה משותפת והתבקשתי לכתוב כמה מילים לזכרו של עמית:

עמית המתוק,

במקור מקיבוץ רמת יוחנן

עשה שנת שירות בקיבוץ ניר עוז במחזור ג' (2017-2018)

עבד בגד"ש,

אהבו אותו מאוד,

הוא היה חבר טוב לחבריו לקומונה,

ואהב מאוד את הקיבוץ.

הביא בעקבותיו בת דודה, רומי, שעשתה ש"ש בניר עוז שנתיים אחריו ואח, דור, שעשה ש"ש של החלוץ בטירת הכרמל גם שנתיים אחריו.

הוריו אהבו את הארגון וסמכו עלינו כגוף חינוכי שעושה טוב לבני המשפחה.

התגייס ליחידת יהלו"ם.

השתחרר והספיק לטייל בדרום אמריקה.

התגייס כמילואימניק ללחימה כשלבטח בראש המחשבות הכואבות על קיבוץ ניר עוז שנטבח ונהרס,

על האנשים שעבד איתם בגד"ש ונחטפו או נרצחו, על המשפחה המאמצת שלו מהקיבוץ – משפחת אנגל, שאב המשפחה, רונן, נרצח, האמא קרינה ושתי הבנות יובל ומיקה נחטפו ושבו לאחר 50 יום.

ובכל זאת, רגע של נחמה.

הזמרת עלמה גוב העלתה לאינסטגרם שלה הודעות ששלח לה לפני שבועיים, ב 26.12, כשהיה עם חברים בחומוס בדרך חזרה לעזה:

"היי עלמה זה עמית מהחומוס היום. קודם כל חייב להגיד שהיה ממש נחמד לפגוש אותך כי אני באמת מאוד אוהב את המוזיקה שלך. מחר אני נכנס שוב לעזה לזמן הקרוב ובסביבות החודש הקרוב אמור להשתחרר מהמילואים. אני גר כרגע בתל אביב ומת לבוא להופעה, אז אשמח אם תגידי לי מתי ואיפה יש הופעה בקרוב באזור ואני שם".

טוב לדעת שעמית ראה גם נקודות של אור ותשוקה בתקופה האפלה הזו.

יהי זכרו ברוך

תנחומים למשפחה ולחברים, לחברי הקומונה, לקיבוץ רמת יוחנן וקיבוץ ניר עוז.

קיבוץ כפר המכבי:

חברי ותושבי קיבוץ כפר המכבי אבלים וכואבים את נפילתו של רס"ר במיל' עמית משה שחר ז"ל בן 25 מקיבוץ רמת יוחנן, שנהרג בקרבות בעזה.

קיבוץ כפר המכבי מרכין ראשו, ושולח את תנחומיו למשפחת שחר בשעה קשה זו.

אנו משתתפים בצער הכבד של משפחת שחר ושכנינו בקיבוץ רמת יוחנן. שלא תדעו עוד צער.

יחד ננצח.

יהי זכרו ברוך.

המחנות העולים:

תנועת המחנות העולים אבלה ומשתתפת בצערה הכבד של משפחת שחר ובית קיבוץ רמת יוחנן, על נפילתו בקרב של בנם עמית.

עמית היה חניך במחנה רמת יוחנן בשנות הצעירה והמתבגרת, עומרי אלעזרי שהדריך אותו מספר: ״הדרכתי את עמית כשהיה בכיתה ח' ואני זוכר שלמרות הגיל הצעיר הוא היה מאוד רגיש כלפי האנשים סביבו. אני זוכר נער עם חוש צדק מפותח שחיפש להשתתף בפעילות, התמסר למפגש עם מדריכים וחבריו לקבוצה״.

יהי זכרו ברוך

אילנה שריג-היוז:

אי אפשר להמציא את התסריטים האלו. עמית שחר, בן 25, לוחם ביחידת יהלו"ם נפל אתמול באסון המשאית בעזה. עמית מקיבוץ רמת יוחנן, עשה שנת שירות לפני הצבא בקיבוץ ניר עוז ואומץ בבית משפחת אנגל אליהם נקשר מאוד.

לאחר שירות צבאי משמעותי הוא יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. הוא נשאר בקשר קרוב עם משפחת אנגל.

