עמליה ולדהורן
עמליה נולדה בבוריסלב, פולין למשפחה מסורתית שמנתה שלוש אחיות ושני אחים. האב עסק בנגרות לפרנסת המשפחה. כשמלאו לעמליה שלוש שנים נתייתמה מאביה ועול הפרנסה נפל על כתפי האם רוזה, שמכרה את הנגרייה ובעזרת בניה פתחה חנות קטנה.
עמליה למדה בסמינר ממלכתי פולני לגננות ועבדה במקצוע זה. היא ניהלה גן ילדים יהודי ועסקה בחינוך.
בשנת 1941, כשהמצב הורע, בעיצומה של שואת יהודי אירופה, דירבנה אותה אימה לברוח מהמתח הגובר בפולין: "כל הצעירים בורחים ואת צריכה לברוח. לי, זקנה, לא יעשו כלום". ואכן עמליה הצטרפה לחיילים הרוסיים הנסוגים. יחד עימה ברחה גם הלה (לימים טמבור).
במהלך שהותה ברוסיה עברה מקומות רבים וביניהם אוזבקיסטן, שם עבדה בסובחוזים בעבודות חקלאיות שונות. בקאזחסטן עבדה בגני ילדים עם ילדים בני לאומים שונים: טטרים, רוסים, אוזבקים ויהודים, ושם גם פגשה את נפגשה עם אפרים ונשאה לו.
בתום המלחמה חזרו אפרים ועמליה לבוריסלב ושם גילתה שאמה, אחותה ושני אחיה נספו בשואה. עוד בפולין נולדו ילדיהם, שושנה ודובי. מציאות החיים בפולין ובעיקר האווירה האנטישמית, זרזו את החלטתם לעלות לארץ ישראל. אחיה ואחותה ששרדו מהשואה עלו ארצה גם הם.
ב-1957 הגיעה המשפחה למעברת קריית בנימין. אפרים עבד בעבודות דחק ובפיצוץ סלעים בשדות רמת יוחנן. יום אחד שמע שטרקטור של הקיבוץ התקלקל וחש לעזור בתיקונו. תוך שיחה עם אחד החברים הציע לו לנסות להצטרף ולהשתלב בחיי הקיבוץ.
המשפחה נקלטה ברמת יוחנן. אפרים הצטרף לעובדי המסגרייה ועמליה הצטרפה לצוות המבשלות במטבח. לאחר שנים רבות של בישול עברה לעבוד במחסן הבגדים ושם עשתה את עבודתה בשקט ובמסירות.
אחרי פטירתו של אפרים ממחלה קשה המשיכה עמליה את חייה בכבוד תוך התגברות על קשיים של בדידות ומחלה. נחת רב הסבו לה ילדיה ומשפחותיהם ובעיקר הקשר החם והלבבי עם נכדיה.
בגבור עליה חוליה החליטה עמליה, בעצת ילדיה, לעבור לבית הסיעוד ברמת יוחנן, שם קיבלה טיפול אישי, חם ואוהב.
עמליה נפטרה לאחר מחלה ועל ידה ילדיה ונכדיה האוהבים. בת 88 במותה.
