פייגה פרוכטר
פייגה נולדה בסמבור, עיירה בגליציה המזרחית, פולין, אך מרבית שנות ילדותה עברו עליה בעיר ברודי שעל גבול רוסיה. לפרנסת חמשת ילדיהם היה האב סוחר במוצרי חלב שהעביר מרוסיה לאוסטריה, ואילו האם היתה עקרת בית. ביתם היה בית יהודי אך לא אדוק. ראשית חינוכה של פייגה בבית ספר יהודי בעיר שהתנהל בשפה הגרמנית. ימי מלחמת העולם הראשונה עברו על בני המשפחה בברודי, שכן חרף הכיבוש הרוסי לא נאלצו לעזוב את העיר. אבי המשפחה גויס לצבא האוסטרי, אך לא שירת בחזית כי אם במערך האספקה. בתום המלחמה שוחרר האב וב-1917 שבה המשפחה לסמבור שעברה לידי הפולנים, שם למדה פייגה בבית ספר ממשלתי פולני. תחת השלטון הפולני החלו להתארגן בעיר מפלגות ותנועות נוער יהודיות שונות, בתוכן מצא כל אחד מבני המשפחה את דרכו. אבי המשפחה היה ציוני-סוציאליסט ואילו פייגה הצטרפה לקן "השומר הצעיר". עוד בהיותה תלמידת תיכון היתה יוצאת בימי החופשה להכשרה חקלאית. ב-1925 יצאה להכשרה בסטניסלבוב שם עבדה בבית חרושת לשרשרות. תנאי החיים בהכשרה היו קשים מאוד ובהעדר די עבודה ידעו החלוצים חרפת רעב וקור. מקץ שנה שבה הביתה בטרם יצאה להכשרה נוספת.
ב-1928 עלו פייגה וחבריה לקיבוץ ההכשרה ארצה והתיישבו בנס-ציונה. את צבי פרוכטר, שהיה לבעלה, הכירה עוד מסמבור ובהשפעתו עברה מנס-ציונה לקיבוצו, בית אלפא, שם נולדה נירה, בתם הבכורה. בבית אלפא עבדה פייגה תחילה שנים אחדות בגן הירקות, אחר כך עבדה כשנתיים בלול, אז עברה לשמש אקונומית במטבח. לשם מילוי תקין של תפקידה למדה בקורסים לאקונומיות שסייעו בעדה לשמור על מסגרת התקציב. בימי הפילוג ב-1940 היתה פייגה מחסנאית בגדים ולפיכך היתה זו שחלקה את הבגדים בין העוזבים לנשארים. בשל נאמנותה ל"השומר הצעיר", נשארה פייגה בבית אלפא בעוד צבי עבר לרמת יוחנן. רק כעבור שנה התאחדה המשפחה, פייגה עברה אף היא לרמה, כאן נולד דניאל, בן הזקונים.
גם כאן עבדה פייגה תחילה בגן הירק בטרם נתמנתה לאקונומית, תפקיד אותו מלאה שנים ארוכות. סינורה הלבן היה לסמל והיא עצמה- מוסד: חרוצה, מאורגנת, נקיה, מסודרת ופקחית. תחום אחריותה היה רחב וכלל את המטבח, על כל הכרוך בענייני התזונה, וחדר האוכל, על כל תפקידיו בחול ובחג. קשים היו הימים ההם, ימים של הסתפקות במועט. השגת כל שכלול ופיתוח עלה בהתמסרות, בעקשנות ובעמל רב. רשימותיה שנתפרסמו ב"ברמה" באותם ימים מלמדות על הקשיים ועל הנסיונות לפותרם, על מחשבה משותפת של צוות העובדים ועל השגיו. זמן מה עבדה בבית ילדים ואף היתה מחסנאית אך עד מהרה שבה למטבח, שם הוסיפה לעבוד גם בזקנתה. אף שלא תמיד היתה בקו הבריאות, נמנעה מלהתלונן ולא ויתרה על יציאה לעבודה.
גם כחברה בועדת כלכלה וכמרכזת ועדת חברים גילתה פייגה יוזמה וחתרה, ביחד עם חברי הועדה לשכלולם ולקביעתם של נהלים ותקנים קבועים. היא דאגה לקדם קבלתם של כמה סעיפים לרווחת החברים: מזרוני אוויר, ניקוד בתקציב האישי, ניקוד לריהוט והענקת שעונים לבני המצווה.
אתרע מזלה של פייגה כשנכוותה קשות מדוד מים בביתה וסכנה ממשית נשקפה לחייה. אך היו אלה אופיה החזק והאופטימי, רצונה העז להשאר בחיים וכוח התגברותה על הכאבים שהצילו אותה וסייעו להחלמתה.
ועם כל זאת וחרף נתינתה רבת השנים לכלל הקיבוצי, לא החסירה ולו במעט מנתינתה לבני ביתה. שיא יצירתה היה טיפוחם של המשפחה וקשרי המשפחה, יצירה שחלק עיקרי נגדע ממנה עם מותו בטרם עת של צבי ב-1963. מאמצים רבים השקיעה פייגה בדאגה לבריאותו וחרף שנות האלמנות הארוכות שנכפו עליה לאחר מותו, ידעה לאסוף את הכוחות ולפעול במרץ, בהתמדה, בעקשנות ולאורו של שכל ישר למען בניינה, ליכודה ויפויה של משפחתה הקרובה, גם כשמחציתה נמצאת מעבר לים. ידעה להעניק לילדיה ולנכדיה בית חם וגב בטוח להשען עליו, לעזור ללא חשבון של זמן ומאמץ, להרגיע במלים שקטות ולדרבן במלים בוטחות. אישה צנועה היתה, מרבה להעניק וממעטת לקחת לעצמה.
הלכה לעולמה בערב חג השבועות תשמ"ז והיא בת 81 שנים.