ב 7.10 נרצח רונן אנגל וקרינה ושתי בנותיה מיקה ויובל נחטפו וחזרו אחרי ימים ארוכים.

זה הכביד מאוד על עמית שחברים מתארים כבחור חכם, צנוע מאוד, מתבלט בכל מקום ועם לב ענק.

עמית כבר לא יטרוף את העולם כמו שתכנן. כבר לא יחזור כמו עוד 8 צעירים ששוב מחייכים מתמונות ה"לפני" באופן שמקשה להפנים את אי היותם עוד.

לאן ניקח את העצב.

ירמיהו בן-צבי:

כבדו שערי עזה מכתפיו…

כמעט שבעה עשורים עברו מאז נאמרו המילים האלה על הקבר הראשון בנחל עוז, קיברו הטרי של רועי רוטנברג ז"ל. רועי נרצח על ידי פורעים בשדות הקיבוץ בואכה עזה. ההספד נישא על ידי הרמטכ"ל משה דיין, חודשים ספרים לפני שהוביל את ישראל למבצע "קדש".

לא הונח לנו מאז.

מלחמה רודפת נלחמה, מבצע רודף מבצע והמילים הקשות הללו אקטואליות מתמיד, מהדהדות יום יום. לא פג תוקפן. כבדו עלינו שערי עזה…

המלחמה הזו, שנכפתה עלינו, היא מלחמה כבדת ימים, מלחמה כבדת דמים. מלחמה שהחלה בטבח המזוויע והפקרת יישובי העוטף בבוקרו של השביעי באוקטובר, ונמשכת במאמץ אדיר להשמיד את אותם שערים, את אלפי פתחי הפירים, את מאות הק"מ של המנהרות, לחסל את המרצחים צמאי הדם, ובעיקר להחזיר את החטופים הביתה.

מלחמה שנמשכת עם ההשכמה אל בוקר חסר שינה, בוקר נורא שנפתח במילים המצמררות "הותר לפרסום…"

הדפיקות בדלת והמבשרים בפתח… חיים שכבר לא יהיו מה שהיו, משפחה שכבר לא תהיה מה שהייתה… מלחמה שקוטפת את הפרחים הכי יפים, הפרחים שרק הנצו, שלוקחת את המיטב שבמיטב, מלחמה בה קוברים אבות את בניהם. ואין מנחם.

היום כולנו משפחת שחר באבלה הכבד.

מרכינים ראש ומחבקים בלי מילים.

כי אין מילים.

עמוס נצר, ראש המועצה האזורית זבולון:

"מועצה אזורית זבולון ותושביה אבלים וכואבים את נפילתו של רס"ר במיל' עמית משה שחר ז"ל בן 25 מרמת יוחנן, שנהרג בקרבות בעזה.

אנו מחבקים ושולחים תנחומים למשפחת שחר בשעה הקשה הזו ומשתתפים בצער הכבד.

מועד הלוויה הצבאית ביום חמישי, א' בשבט התשפ"ד,

11 בינואר 2024 בשעה 14:00 בבית העלמין ברמת יוחנן.

יהי זכרו ברוך.

מרטין צור:

רס"ר עמית משה שחר ז"ל הי"ד

לוחם סיירת יעל יהלו"ם..

גיבור ישראל, לוחם נועז, ועלם חמודות, אח וחבר נפש לבני…

יהי זכרך ברוך ונשמתך עדן…

נזכור ולעולם לא נשכח..

נוי יצחק:

עמיתוש

אני עדיין מתקשה להאמין ולקלוט ואני חושבת שעוד ייקח לי זמן

אלף מילים לא יוכלו לתאר אותך, את הטוב שיש בך,

את הלב הענק והטהור שלך.

רק מלראות אותך ואת החיוך הגדול והמאיר שלך

אפשר להבין איזה בן אדם אתה, הכי טוב שקיים.

כשכולכם הלכתם ביחד אני פניתי לכיוון אחר

ולמרות זאת לא וויתרת עליי, על הקשר איתי

וכל כך הערכתי את זה כל הזמן, ידעת כמה שזה לא היה מובן מאליו בשבילי.

