פנחס טמבור
פנחס, פיניה בפי כל, נולד בערב סוכות תרע"ד בעיירה סקולה שבגליציה. אביו היה סוחר שמכר סחורותיו לאיכרי הסביבה, ואילו אמו- עקרת בית. ביתם- בית יהודי אדוק. ראשית חינוכו של פיניה ב"חדר", אחר כך למד בבית ספר עממי פולני. מקץ שבע שנים בלבד נאלץ לחדול מלימודיו בשל מצבה הכלכלי של משפחתו ולצאת לעבוד, בעודו נער, אצל קבלן, שם למד את רזי מקצוע הצבעות בו יעסוק ברבות הימים שנים ארוכות. הוא השתייך לאגודת פועלים פולנית-יהודית והיה חבר באגודת הנוער הציונית-ספורטיבית "דרור" אף שבהשקפת עולמו לא היה, לדבריו, ציוני. בהגיעו לגיל גיוס לא גויס לצבא הפולני בשל קומתו הנמוכה.
כשפרצה מלחמת העולם השניה נכבשה העיירה בידי הגרמנים ולכשעברה כעבור זמן קצר לידי הרוסים, עבד פיניה בעבודות מזדמנות. בתקופה זו אף הוטב מצבה הכלכלי של המשפחה. מכל משפחתו היה פיניה היחיד שניצל את ההזדמנות שנתנו הרוסים לנסוע לרוסיה. בני משפחתו שנותרו מאחור, הוריו, אחיו ואחיותיו, הושמדו בידי הנאצים. פיניה גויס לצבא הרוסי ושירת בחיל הקישור ואחר כך בחיל החפרים. הוא לא לקח חלק בלחימה בחזיתות אבל עבר עם הצבא דרך ארוכה עד שהגיע לקווקז, שם שוחרר ב-1945. הוא שב לעיירתו, שם נגלה לפניו החורבן בכל עוצמתו- הוא לא מצא שם אף יהודי ובפרט מקרב בני משפחתו שהושמדה כולה. למחייתו דאג ועד יהודי שהוקם למען הניצולים ע"י יהודים שאינם מאנשי המקום, כנראה בעזרת יהודי אמריקה. זמן רב קיבל חבילות סיוע מאונרא או מיהודי אמריקה. הוא התגייס לעבודה במכרות הפחם בעיר וולדבזיק (ולדנבורג) שבשלזיה, שם פגש ב-1946 בהלה, לבית האופטמן, ונישא לה. עבודתו במכרות סיפקה לו תנאים כלכליים טובים לפרנסת משפחתו שלתוכה נולדו עם השנים ילדיו, חנן ויהודית.
פיניה לא היה ציוני בהכרתו, רוב ימיו עבד בין גויים וכפועל יהודי זכה ליחס טוב מהשלטון הפולני הקומוניסטי. הקמת מדינת ישראל אף היא לא היתה עבורו מאורע מכונן ורק הודות למכתבי אחותה של הלה מארץ ישראל, ארזו פיניה והלה ב-1957 את מטלטליהם, עזבו את תנאי המחייה הטובים שהיו נחלתם בפולין ועלו עם ילדיהם ארצה.
בבואה ארצה נשלחה המשפחה לקיבוץ מסדה, שם עבד פיניה במטעי הבננות. כעבור שנה עברו לרמת יוחנן על מנת להתקרב לאחותה של הלה שחיה בחיפה. מאז, במשך למעלה מ-40 שנותיו ברמה היה פיניה חלק מהנוף. דמות זרה משהו, לא "צבר" היה ולא ותיק מבוני הישוב, אלא איש שהגיע מ"שם" ונשא על לוח לבו משא של זכרונות, צלקות ורצון עז לחיות, להשתלב בבית הזה, בצורת החיים הקיבוצית, בארץ החדשה, לתת כמה שיותר ולהיות שייך. איש קטן ומוצק, שעבד בעבודה פיזית ללא לאות. גם כאן עבד תחילה במטע הבננות, אחר כך במשך שנים ארוכות עבד בצבעות- עומד היה בקצה הסולם ומתקדם עמו במיומנות מקיר לקיר, צובע ומסייד חדרי חברים, בתי ילדים ושאר מקומות הזקוקים לסיוד. לימים עבר לשמש כחצרן במערכת החינוך והיה ליד ימינן של המטפלות והגננות. הוא לא בחל בשום עבודה: תיקן ושיפץ, צבע וחידש, תלה דגלי חג והכל בדבקות ובחריצות מבוקר ועד סיום יום העבודה. שובב ובעל רוח ספורטיבית היה האיש, משוגע לכדורגל, מדבר שלוש שפות בו זמנית: מן הבית היהודי התגלגלה היידיש בפיו, מארץ מוצאו הביא את הפולנית ואילו את העברית, שפת הארץ הזו, הטמיע ככל שמהגר מבוגר יכול להטמיע.
מרכז עולמו של פיניה- משפחתו שבנה עם הלה על חורבות משפחותיהם שאבדו בשואה, דור חדש המעורה בארץ וישראלי בכל ישותו. אהב את נכדיו אהבת נפש, הרבה לשחק איתם כדורגל ולטייל ברחבי המשק ואף הם ליוו אותו באהבה ובדאגה בשנות מחלתו.
ב-1984, משחלה ובגידתו של הגוף לא אפשרה לו עוד להמשיך במלאכתו, מצא פיניה את מקומו במפעל התעסוקה לקשישים "גילרם" שאך נפתח ושמח שיכול היה להוסיף ולעבוד כפי יכולתו וחרף הכאבים שהיו מנת חלקו. שנותיו האחרונות, הכאובות והמייסרות, עברו עליו ב"חמדת אבות", כשהוא עטוף בטיפולם המסור של צוות הבית ושל בני משפחתו ובדאגתה המתמדת של הלה שעברה מתוך בחירה להתגורר לצדו בבית הסיעודי. מביט אל הנעשה סביבו בעיני התכלת המחייכות שלו, מקדם בברכה את פני הבאים בשערי הבית מאושר כשמי מבני משפחתו מגיע לבקר, נושא את סבל הזקנה והחולי כמתוך קבלת דין.
הלך לעולמו בקיץ תשנ"ט והוא בן 86 שנים במותו.
בני משפחה:
