ציפי שטפנסקי

10/02/1945 - 13/06/2006

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז שבט התש"ה

תאריך פטירה: י"ז סיון התשס"ו

שם האב: מורדכי

שם האם: נחמה

ארץ לידה: ישראל

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שלמה שטפנסקי

ציפי (צפורה) שטיפנסקי

בנות שתיים, ציפי ודבורה, נולדו לנחמה לבית לוי, בת ירושלים, ולמרדכי אדלמן, אחיות צעירות לחייא – תאומות ראשונות ברמה.

והזמן- אוקטובר 1945, טרם מלאה חצי שנה לשוך מלחמת העולם, העם היהודי עוד מלקק את פצעיו, וכבר נובטים נבטי חיים באדמה החרוכה- ודור חדש נולד.

ציפי גדלה ברמת יוחנן בחברת בני גילה, מהגן אל בית הילדים ובית החינוך בגוש זבולון. היו אלה ימי החינוך המשותף בשיא תפארתם: לינה משותפת בלילה, בית הספר ביום, ושעות בין הערביים- זמן למפגש עם ההורים, לטיפוח אינטימיות משפחתית. בכתה ו' החלה כיתר בני הקיבוץ לעבוד במשק הילדים- להתחנך לחיי עבודה. דומה כי רוח הימים ההם הותירה בה, בציפי, חותם והיא שעשתה אותה, אדם חרוץ כל-כך, מסור לעבודתו ללא גבולות וממעט לבקש לעצמו.

בת 12 כבר טעמה ציפי את טעם היתמות- אבא מרדכי מת בבחרותו, ואמא נחמה שנותרה לבדה, מחנכת בחסד ובעלת נשמה יתרה, גידלה את ילדיה באהבה אין קץ תוך היותה כאם לחניכי חברת הנוער "ניות" ומורה לדורות של תלמידים ברמה.

בסיימה את חוק לימודיה בבית החינוך בגוש זבולון, התגייסה ציפי לנח"ל. בתום שירותה הצבאי יצאה לשנת שירות בקיבוץ גבים, ולאחריה שבה למשק. ב­­-1972 יצאה אל העיר הגדולה תל-אביב, שם פגשה בשלמה. ב-1975 נישאו וב-1976 נולד אורן, בכורם. ב-1980 שבה המשפחה לרמת יוחנן, כאן גדלו לתפארת ארבעת הבנים. וציפי- הילדים והבית מרכז עולמה. תומכת, מלווה ועוטפת כל אחד מהם בגדילתו, מטפחת בית שיהיה נקי, יפה ונעים עבורם, והם, ממרום גובהם- מעריצים את אמא, משיבים לה באהבה גדולה. וכשאורן נישא להילה- היא המאושרת באמהות, וכשנולד לה דולב, נכד ראשון- התמלא לבה נחת.

במרוצת שנותיה ברמה עבדה ציפי בעבודות מעבודות שונות, ובכל אחת מהן מתמסרת ללא גבול, לוקחת אחריות: היתה אם בית בחדר האוכל, ניהלה את מחסן הבגדים, עבדה בבתי הילדים למן בית התינוקות ועד גיל בית הספר, בכל-בו ובמרכולית. ב-1990 יצאה ללימודי קוסמטיקה ורבות מנשות המשק זכו תחת מגע ידיה המלטף לשעה של נחת. בד בבד שימשה מרכזת ועדת בריאות, חברה בועדת חו"ל ומרכזת ועדת הקליטה. לא בוחלת בשום עבודה, אין עבודה שקשה מדי, משכימה קום עם הציפורים, הראשונה להגיע אל המרכולית והאחרונה לצאת.

ציפי, כל הליכותיה פשטות, לא משנה סדרי עולם, לא נושאת במשרות רמות, ובכל זאת קרובה ומקרבת. המסירות האינסופית, האמהות העוטפת שידעה להעניק לא רק לילדיה שלה, הם שעשו את מותה אובדן אישי לרבים כל כך.

כשחלתה, ניהלה ציפי מאבק עיקש, אמיץ וממושך על חייה ועמה המשפחה כולה. עד אשר הכריעתה המחלה והיא בת 60.

 

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • תעודת זהות

    ציפי שטפנסקי

    בת נחמה ומרדכי אדלמן

    נולדה כ"ה בתשרי תש"ו, 2.10.1945

    ברמת יוחנן – ישראל

    אחות לחייא ולדבורה

     

    נשואה לשלמה

    אמא לאורן, גונן, דותן ושרון

     

    נפטרה י"ז בסיון תשס"ו, 13.6.2006

    בת 60 במותה

  • אמא נפלאה – שלמה

    אמא נפלאה – שלמה

    "אמא נפלאה", כך כתוב על צג הפלפון שלך. גונן הוא שכתב לך כך, כשביקשת ממנו לכתוב את שמך, על מנת שתוכלי לזהות אותו.