ראשית אני רוצה להגיד לך תודה,

תודה שאף פעם לא שכחת ממני, שתמיד דאגת לדבר איתי, לשאול לשלומי ומה חדש, לרצות להיפגש ולשבת ביחד

תודה שגם בשיא המלחמה שאתה בפנים לא פספסת ושלחת לי מזל טוב ושאתה מאושר לראות שהתקבלתי לחברות.

עמיתוש, לפני שלושה שבועות חזרת לריענון קטן

ודיברנו, אמרתי לך שיש לך עוד שבוע יומולדת והיית מופתע איך אני תמיד זוכרת, אמרתי לך שאני רוצה להכין לך עוגה ולהקדים לך את החגיגה כי אתה לא תהיה בתאריך היום הולדת שלך ואמרת לי שאתה לא מרגיש טוב ושפעם הבאה שאתה יוצא אני אכין לך

ועכשיו אני לא מצליחה להשלים עם זה שלא תהיה פעם באה ושברכת יום ההולדת שכתבתי לך עדיין עם וי אחד פשוט לא תיקרא לעולם

תודה שנולדת עמיתוש, הכל היה יותר טוב בזכותך.

תודה על חברות של 25 שנה

תודה על ילדות שלמה איתך ולצידך.

אתה יודע כמה אהבתי אותך וזה הכי חשוב לי

אתה בליבי ובראשי לעד,

אוהבת אותך וכבר מתגעגעת

טליה שי:

סליחה עמית יקר,

סליחה שלא הצלחנו לסיים את המלחמה הזו לפני שהיא קרעה אותך מהחיים.

נקראת ללחימה בעזה שנייה אחרי טיול גדול ותקופה בלתי מבוטלת של שירות צבאי משמעותי.

כשהקהילה בה עשית שנת שירות נטבחה ונחרבה. כשאנשים שעבדת איתם יום יום נרצחו בידי מלאך המוות.

עלם חמודות, חייכן, קליל , חבר טוב.

איזה עלבון

עולם ומלואו.

כמה כאב, דקה לפני שנפתחות הדלתות לחיים הבוגרים בהם צריך לקבל החלטות , איפה גרים? מה לומדים? מה הלאה?

נוח על משכבך בשלום ילד.

סליחה

אדם שפר:

עמית

אתמול בדיוק עמדתי לידך, לצידך לחלוק לך כבוד אחרון. קצת מוזר לי לדבר עליך בלשון עבר מודה. אני חושב שבעולם הזה יש המון סוגי אנשים, אבל אתה, אתה לא מהסוג הרגיל, אתה מהסוג המיוחד, הנדיר שכמעט ואין כמוהם וקשה מאוד להיתקל בהם במהלך החיים, אבל לי, לי כן ניתנה הזכות העצומה הזאת. לא משנה מה ארשום כאן היה קצת קשה לתאר את האדם המופלא שאתה אבל אנסה. בן אדם שתמיד שם את טובת האחר לפני טובתו האישית, חבר טוב שאפשר לסמוך עליו שהיה שם בשבילך גם כשאתה אפילו לא חושב. בחור צנוע, שקט, חרוץ אמיץ ומלא אור ושמחת חיים. הציניות שלך, התחכום והמילה הנכונה במקום הנכון זה משהו שתמיד אפיין אותך. שמח על המתנה שה׳ נתן לי שתהיה חלק בלתי נפרד בשנת השירות שלי והתמזל מזלי להכיר אותך. אני מאמין שכרגע שאתה נמצא איפה שאתה במקום טוב ושליו אתה בטח מאוד נבוך מכל המצב הזה ולא מבין למה כל כך הרבה אנשים מדברים עליך ככה ואוהבים אותך. אני לא אשכח את הצחוקים, את הרגעים השמחים, את החוויות שלעולם לא ישכחו, את העבודה בגד"ש ניר עוז ביחד שלא תמיד הייתה פשוטה ואתה בדרך שלך הפכת אותה למצחיקה וקלילה, את הריבים הבלתי פוסקים על כדורגל ועל צ׳לסי הקבוצה שכול כך אהבת. ארחיב ואומר שבדרך כלל אני לא עושה דברים כאלה ובטח שלא במקום ציבורי כזה אבל מרגיש רצון גדול שכמה שיותר אנשים יכירו אותך ואת מי שהיית. אתה אדם ענק מהחיים וחבר טוב ,עדין לא מעכל שאתה כבר לא איתנו. נוח על משכבך בשלום חבר יקר אוהב אותך מלא וכבר מתגעגע.

