צבי פרוכטר

צבי פרוכטר

צבי, בן למשפחת חקלאים ענפה במזרח גליציה שעברה בימי מלחמת העולם הראשונה לעיר סמבור. מילדותו גילה נטיה למכאניקה. למד כתלמיד יהודי בודד בבי"ס מקצועי פולני, בו הוסמך כמסגר.

ב- 1924 עלה ארצה והצטרף אל אחיו מנדל כחבר בקיבוץ בית-אלפא. הקים משפחה עם פייגה ונולדה להם בתם הבכורה, נירה. ב-1940, עם הפילוג, עברו בני המשפחה עם קבוצת חברים גדולה לרמת יוחנן, כאן נולד בנם השני, דניאל.

צבי מילא תפקיד חשוב בפיתוח המשק ובחיי החברה. עבד כל השנים במקצועו ברמת יוחנן כמרכז המסגריה והמוסך ומילא תפקידים שונים, חברתיים ומשקיים. מרבית שנותיו עבד בבית, ובאחרית ימיו- ברחבי הארץ מטעם ארגון עובדי הפלחה וועדת המשק של איחוד הקבוצות והקיבוצים. בשמונה השנים האחרונות לחייו עבד במדור למיכון חקלאי על יד ארגון עובדי הפלחה. 6 שנים מילא שם צבי את אחד התפקידים המרכזיים בהתמסרות ובכשרון. מסירותו היתה חסרת גבולות, לעבודה ולמשימות אחרות, היה איש נאמן לקבוצה ולעבודה. דרש רבות מהסובבים, כמו גם מעצמו. היה מן המשכימים קום ומן המאחרים לעזוב את העבודה, בוודאי הרבה למעלה מן המידה שמצב בריאותו התיר לו בשנותיו האחרונות. אחרי סיום עבודתו בארגון עבר לעבוד ב"משקי האיחוד". כל חייו ומרצו השקיע בקידום מיכונה של החקלאות העברית בארץ. ממש עד יומו האחרון דבק במלאכת המיכון החקלאי, בה עסק מאז ימי נעוריו ובה השקיע את מיטב כוחות הגוף, הנפש והמחשבה. בסקרנות, במרץ, בערנות ובשמחת חיים, ובתחושה שאסור לבזבז את הזמן לריק. בכל מקום, גם בחו"ל, הפליא בבקיאותו, בתפיסתו המהירה ובכשרון מיוחד של קליעה לעיקר. היה אמן במקצועו ויחסו למכונה היה כאל יצור חי. ניחן בטוב לב ובחמימות לזולת ובעזרתם רכש לו תלמידים וידידים הרבה. בגישתו החברית ובפשטותו היה מקרב כל הבא במגע אתו. בלתי אמצעי ביחסו לכל אדם, דרוך ורגיש ללבטי זולתו, חש בצורך לעמוד לימין החבר. איש שיחה היה וגילה התעניינות רבה בכל הנעשה, עירני ומשתף עצמו בכל אירוע משקי וחברתי בביתנו.

הלך לעולמו והוא בן 58.

יהיה זכרו ברוך.

שלום אבא!

זה עשרים שנה שלא כתבתי אליך. הזמן עבר מהר ולאט כאחד. אני יודעת שלא עזבת אותנו רק נפרדת מאתנו. לא זכיתי להפרד ממך אישית, שוב הייתי רחוקה וקרובה כאחד. גם היום הכל נשאר כתמול שלשום אתה כל כך קרוב ורחוק כאחד.

אבא אני רואה אותך לגמרי ברור. לא התבגרת, לא הזדקנת ולא שינית את חיוכך ושמחת החיים שלך. כשאנחנו מדברים, אני בדרך כלל פוגשת אותך במדרכה, בדרך לחדר שלך ושל אמא או מהאקונומיה למוסך. העין קצת סגורה (שמש) וחיוך של אהבה על שפתיך.

בחלומותי – ועד היום מופיעים לעיתים קרובות, אנחנו רוקדים ואלס על פני הדשאים ברמה. אפילו בגדיך לא השתנו. מכנסי חאקי, חולצה לבנה עם שרוול קצר. לפעמים תחבושת לבנה על היד שעדיין לא התלכלכה מגריז. השער מתולתל ומין שובבות חיים בכל כולך.

כשניסיתי לנחם את עצמי, ואת אמא ודניאל אמרתי: אבא במשך 58 שנים הספיק לחיות מה שאחרים צריכים לעשות אולי במשך 80 שנה.

הסקרנות, המרץ, הערנות ושאר תכונותיך היו כולן שמחת חיים. אסור לבזבז את הזמן. אתה זוכר שהיית בא להעיר אותי בצריפי ע"י המסגרייה והיית אומר "נו פיצה ( שם החיבה שנתת לי) חצי יום כבר עבר  השעה  6 בבוקר, קומי מהר".

אבא תהיה גאה בי אני משכימה לקום בבקר נהנית לראות את היום בבריאתו הראשונה. אתה זוכר היית אומר לי "המיטה בבקר היא רק לזקנים".

אתה יודע לפעמים קשה לספר להורים, על ההרגשות שלנו  ילדים. מדוע? למה? אני לא יודעת אולי בישנות, אולי הרצון להיות גדול, מבוגר, חזק ועצמאי מי יודע?…

היום אני יכולה להתחלק אתך בכל ולהודות לך ולאמא על כל שנתתם לנו בתור בני-אדם, אח ואחות, בת ובן וכן הורים לילדינו- נכדיכם. עולם נהדר של חום, אהבה ויחס. המשפחה באה ראשונה אפילו לפני הקבוץ.

דניאל ואני מאוד קרובים. אבא אני אוהבת אותו. והוא כבר לא קטן מתולתל, ביישן וחסר בטחון. הוא בעל משפחה נהדרת.

אתה זוכר את נוגה ג'ינג'ית ויפה ומיוחדת? כן היא אשתו. זוג מיוחד במינו, דניאל פעיל, בעל מרץ מעורב ישר ואחראי. נוגה נבונה, מתונה והגונה, שלוה ורגישה ושניהם מצליחים לשמור על שווי משקל כל כך אנושי ואמיתי.

לו ראית את הילדים שלהם. דור הבכור – על שמך (קשה היה לנו לקרוא לבנים שלנו בשמך, אתה אבא והם בנים).  ניצן, ניבה ודותן. שמת לב – כל הגברים מתחילים באות ד' והבנות בנ'. דניאל המתמחה ברפת לא במכונות ומוסך. האם אתה מאוכזב? אני עד היום לא למדתי לנהוג ולא מראה שום נטייה ואהבה למכונות וטכניקה. אתה רואה הרבה השתנה מאז 20 שנה אבל הרבה נשאר כמו שהשארת. אמא שלנו הנהדרת גרה באותו מקום והחדר כמעט ללא שינוי. היית מכיר אותו בלי שום בעיות, תמונות שלך, סבא וסבתא ילדים נכדים ונכדות.

אמא סבתא כרגיל תמיד מוכנה לתת, לעשות לטפל. מפנקת אותנו, מאכילה אותנו ותמיד יוצרת הרגשה של בית חם ומשפחה.

דניאל היה לפני שנתיים באקואדור. הגעתי לבקר אותו. הוא השאיר את המשפחה ב"רמה" ואני במונטריאול. בילינו נהדר. אתה ואמא יכולים להיות גאים ומאושרים בדרך בה גידלתם אותנו כאח ואחות. טוב לנו יחד. דניאל כל כך מזכיר אותך בצורתו, הליכתו ותכונותיו. תנועות הידיים והזזת השעון כשהוא גולש מהזרוע לכף היד – אבא! כן גם הוא אבא. עד היום לפעמים אני "כועסת" עליכם מדוע אנחנו לא יותר משנים…

דניאל ונגה עכשיו ב"מרקיבו" זו עיר נפט גדולה בונצואלה. להגיד לך את האמת אני אפילו לא ידעתי שקיימת עיר כזו עד שדניאל נסע לשם.

סלה ז"ל עד כמעט זמן פטירתה לא יכלה לבטא את השם. כן גם סלה נפרדה מאיתנו לפני כמה חודשים. שוב הייתי רחוקה, אבל כ"כ קרובה אל אמא, יעקב ושאר המשפחה. בשנים האחרונות אני מגיעה למשק כל קיץ וכל כך לבקר את בית הקברות. יש לנו שם משפחה גדולה, סבא,סבתא, מנדל, אתה, שיקי, ינצ'ו ועכשיו סלה. אני משקה וכמובן מספרת לך משנה לשנה מה עבר וקרה לנו. ביום השנה אמא ואני והשנה גם נתאי והדר נתייחד איתך. סליחה שאני קופצת מעולם לעולם ומיבשת ליבשת.

אתה רוצה לדעת עלי במשך העשרים השנה האחרונות. אתה זוכר הייתי נשואה לג'רי (אנחנו גרושים כבר 10 שנים) אני עדיין חיה במונטריאול עם 3 בנים. נתאי – הבכור נולד במשק. אתה זוכר כמה שהיה אוהב לשבת על ברכיך במכונית שלך ולנהוג. תמיד היה אומר-סבא יו (במקום לא) אם אתה היית מסובב את ההגה. הוא יורש אמיתי שלך מכל הנכדים. מכונאי למופת ואוהב טכניקה. אבא בלי שתעלב הוא גם נהג בחסד. דניאל נוהג כמוך. בתור נהג לא תקבל פרס ראשון.

אבל איזה זכרונות נהדרים מהג'יפ שלך וטיולי החקלאות המשותפים שלנו. כל קומביין, מכבש,טרקטור, או מכונה חקלאית – תמיד הצליחו להדליק בך סקרנות. לקפוץ מהג'יפ ולבנות שדה כותנה או שדה קציר. בדרך כלל היית יושב ליד ההגה ישר במקום להסתכל על הכביש. היית מסתכל על השדות. דניאל כמוך בזמן שהוא נוהג תמיד הוא הראשון לראות איזה צמח, מפל מים או צפור מעופפת. הכביש במקום השני. אבים-צבי נקרא על שמך. (נפטרת בחודש אב- בט'ו-באב חג מחולות ואהבה בכרמים – יום נהדר. כל כך מתאים לך.

כשהייתי בהריון איתו הגיע הבשורה עליך… הרופא לא נתן לי לנסוע להפרד ממך ולהיות יחד עם דניאל והמשפחה. הם באו אלי כשאבים נולד. היינו צריכים אחד את השני. לא יכולנו להקל אחד על השני אבל יכולנו לתמוך, לעזור ולהיות יחד אחד עם השני. אמא באה אלינו עוד הפעם כשהדר נולד. שלושה בנים לתפארת. נתאי סיים השבוע מהנדס חשמל. אבים מתחיל אוניברסיטה והדר מסיים כתה ט'.

אני מסתכלת ישר בעיניך. בחדר תלויה תמונה שלך ואתה מוקף במשפחתך. עצוב! הילדים שלנו, הנכדים שלך לא זכו להכיר סבא כזה נהדר. שבעה נכדים.

מה עוד לספר לך שאינך יודע? אני משתפת אותך תמיד בטוב וברע. אתה חי במחשבותי, חלומותי ועולמי שלי הפרטי והאישי. אני מדברת עליך עם הילדים והחברים.

תמיד מתחלקת עמך, זו מן אהבה שלא מרחק  הזמן ויבשת יכולים להפריד. פעם אחת אבא – לעולם אבא.

אני יודעת שאנחנו לא נשאלים מתי לבוא לעולם ומתי ללכת, אבל מדוע הלכת כל כך מהר מאתנו?…

זכרונות טובים לא פחות חשובים – ההפך יותר חשובים מזכרונות עצובים. החיים לא לנצח – אתה לעולם תשאר.

באהבה וגעגועים

נירה.

צבי איננו עוד איתנו – מושקו הרעד

הלב ממאן להשלים עם המציאות האכזרית שצבי איננו עוד אתנו. החבר הוותיק – הצעיר תמיד – מראשוני בית אלפא בוני ביתנו בבית-אלפא. איש עשייה הדינאמי שכל ישותו אומרת צמאון בלתי פוסק לחיי יצירה פוריים ואהבת החיים. מאור פניו וצחוקו הנלבב לכל אדם אשר נפגש אתו עוררו חיבה ורגשי ידידות אליו. הוא היה מחונן בסגולות אישיות נפלאות של איש העם. בגישתו החברית ובפשטותו היה מקרב כל הבא במגע ידו. בלתי אמצעי ביחסו לכל אדם, דרוך ורגיש ללבטי זולתו – חש צורך לעמוד לימין החבר.

איש שיחה היה וגילה התעניינות רבה בכל המתרחש והנעשה בחיינו, וכן היה ערני ומשתף עצמו בכל אירוע משקי וחברתי בביתנו. אהבה גדולה רחש לילדים, לילדי הקבוצה.

צבי ז"ל הגיע אלינו, לבית אלפא, בשלהי דקייטא של שנת 1924 בחברת קבוצתו "הפועל השומר", זו החבורה שנפרדה מתנועת הסטודנטים וכיוונה את חבריה להכשיר עצמם למלאכה ולמקצוע. בעודנו נער עבר עם משפחתו – משפחת חקלאים מהכפר בגליציה המזרחית לטמבור העיר. שם נכנס בגיל 16 כמתלמד בבית מלאכה למסגרות, בתום שלוש שנים עבר הבחינות בהצטיינות – וקיבל תעודת גמר כמשתלם-מסגר מוסמך.

בהגיעו ארצה הצטרף לאחיו הבכור מנדל ז"ל בקיבוצנו. לאחר זמן לא רב עברו אלינו גם אמו המנוחה. אם יהודיה למופת, אשה נפלאה  אשר מצאה את מקומה בתוכנו, באווירה אופפת חיבה וכבוד. כן היו אתנו יתר אחיו ואחיותיו – יבדלו לחיים ארוכים. היה זה חיזיון מופלא ונלבב לחוש בקרבנו התערותה של משפחת עובדים חביבה אשר הוסיפה חן לנוף האדם שלנו.

ראיתי את צבי בעבודתו – במסגריה, במוסך ובשדה ותמיד הייתי שם לב במיוחד לידיו – ידיים שעוררו בי ענין רב. הייתי ניצב מרותק ומוקסם מידי הקוסם המנצח בפטישו – שרביטו ומפיק צלילי  מטיל ההופכים למנגינה – שירת העמל. קנאתי בתבונת כפיים אלה ברוכות הכישרון. על יכולתו הרבה בשטחי המשק וענפיו יספרו ודאי חבריו לעבודה. ברצוני למסור בקצרה על תקופת שהותנו בשליחות בנכר – אשכנז.

צבי הגיע לשם בשליחות משרד החקלאות כמומחה לבדיקת הציוד החקלאי שנרכש באמצעות חברת השילומים. מפקידה לפקידה הייתי נלווה אליו בדרכים עקב פעילותי שם. תהיתי מה רבה ידיעתו ומה רב האמון שנתנו בו בעלי התעשייה, מנהלי המפעלים והמהנדסים. הוא גילה בקיאות בשטח המקצועי והחקלאי ועורר התפעלותם של המומחים שם. הם כינוהו "המהנדס המומחה הישראלי". נעים היה להימצא אתו בשעת משא ומתן עם הגורמים השונים. הופעתו כיהודי וכנציג המדינה היה בה לעורר כבוד לכולנו.

בשבילי ולרבים בביתנו תהיה שמורה דמותו בלבנו וזכרו ישאר לעד ונפשו בצרור החיים.

…לאחר מותו של אדם אהוב מתמצה אצל יקיריו ומוקיריו בבת אחת מכלול תכונותיו הטובות, הוא מתגלה בגווניו הבהירים ביותר. לא מפני שזו מצוות אנשים מלומדה וחובה מוסרית היא לנו, באמת, באמת זה כך. המוות הנורא הוא חלק פנימי ומותנה בחיים, עד כמה שלא נדע ונכיר שאכן זהו גורלם של כל היקרים לנו ואף הגורל המזומן לנו עצמנו. תמיד ומחדש ניחת במפתיע ומדהים במוראו הגדול. אדם, כל אדם לוקח חלק בהשפעות והכרעות בתחום יקיריו שלו, בני משפחתו והחברה הסובבת. וככל שהוא נמרץ יותר ומשפיע – התהום הנפערת עם העדרו מוחשית יותר, והכאב חד יותר. צבי זכרונו לברכה היה נמרץ מאוד בחברה שלנו, פעיל ומפעיל.

תחום מסוים נגלה לי באחרונה באישיותו של צבי המנוח. מעולם, בשנותיו האחרונות, לא נראה צעיר כל כך, שזוף, עליז ואופטימי כמו בימיו האחרונים. כנראה היה עסוק מעל ראשו (כרגיל) ומלא סיפוק מעיסוקיו וענייניו הרבים. לתפקיד מסדר עבודה נכנסתי לאחר היסוסים ולבטים רבים ולמעשה תחת לחץ ציבורי מחייב. צבי, למרות פעלתנותו הרבה, לא חסך זמן ומאמץ לנסות לשכנעני ברוח טובה, בהומור לבבי ובכנות – שאכן אקבל עלי את העניין. לא מתוך דאגה לאינטרס הקיבוצי, אלא מפני שחשוב היה לו מאוד עניני הפרטי שלי דווקא. רצה בכנות ובמלוא היחס לחסוך לי את הגינוי הציבורי. חיפש אותי על המדרכה פעם פעמיים, שם יד על הכתף, ובנחת הסביר ושכנע, הזמין אותי לחדרו, קשקשנו על כל נושא שבעולם ובין היתר מסך דברי עידוד. היה זה לגבי גילוי, ממש חוויה.

בצלאל אופיר

לדמותו של צבי פרוכטר – ברל בקר

הולך מאתנו חבר מאיתנו בדרכו האחרונה, חבר שחיינו יחד במשך עשרות בשנים והנה הוא איננו, אבל רוח דמותו תישאר בתוכנו, ובהעלאת נר לזכרו תהיה נחמתנו.

צבי היה איש תבונה, מוח פתוח לו, שכל ישר ומזג נוח ושקט.ועל הכל קרן בפניו ובבת צחוק טוב-הלב. צבי היה חביב על הבריות. צבי היה מעורה בכל שטחי חיינו בחברה ובמשק. הייתה לו דעה והוא תפס עמדה פעילה בכל השאלות. תמיד היה מוכן להטות שכם ולקח חבל פעיל במוסדות המשק ובועדות. כפי שאני זוכר את צבי, היה ער מאוד ומתמיד גם בשאלות פוליטיות.

טעות הייתה זאת לראות את צבי כאיש הסדנה והמכונות בלבד. הוא היה חקלאי, המתעניין, ואף רגיל להביע דעה בשאלות חקלאיות ישירות,  הרי לא ייעלם מעיני צבי שהנה פתאום גזע כבשים חדש בדיר, או למה ההמלטה נתאחרה,  העדר רזה או שמן וכיוצא בהם. אני עצמי הייתי שועה לעצותיו הנבונות בדברים שלמעשה אינם שייכים לשטח התעניינותו הישירה של צבי.

כאשר צבי עבד בארגון מגדלי הפלחה היה מעורה והתמצא גם בעניינים החורגים מתחום המכונות. כשעל הפרק עמד בזמן האחרון קיום הארגונים המקצועיים או צמצומם, פתחתי אני בשיחה עם צבי על הנושא כדי לשמוע נכונה ובלי משוא פנים. והנה נוכחתי לדעת עד כמה היה צבי מצוי הארגונים המקצועיים בכלל  ולא רק בארגון שהיה קשור בו. ולא רק זאת, לצבי היתה גם עמדה ברורה בנושא האמור, שאני לא הזדהיתי עמה. אבל צבי אף פעם לא הלך בקיצוניות. באותה השיחה נתבררה לי בקיאותו של צבי גם בנוגע למוסדות הממשלה ומוסדות אחרים המלווים את החקלאות בארץ.

צבי היה חבר טוב, חברותי, איש שיחה ורעים. ספרו עליו כי גם לאחר שהתקינו מקלחת בפרוזדור ביתו היה ממשיך לבוא למקלחת הכללית כדי לחטוף שיחה. הוא נראה תמיד צעיר במראהו כפי גילו. היה רגיל להתרועע עם צעירים יותר, עד שהעירותי לו פעם בהלצה " צבי הוא בין האברכים" והוא קיבל את הערתי ברוח טובה ובסיפוק.

ובעיניני מכונות הרי הופעתו ועמדתו של צבי כ"מייסטר" במובן החיבה של המילה. לא אשכח מקרה שאירע – טרקטור התהפך ונתקע בתוך תעלה, נגרם לו נזק וכפסע היה מפקוח חייו נער מחברת הנוער, שלקח את הטרקטור לא לצורך המשק וללא רשות. הנער היה מודאג ונפחד ממה שיגידו. אבל צבי פגש אותו ברוח טובה, כדרכו תמיד, ולא בא אליו בטענות ברגע זה, רק התעניין האם יצא שלם בגופו ונתפנה מיד בכושרו ההנדסי כדי לחלץ את המכונה מהתעלה. התנהגות זו במקרה הנער ובמקרים אחרים – הרי מי שהכיר את צבי לא יחשוד בו באי – איכפתיות. בחברה קיבוצית, ביחסים בין חבר לחברו ובין איש לרעהו, ראויה התנהגות זאת של צבי לשמש דוגמה ומופת.

על צבי פרוכטר ז"ל – א. וולך רמת הכובש

אני רוצה לדבר על צבי המדריך, איש ארגון עובדי הפלחה, איש המיכון החקלאי שכל חייו ומרצו השקיע בקידום מיכון החקלאות בארץ.

צבי היה אחד ממשפחת המכונאים הותיקים המלוכדת בארץ, הנושאים בעול המיכון החקלאי מאז ראשית העלייה השלישית עת שטחי החקלאות העברית היו קטנים וכבולים בחוקי ממשלת המנדט בלי יכולת להתרחב.

עם קום המדינה, כששטחים נרחבים עברו לראשות החקלאות העברית, כאשר עמדנו בפני אפשרויות רבות, ברור היה שלא נוכל להתגבר על בעיות העיבוד בלי שינוי רדיקלי ואמצעים מודרניים של מיכון. ואז עלו כוחות גנוזים שקיבלו על עצמם את קידום המיכון החקלאי. אלה הם מכונאים אנשי משק. אנשי קבוצה, קיבוץ ומושב שעלו והתקדמו מתוך עבודתם לפני בואם ארצה והשקיעו כל כוחם ומרצם ביצירת צוות של פלחים עבריים, אנשי מקצוע מתקדמים ומעולים, שאין להם מסורת אבות, אבל לומדים מתוך המעשה וניסיון בעבודה. אחד מאלה שהתמסרו למציאת פתרונות והדרכה היה צבי ז"ל.

עוד אתמול קיבל צבי הכשרה מקצועית והיה בעל ניסיון מתוך עבודה מעשית שרכש במשך שנים רבות בסדנה ובמשק של הקבוצה וגם ידע ללמוד מניסיון של אחרים. היה איש דינאמי שלא הסתפק בקיים ותמיד חיפש דרכים חדשות להתקדמות. היה בו חוש למצוא את העיקר מבין הדברים הטפלים. הוא מצא נקודות תורפה בשטח המכונאות ולא עיכב בעדו שום קושי כדי למצוא דרך לצאת מהמיצר.

בעבודתנו המשותפת, בישיבות, בועדות ובביקורים במשקים ראינו בו אדם גבוה משכמו ומעלה בידיעותיו הרבות שרכש בעבודה מעשית. הוא גם ידע למסור מידיעותיו ומניסיונו לאחרים, וזה היה לנו לברכה, ואין מכונאי בארץ שלא הכיר את צבי ולא בא אתו במגע בשאלות מקצוע. היה מתמסר לבדיקת ציוד חדש ובעינו הבוחנת והמנוסה היה מוצא את הליקויים ושגיאות טכניות והערותיו לתיקונים היו מעשיות ולעניין.

אבד לנו ולקבוצה איש מסור ונאמן. לאנשים כאלה אין תמורה ועוד הרבה זמן נישא את זכרו כאיש מסור ונאמן, כאיש המיכון העברי המתקדם, כמדריך וכמייעץ. וכך נשמור את זכרו בתוכנו.

חי את חייו במלוא חופניים   – מרים ומאי בן צבי

כשהמוות בא – הוא בא כחטף עלינו. אם כי אנו יודעים שהאדם הוא "חזק מברזל וחלש מזבוב" ואם כי אנו יודעים ומכירים שאנו כולנו – בגילנו – נמצאים במורד ההר ודרכו של כל אחד ואחד מאתנו היא דרך כל בשר. יחד עם הידיעה הזאת, הפרידה מהאנשים הקרובים לנו היא קשה ללא נשוא. המוות תמיד בא בלתי צפוי וטוב שכך. זה מאפשר לנו להנות מזיו השמש ובוקר רענן. לו תמיד זכרנו – דרכנו היתה אפלה וחשוכה.

ומי כמו צבי חי את חייו במלוא החופניים, תמיד פעיל, תמיד עסוק, תמיד חושב על איזו שהיא קונסטרוקציה, על מה שהוא בונה. לפעמים כשראיתיו מטפל במכונה חשבתי תמיד, שיש חוש שישי בקלות אצבעותיו בכדי למצוא את מקום התורפה ולרוב הוא גם מצא. צבי חי חים מלאים, ידע לנצל את יכולתו וכשרונותיו במלואם.

אם כי אנחנו נמצאים כעת במרחק גדול מהבית, בכל זאת כל דבר המגיע אלינו מגיע בחוזקה, ואנו מקבלים את מלוא המכה. לא תיארתי לעצמי שבשובי הביתה לא אמצא אותו כמו שעזבתיו. חבל וכואב וכל זה פתאומי, כי חשבנו שצבי מצא מקום עבודה, שיוכל גם לספק וגם להחזיק אותו זמן רב במלוא כוחותיו.

מאיר בן-צבי

איש נאמן לקבוצה ולעבודה

…אי אפשר לקבל כמציאות שצבי, אחד שהתגבר כה יפה על המחלה שפקדה אותו לפני כמה שנים, ושכל הופעתו אמרה בטחון ואמון בחיים, שכה אהב אותם, וחי אותם במלוא החיוניות שהיתה בו, נכנע לגורל המר ושוב איננו אתנו.

את מרבית שנותיו בעבודה בקבוצה ביליתי לצידו של צבי, ממנו למדתי את המלאכה וספגתי את המסירות שביתה חסרת גבולות אצלו. אכן צבי דרש רבות מהסובבים אותו, ואף כי לא ידע לפעמים רחמים בשטח זה לזולת, כמו שלט ידע לעולם כלפי עצמו, הרי תמיד היה לי לדוגמה במסירות האין קץ לעבודה ולמשימות. טוב לבו, נכונותו לעזור לכל דורש ויחסו החברי הן בעבודה ולאחריה טשטשו את הקשה והשאירו רק סמל של איש נאמן לקבוצה ולעבודה.

ישעיהו שוחטוביץ

אין לנו במה להתנחם – שולמית – בית אלפא

צבי נולד בכפר במזרח גליציה להורים חקלאים עם מסורת חקלאית, וגדל במשפחה עניפה כשהוא חי חיי ילדות בריאים בחיי הטבע. בזמן מלחמת העולם הראשונה, אחרי נדודים רבים בין החזיתות, הגיעה המשפחה לעיר טמבור בגליציה. אביו מת על צבי כאשר היה נער בן 15. המשפחה לא התפוררה, האחים פירנסו אותה כאשר האם עמדה בראש המשפחה.

