ציפורה אופק

                    אמא

אומרים שצדיקים מתים בשבתות וחגים, ואת אין ספק לא עשית רע בחייך לאיש.

עדינה היית ומופנמת, רגשות התקשית להחצין, ונשיקות – נשיקות ממש לא סבלת.ואני מה לעשות בדיוק ההיפך. פחות עדינה ורגשות מאוד מחצינה.

לא מעט התנגשנו על: 'למה את לא אומרת, תצעקי. תכעסי', ואת בשלך הכל בולעת לא אומרת, מתאפקת, תמיד בשקט ללא סערות, מרגיעה.

רק בתקופה האחרונה, כעסת, כעסת כל כך על מצבך על הגוף הבוגד, על שלא יכולת לזוז, על שהיית זקוקה לעזרה כה רבה.

ועלי, עלי כעסת יותר מהכול, איך את עומדת מהצד ולא עוזרת לך, לא נותנת את התשובות והפתרונות שכל כך התרגלת לקבל ממני.

נדמה לי שמכסת הכעס עלי בתקופה זו שווה היית לכל הכעס בכל שניתנו יחד.

אך מה לעשות אמא, לא הצלחתי, שלא תסבלי, לא עמד לי הכח לקצר את חיך. רציתי אותך עוד קצת, עד שכבר ממש ביקשת את הסוף.

נאחזת בחיים, כל כך רצית לחיות, 'ללכת לחברים כמוך', אמרת לי,"אני רוצה לראות קצת צבע לא רק אפור". ובעיקר התלוננת שמשעמם לשבת כל היום על כסא.

ואת, הרי תמיד בתנועה, בישלת משהו, בנית משהו כפי שהיית אומרת.

נדמה לי שיותר מכולם, שמעתי אני על הבית שלך בפולין אולי התרכחת והרגשת שאפשק לספר ולהתחלק בצער, על הבית שנלקח בחטף, על סבא וסבתא שמתו, ואת, את לא חזרת לחפש אותם.

כשבקשתי ממך לא לצום לפני כמה שנים, כי כבר נחלשת אמרת לי שאת מוכרחה לצום כי לא חזרת לחפש את אבא ואמא.

מעט מאוד שמענו ממך על הצער, יותר שמעתי על הדברים היפים בבית שלך שם, הבית על יד הנהר, בית הכנסת וסבא שהיה מביא אנשים עניים לסעוד על שולחנם.

אבל עם השנים הפכת עצובה יותר וכואבת, ועם מותו של אבא הרגשתי שהאופטימיות נעלמה והשמחה והחום של אבא, שכמו האירו עלייך וחזרו ממך,נעלמו. עם מותו לא נשאר לך דבר, הלכת ודעכת ונשאר רק מקום לכעס ולמרור.

עם הכל נאחזת בחיים ולא עזבת, עד שהבטחנו לך שאנחנו נסתדר ואת יכולה לעזוב. ואולי, אולי תפגשי את אבא, והשמחה תהיה גדולה, כי זוג כמוכם הוא זוג משמיים.

נוחי לך אמא בשלום, עכשיו כבר לא יכאב.

ואנחנו, אנחנו נמשיך להתגעגע למה שכבר לא יחזור.

                                  סבתא

אני חושב שאחת הסיבות לכך שקשה לי לקבל את העובדה שאת כבר איננה,היא שתמיד היית בשבילי אלוהים, והרי אלוהים לא יכול למות.

ואפילו שטני יודע שהמוות גאל אותך מייסורייך, כשהבטתי בך שוכבת המיטה ללא רוח חיים, קיוויתי שאולי בכל זאת תקומי.

כאב לי לראות אותך בתקופה האחרונה, גססת אל מותך, נאבקת במוות במלחמה שמראש הייתה אבודה, עד שהובסת.

רציתי שתדעי שהיית הסבתא הכי נפלאה בעולם, מעבר לעוגות הטעימות והבית החם, ידעת תמיד להקשיב, והאמונה האינסופית שלך והנחישות של דבריך הצליחו

לגרום לי, גם ברגעים הכי קשים, להאמין במחר.

הייתי איתך תקופה ארוכה, בין העליות והירידות, בבית ולבסוף גם כשהגעת לבית האבות. רציתי להיות שם בשבילך כמה שהייתי יכול, אבל עקשנית היית מאז ומעולם, וסירבת שאחרים יסובבו את עולמך רק בשבילך.

לפני כמה חודשים, טרם המסע לפולין, כשישבתי ודברתי איתך על העבר שלך וניסיתי שלא לחפור יותר מדי בפצעים הכואבים, סיפרת לי בקושי,במילים עמוסות דמעות איך המציאות האכזרית של אותם ימים הכריחה אותך לעזוב הכל ולהשאיר

את הבית החם שכה אהבת מאחור, וללכת אפילו בלי להספיק להגיד שלום.

רציתי שתדעי,

את הגיבורה שלי סבתא, ואני מעריץ אותך על הכוח שתמיד היה לך להחזיק מעמד והמשיך הלאה לקחת לימים טובים יותר. ליבך נשבר לאלפי רסיסים כסבא מת, ואיש מאתנו לא הצליח לאגד מחדש את השברים. ביקשתי שתפסיקי לייחל ליום מותך אבל הבנתי לכאבך.

ועל אף הכל, על המכה הזו לא הצלחת להתגבר ואט אט הלך ודעך אורך והוא הצליח לשרוד על אש קטנה זמן רב, עד שהרגשת שכבר אינך יכולה. עכשיו את מבינה, סבתא, למה כל כך קשה לי להאמין שאנשים כמוך יכולים למות… ואולי

הם בעצם לא מתים, כי זיכרונם מהדהד לעולמים בליבם של אלו שנותרים בחיים.

תודה על אלפי זכרונות נפלאים באהבה ושלך לעולמים,

עמר

ציפי מספרת

שלום יעקב,

ביקשת שאכתוב כמה מילים על העלייה שלי, שאלת איך הגעתי להכשרה.

ובכן אצלנו היה בית מאוד ציוני, למרות המקצוע של אבא , היינו 8 ילדים ובהם כל תנועות הנוער שרק היו – החל מביתר, השומר הצעיר, החלוץ וגורדוניה .

אני הייתי ב'גורדוניה'. מגיל מעיר היינו אוספים כסף לקרן קיימת, בשבילי הדרך לארץ היתה בטוחה ומוגנת, מה גם ששני אחי יצאו להכשרה לפני, ואני למרות היותי אשה, אבא השלים עם הרעיון. ובגיל 18 יצאתי מהבית להכשרה.

דרך העלייה שלי היתה קצת חדשה, עזבנו את פולין עם פרוץ המלחמה – 1939

וכמובן שכל הדרכים היו סתומות, אז היינו בים 5 שבועות עד שכולנו הגענו לחוף.שלוש פעמים ניסו ניסו להתקרב לחוף, ירו עלינו האנגלים והרגו שני מעפילים. בינתיים פרצה מחלה ושנים מתו בדרך, בקיצור זכינו סוף, סיוף לרדת לחוף ויש לציין את ההתלהבות של אלפי תל אביים שבאו לעזרתינו.

חלק מהמעפילים הצליחו לחמוק מהאנגלים ואני בתוכם, כי ירדנו רחוק בים על סירות.

כזאת היתה העליה על "תייגר – הול".

צפורה אופק

11.11.84