יהי זכרו ברוך

עמרי גלעד:

לכבות את האורות:

לך תסביר למה אתה עוזב הכל ונוסע לקיבוץ הולדתך להלוויה באמצע השבוע. לך תסביר שעל-אף שלא הייתם קרובי משפחה ולא בני אותה השכבה ולא ממש מיודדים אתה עדיין מרגיש מחויב להיות שם, ולו כי האימהות שלכם חברות, ולו בשביל אחיו הצעיר בעל הנשמה היתרה. זר אומנם יכול להבין זאת, אך ללא התיווך הנכון הוא בהחלט יתקשה במלאכתו.

נשיר את כל שלא הצלחנו לדבר:

בשלל אירועים קיבוציים נהוג ששרה מקהלת ילדים עם קולות שטרם התחלפו. בחגים – שירים שמחים, ובימי זכרון – עצובים, נחשפים מגיל צעיר למציאות של כאב ליד אושר, בדיוק כפי שמתקיים גם בעולם. זכרוני כבר מטעני, ולמרות זאת זכור לי ערב יום זכרון אחד בקיבוצי, לפני 10 עד 15 שנה, בו שרו מספר ילדים את "שיר ערש נגבי", וביניהם אחי הצעיר לצד חללנו האחרון. "אין חריש עמוק בלי נשק" הם שרו שם על קיבוצי הנגב שהיו תחת מתקפה בשנת 48', שיר ישן עם מילים מפעם, לכאורה לא רלוונטיות.

לא נפרח כבר פעמיים:

לפני קצת יותר מחמש שנים סיים את שנת השירות בניר-עוז מטעם תנועתנו, תנועת "החלוץ". בתור אדם שלא מאמין בהרבה אבל כן מאמין בסמליות, דימיתי לעצמי כאילו אותו שיר נגבי הוא זה שהנחה אותו באחת מבחירות החיים הראשונות והמשמעותיות שקיבל. אך לפני שלושה חודשים מזמור הערש נהפך לשיר אימה כשמלאך המוות הגיח מן העבר השני וגדע חיים וחלומות כה רבים. אירוע שהשפיע עמוקות על העלם הצעיר שהתגייס כמו רבים למען מה שהיה נראה בזמנו כשמירה על ביתו הנוסף והגנה על ביטחוננו. וכעת – אופל אופל בשדותינו.

מה שלא הייתי בטח לא אהיה:

כיצד מנחמים את מי שקרה לו הנורא מכל, כיצד מתייצבים שם לצד משפחה שחוטפת מכה אחר מכה? אינני יודע. הימים ימים נוראים הם ומעט העידוד שאני מקבל הוא מהסיפורים על אדם שהוא קודם כל חבר טוב שרגיש לזולתו (מצרך נדיר במיוחד בימינו), על חובב מוזיקה שנתן לשירים להפוך לשפתו השנייה, לדבר בשמו, לנגן אהבה. על מישהו שלא נתן לפחדיו הפנימיים להביסו כשהחליט שהוא ייהנה מההופעה בחו"ל שהגיע אליה אחרי מאמץ רב למרות שנגנב לו הפלאפון. סיפורי בן-אדם. ואיפה ישנם?

מי הכבשה ומי הזאב / לא נגיע כנראה:

101 ימים של מלחמה, מתוכם הרבה יותר מדי ימים שהם פשוט יותר מדי – ללא הכרעה, ללא עסקה, ללא אופק מדיני. והאובדן הרב? האם נשכיל לוודא שהוא לא היה (ולצערנו עוד יהיה) לשווא לגמרי? האם כבר מאוחר מדי להתעורר?

דגנית שחר, אחות של איל:

"נהיה צפוף בשמיים, הדמעות ניגרות כמים.

והלב…עולה על גדותיו מתפוצץ מכאב.

עמיתי אהוב שלנו בן אחי היקר, אתמול נפרדנו ממך כשהשמיים בוכים יחד איתנו.