עוד מילדותו הראה צבי נטייה רבה לעבודות מכניות, בתור ילד היה ממציא כל מיני המצאות למשחקים. אחרי שנכנס לתנועה, בה דגלו בלימוד מקצוע, הוא התחיל ללמוד מסגרות. למד כנער יהודי יחידי בין נערים גויים והצטיין בלימודיו. התייחסו אליו בכבוד ולא פעם שימש לחבריו כדוגמא. זכורתני כמה היה מאושר כאשר שלוש שנות לימוד מקצוע קיבל את תעודת הגמר כמסגר.

ובינתיים עלו ארצה שני אחיו המבוגרים. בשנת 1924 הצטרף אליהם צבי בבית אלפא ובמרוצת הזמן התרכזה שם כל המשפחה. הייתה זו לצבי תקופה מאוד מאושרת הוא מצא את מקומו בעבודה ובחברה ויצר לו קן משפחתי – ובשנת 1940 עבר עם חבריו לרמת יוחנן.

הוא העריץ מאוד את אמו והיה קשור למשפחתו, וגם כאשר נפרדו הדרכים במשך השנים, נשארו הקשרים עם המשפחה איתנים. לדור הצעיר במשפחה היה צבי חבר וידיד.

המחשבה בשום אופן לא רוצה להתרגל ולהשלים שצבי איננו, ואין לנו במה להתנחם.

הלב ממאן להאמין – עדה לרנר

כמהלומה היתה הידיעה: צבי נלקח לבית החולים בהתקפה. ידענו שצבי חולה אנוש אך הלב מאן להאמין כי אמנם זה הסוף. ככה ייעקר אדם עם שאיפותיו ותוכניותיו, בעוד המרץ והערנות שוכנים בו. וכשעומדים כולנו בדממת בין הערבים, קרני השמש האחרונות נשלחות בין העצים, וכאב וצער מאחדים הכל, עוד מנקרת המחשבה: האמנם, היתכן? עד אשר נשמעות דפיקות רגבי העפר על קרשי הארון… ואז לא חודרים לאוזן דברי ההספד, וכל ניב העמוק  ביותר לא ימצה חסרון האדם אשר הלך.

את צבי הכרתי לפני שנים רבות, יחד עם אחיו ואחיותיו, במסדרונות בית חולים עפולה. נקשרו אז קשרים ונודע לי הקו המאפיין את המשפחה כולה – טוב לב ותמימות לזולת.

כעבור שנים הכרתי את צבי  מקרוב: ערות ומרץ בכל הליכותיו, אומן במקצועו. היה לו יחס למכונה כמו ליצור חי. ראיתיו מטפל, מתקן, מנסה מכונות, ותמיד הייתי משתוממת איך אפשר לגלות כל כך הרבה יחס לדבר דומם. הייתה לי גם ההזדמנות להכיר את צבי האב לילדיו, אב וחבר להם.

ידענו כי עברה עליו התקפה לפני שנים אך לא אדם כמוהו מסוגל לשמור את נפשו ולשקוט על שמריו. צבי המשיך לעבוד במקצוע האהוב עליו, ואף בממדים יותר רחבים. פעמים רבות ראיתיו נוסע ל"יום שדה" להדגים מכונה, תוסס ומלא עניין וחיים. וכשהייתה עוברת בי מחשבת חרדה לבריאותו, ידעתי: פייגה שומרת נאמנה… כן פייגה, ידך לא השיגה למנוע את האסון. ישנה אכזריות החזקה מכל.

19.6.64

לרחל ומשה שלום רב,

משה אתה מתאונן על קמוץ בכתיבה. אשתדל לתקן הפעם. קודם תשובה על שאלותיך:

1)     בעניין המכס: יש מכס כבד על מוצרי חשמל. על יתר הדברים אין                             תשומת לב מיוחדת. תכתוב בדיוק מתי שאתם מתכוננים לחזור ואני אשתדל לסדר את הכל בדיוק באותה הצורה כמו שספרו לי. הטיפול בנמל יהיה בסדר גמור היה שקט.

2)     עניין יעקובי: אנחנו לא עזבנו את הדבר. רק השבוע הייתה לנו פגישה עם חיים קלעי מתל-יוסף. הוא ראה את המבנים של "הזרע". כמו כן תהיה לנו פגישה בשבוע הבא עם מהנדס ייצור ורק אחרי כל הבירורים נסכם במשק את כל האפשרויות ונוציא מסקנה. כמובן במקום הראשון עומדת שאלת האנשים. המצב במשק קשה מאוד. אין מי לצאת למלחמה, לקחתי לי בחור פרטנר את – יוסף בן-פורת. יש לחשוב שבעוד שבועיים יקבע להחליט מה לעשות.