שרק יהיה כוח לאסנת ואיל הוריך לדור ורום אחיך, לסבא צבי וסבתא מאירה(באמת שלא מגיע לאנשים בני 90 לכאוב ככה את מות נכדם). ולחבריך הרבים שפארו את אופייך המיוחד ואהבו אותך כל כך.

בליבנו תחייה לנצח!

נוח על משכבך בשלום יקר שלנו.

דניאל רביב, יגור:

בלב יש חדרים

קטנים ונסתרים

לאנשים שנכנסו לשם

לאורך החיים.

חללים שמלאים

בזיכרונות ורגעים

ונותרים

גם שכלא מדברים

גם אם לא מתראים.

ועדיין

זה כמעט בדיוני

שהכאב כל כך הרסני

כי תקופה שלא ראינו

אחת את השני

הלב שלי

כנראה השאיר לך

חדר רציני.

ואולי זה הגיוני

הרי שנים שנפגשנו

באופן יום יומי

והמשותף לעולמנו

היה כל כך גדול

החברים והבית ספר

עכשיו גם השכול.

והחיוך המיוחד שלך עמית

מופיע שוב ושוב

מבלי להודיע

או לשאול

ועל האדם שהיית,

על אין ספור הלבבות

בהם נשארת

זה אומר הכל.

עמית שחר

זיכרך לברכה תמיד

https://www.ynet.co.il/news/article/rytjek2d6

אייל אביו של עמית משה שחר  – בראיון עם אפי טריגר

"לפני שאני מספר על עמית מאד חשוב לי לאור פרסומי התחקיר שהתפרסם לפנות אל כל לוחמי הטנק ובני משפחותיהם להגיד להם שאין בליבנו שום האשמה עליהם. אנחנו יודעים שהם חיילים גיבורים. כל מה שקרה בשגגה. תאונות קורות. בבקשה בבקשה, שיורידו מעל כתפיהם את הנטל הזה.

זה היה חשוב לי להגיד קודם כל. אנחנו מאד מעריכים את אומץ ליבם ואת נכונותם להקריב.

עמית, קשה לי לדבר בלשון עבר, זה בלתי נתפס. עמית היה לפני הכל בן אדם. חבר, תמיד שם את האחר לנגד עיניו. מבחוץ הוא היה קשוח ומסוקס אבל בפנים נפש עדינה עדינה. רוצה רק טוב. באמת אבדן גדול .

לשמחתי אני יכול להגיד שלפחות אנחנו מתנחמים בכך שהוא הספיק בחייו הקצרים לחוות לטייל בעולם, לחוות חברויות, לחוות אהבות, להתחיל לעבוד, לראות אופק של קריירה, ובמידה מסוימת זה מנחם.

האמת שזו די נורמה. אתמול ישבו אצלנו בני כיתתו ואתה מסתכל, כולם חיילים בכל המגוון בכל היחידות הכי מובחרות שממש הצליחו לצאת עכשיו במיוחד מתוך הלחימה מתוך המבצעים הכי מסוכנים. האמת היא שהוא רגיל. מבחינתי הוא ילד רגיל ככל הילדים האחרים כאן, כרובם. מה יש להוסיף בנידון?

מה שכן חשוב לי להגיד, אפי.  היה חשוב לי בעצם לעלות לשידור גם כדי להעביר איזה מסר אישי. שפחות עוסק רק בעמית. אבל כדי שהאובדן הכבד הזה  לא יהיה לשוא חשוב לי לבקש מאנשים טובים, אנשים שעשו דברים: קריירות צבאיות, קריירות עסקיות, אבל אנשים טובים ששמים לנגד עיניהם את טובת המדינה לפני טובתם האישית, להצטרף לפוליטיקה להפוך ולהיות מנהיגים שלנו.  אני חש שבאמת אנחנו במקום לא טוב מהבחינה הזאת ואני מדבר ללא שום בידול של דעות. כל המגוון. אנחנו צריכים את האנשים הטובים מכל מגוון הדעות שינהיגו אותנו. וזוהי איזו שהיא צוואה שעמית משאיר אחריו. ואני רוצה לקוות שהיה שמח שאני מבקש את זה.

שאלה: מתי דברתם אתו בפעם האחרונה?