3)     דוד מסר לי על פגישתנו עם גוריון. אגב על המכתב אליך גם דעתי שמטעמי בריאות היה כדאי שתישאר עוד זמן מה בחו"ל. כמובן רק אתה אישית יכול להחליט. בינתיים גוריון נוסע לארה"ב.

אני נכנסתי בכל המרץ לעבודה ומרגיש בה טוב מאוד ואינני חושב לרגע לצאת לעבודה ציבורית. יש לי כר נרחב מאוד לפעולה.  חזרתי לדעתי הישנה, המשק עומד במקום הראשון וכדאי מאוד להתמסר לו. את הכלים למטבח שהבאתי קיבלו בשמחה גדולה. את החשבון מסרתי לשמואליק  והכל הסתדר בכי טוב.

אם תחזור לגרמניה יש לנו תכנית להזמין אצלך ע"י האיחוד כמה כלים למשק. הם אומרים שיש עוד כסף ואפשר להזמין על ידם. איך ייגמר העניין עם יעקבי, איני יודע. אתה שואל בעניין חלקי חילוף. כן השבוע ישבנו יחד – עם יעקב שיינפלד וערכנו רשימה, היא עוד לא גמורה באופן סופי. בזמן הקרוב, תהיה ישיבה של הועדה המקצועית ושם נחליט באיזה אופן סופי  להגשים את הקניה. יכול להיות שתצא לפועל קניה משותפת של כל התנועות.

בעניין מרכז הועדה יש לחשוב שספורק ייקח על עצמו את הדבר.                                             הוא לא רוצה להישאר באשדות יעקב, במשק מתנהל ויכוח קשה מאוד      סביב בנין חדר האוכל. קשה מאוד להגיע לעמק השווה. הערב צריכה להיות שיחה מכרעת ואני מקווה שהעניין ייגמר. שנתקין את חלק מהמטבח החדש שנישאר ועל ידו נבנה חדר אוכל חדש עם אפשרות בנין מטבח כאשר המצב הכספי יאפשר…

המצב הכספי הוא קשה, אבל שמואליק משתלט על המצב. מזג האוויר לא רע. אומנם בבואי ארצה קבל אותי  חמסין נהדר שארך שבועיים. אבל בימים האחרונים קריר ונעים.

הקציר הוא במלוא הטמפו. היבולים השנה טובים. הקציר ייגמר בקרוב. החברים מאוד מתעניינים בכם. אני באמת שמח שרחל מספיקה לראות. אני מציע לכם לנסוע דרך איטליה – זאת ארץ נהדרת. משפחתי מוסרת לכם דרישת שלום חמה.

שלום ולהתראות בקרוב צבי

על יוסף בן-פורת

ראינו את יוסף בשנים האחרונות שקוע כולו בענייני משק או מסור כולו לשאלות חברה  והתנועה. ומי שלא הכיר את יוסף בשנים הקודמות, קשה לתאר שלא כך נהג לפני הרבה שנים.

בבואי לקבוצה גרתי עם יוסף באהל, ונזכר אני כאשר בא הערב, התיישב יוסף ע"י מנורת נפט קטנה ומסביבו ספרים בשפה העברית ובגרמנית של חוקרי תנ"ך ולשון הקודש. וככה הוא יושב ורושם פרוש של כל פסוק ופסוק וזאת אחרי יום עבודה קשה. קרה לא פעם, כאשר התעוררתי בלילה והנה יוסף מתמיד לרשום והשעה היא כבר שתיים אחרי חצות, הערתי לו, שהשעה היא מאוחרת, היה עונה לי שחבל לבזבז את הזמן על שינה ומוטב לנצל את הזמן לדברים הרבה יותר מעניינים, וככה היה נוהג ערב,ערב באותה עקשנות ובלי להתעייף, וגם לא להזניח את עבודת השדה.

בין האחרונים היה מופיע בחצר בחוזרו מהכרם, בצעדים איטיים וגם לעבודת השדה מסר את מקסימום היכולת, וכמו בחקר התנ"ך גם פה היה לו קשה להתנתק מהעבודה.

בשנים האחרונות מטעמי בריאות בתוקף תפקידים ציבוריים שהוטלו עליו, המסירות והעקשנות לענייני המשק והקבוצה השתנו אצלו ולא היו כמו לפני עשרות שנים. ובראותי את יוסף בשנים אחרונות בעבודתו ונזכרתי לא פעם, על הזמנים שעברנו, פרק חיים במשותף תחת קורת גג אחת.

מספר ימים לפני האסון, בקרתי בבית החולים ובחרדה רבה, סיפרתי לכמה חברים על מצבו האנוש של יוסף, אבל בלבנו פעם זיק תקווה שהודות לעוז רוחו יידע להתגבר גם הפעם, אבל ככה רצה הגורל.

יהי זכרו ברוך

פרוכטר צבי