אייל: דברנו אתו ביום ששי האחרון. הוא חגג יום הולדת, כן, יום הולדת 25. כל הצוות שלו יצא והוא אמר לנו: אבא, אמא אני נשאר להמשך משימות, הוא היה בחפ"ק רפואי . ואני עוד יומיים שלושה אצא. והלב שלנו פירפר. זהו. מה יש להוסיף – טרגדיה.

שאלה – עוד נקודה שמחברת אותו למטרות המלחמה זה העובדה שהתנדב לשנת שרות בקיבוץ ניר עוז. ממש הכיר את משפחת אנגל.

אייל: זה מראה כמה החיים שלנו כרוכים בטרגדיות ובקשיים. אתה יודע, ביום שבת ה 7 לאוקטובר הנוראי הזה הוא התעורר לפני הצהריים כשהתמונה היתה מעורפלת הוא כבר התחיל להתארגן, לקפוץ ולנסוע לפני שעוד קראו לו. אמרנו לו : עמית, אין לך מה למהר. הוא אמר לנו: אבא, אמא כשיורים בניר עוז ובשדרות אני לא יכול לשבת ולחכות בבית. מישהו חייב לעשות את זה. זה מה שמדגים לך את מה שמוביל את החברה האלה.

איך נפלו גבורים? – בר גוטמן

עמית, אח שלי, גיבור. אני עומד כאן וסופד לך ולא מאמין שאני נמצא במעמד הזה…

הכרתי אותך בפעוטון ומאז היינו בלתי נפרדים: היינו בגן הילדים יחד, החברים הכי טובים, ובפורים אפילו התחפשנו לאותן הדמויות.

כשהיינו ביסודי הלכנו ביחד לחוג לכדורגל, שם פיתחנו את האהבה לכדורגל בכלל ולקבוצת צ'לסי בפרט.

בתיכון הלכנו ביחד למגמת תיאטרון והעלנו הפקות נהדרות שכל כך נהנינו מהן…

לכבוד יום ההולדת ה 18 שלחו אותנו ההורים להרפתקה, למשחק של צ'לסי בלונדון. טסנו רק שנינו לבד, מרגישים מאד בוגרים וכל כך התרגשנו:

ראינו את המשחק מיציע הכבוד ב P.I.V עם ארוחת ערב ושמפניה. הרגשנו על גג העולם.

עשינו אותו המסלול גם אחרי התיכון: שנינו הלכנו לשנת שירות ולאחריה התמיינו ביחד לכל השלבים של קורס טייס, שהיה החלום שלך.

בסופו של דבר הלכנו ליחידות שונות בצבא, שנינו קרביים. לאחר השירות טסנו ביחד לטיול הגדול לדרום אמריקה וטרפנו את העולם!

בתקופה האחרונה גילינו את עולם הוויסקי ביחד, וכמה זמן השקענו בבחירת הוויסקי המושלם שגם ככה נגמר מהר מדי…

לאחר הטיול המשכנו במסלולים דומים: למדנו קצת, התקבלנו לעבודות של "גדולים" ושכרנו דירות בתל אביב.

היו לנו תכניות גדולות להתחיל את חיינו הבוגרים בעיר הגדולה , לעבוד ולבלות בה יחד. אבל לאלוהים היו תכניות אחריות…

ב 7.10 יצאנו שנינו להילחם בעזה. אתה לא שבת ממנה ונפלת בגבורה תוך לחימה נועזת.

הרגע בו הודיעו לי על נפילתך היה הרגע הקשה בחיי, הרגע שבו גם נפלו השמים: אני אָבֵל, כואב, מרוסק.

אני לא מסתגל למחשבה שחיי יתנהלו מעתה בלעדיך…

אני כל כך מתגעגע אליך ורוצה שפתאום תופיע, עם החיוך הכובש שלך, הענווה והשקט שלך, ותגיד שהכל היה רק חלום רע.

עמית,

אנחנו שנינו מאותו הכפר,

אותה קומה, אותה בלורית שער,

אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר

הן אנחנו מאותו הכפר.

ברחנו אל אולם המקומות

הלכנו אל אותן המלחמות

זחלנו על קוצים ועל דרדר

אבל אתה לא שבת אל הכפר.

צר לי עליך, אחי עמית. נעמת לי מאד. נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים.

עמית, אח שלי, אני מצדיע לך! לנצח תישאר חקוק בלבי.