    גונן לא כתב: "ציפי" או "שטיפנסקי" אלא "אמא נפלאה". שתי מילים אשר ביטא גונן כדי לומר לך, מה הוא ושלושת אחיו מרגישים כלפיך.

    כשאורן נולד היית הכי מאושרת בעולם: את שטיפלת בילדים של אחרים נתת את נשמתך והנה יש לך ילד משלך, זה היה חלומך. לימים נולדו גונן, דותן, ושרון ואת גידלת אותם לתפארת.

    ציפי שלי, 31 שנות נישואים שהכילו את הרגעים היפים ביותר בעולם. לא שלא היו לנו ריבים וויכוחים, אבל האהבה, הכבוד האחד כלפי השני, היו תמיד בינינו.

    הילדים היו מרכז חיינו, מרכז האושר שלנו.

    ציפי שלי, שעזרת לכל כך הרבה אנשים, שנתת להם את כולך , בכל כך הרבה אהבה, בכל כך הרבה חכמת חיים, ובלי לבקש לעצמך דבר. כולך צניעות, שקט.

    כמה אהבו לבוא אליך לטיפולי קוסמטיקה: חברות, ילדים. כמה הרגישו כולם נוח לפנות אליך בבקשת עצה, לשתף אותך, ואת תמיד התייחסת לכולם בכבוד, במאור פנים, בגובה העיניים, בדיסקרטיות.

    אני נזכר בשירו של בועז שרעבי: "לתת את הנשמה ואת הלב, לתת כשאתה אוהב". כמה מבטא משפט זה את כל כולך: אשה שנתנה כל כך הרבה וכל כך מעט בקשה לעצמה.

    ומה ביקשת?

    כוס קפוצינו מידי שבת בבוקר: "אבא'לה, תעשה לי קפוצ'ינו, אני כל כך אוהבת קפוצ'ינו", ואני הייתי מאושר שסוף סוף גם אני יכול לתת לך משהו.

    ובטיולים שלנו מדי שבת לפרדס, הייתי מקלף לך פומלה ומגיש לך. אלה היו ההנאות

    שלך והרגעים היפים כל כך שלנו.

    11 שנים הייתה כל המשפחה מגויסת לצבא ההגנה לישראל. בן אחר בן ליווינו בשירותם הצבאי. כששרון, צעיר הבנים, השתחרר כתבו לנו הבנים "תעודת שחרור": בקשו להודות על הדאגה התמידית, החדר שהיה מדוגם למסדר כשהיו חוזרים לחופשה, התמיכה והידיעה שבשבת שלא יוכלו להגיע הביתה בטוח שנגיע לכל מקום בארץ לבקרם.

    ואת ציפי שלי, ברכת את הבנים שלנו, במסיבה שערכנו כששרון השתחרר וכתבת לבנים על החששות, החרדות, הדאגה והלילות שהיו קשים כל כך, וההקלה הגדולה שהשנים הקשות האלה מאחורינו.

    הבדיקות האחרונות לא היו טובות, קיבלנו את הידיעה הנוראה מכל. ימים של חרדות עברו עליך: מה יהיה? לוקמיה זו אחת המחלות הקשות וכמעט אין לה מזור. צריך למצוא תורם מתאים. כשהתברר שדבורה, אחותך התאומה, נמצאה כתורמת מתאימה ב100% שמחנו עד אין קץ. האופטימיות חזרה אלינו. התברר שזה נדיר שיש תורם בכזו התאמה.

    כל הטיפולים עברו בשלום וחשבנו, אני ואת, שהכל יהיה בסדר. כל המשפחה התגייסה לשבת לידך, לתמוך בך עד שהתהפך הכל עלינו. חלה הרעה במצבך, היתה הידרדרות מהירה ובלתי מובנת לנו, למשפחה ולרופאים.

    אשתי היקרה, כולנו מתגעגעים,אליך מאד מאד. הכאב על האבדן הוא נורא.

    נשמור אותך בליבנו,

    אוהבים אותך: אבא, הבנים, הבנות והנכד.

  • לאמא מהילדים

    אמא

    כבר כמה ימים אני מנסה עם דמעות בעיניים לכתוב לך את כל מה שרציתי להגיד לך.

    זה פשוט לא נתפס למה אני מדבר עליך בלשון עבר ולא יכול להגיד לך הכול ישר בפנים.

    החודשיים האחרונים שעברו עלינו היו מאד קשים. אבל את לאורך כל הדרך לא ויתרת ולימדת אותנו איך נלחמים.

     אני זוכר כשהוצאתי אותך מבית חולים והגענו הביתה, היינו כל כך מאושרים שכל המחלה הנוראה הזאת מאחרינו ושאפשר להתחיל חיים חדשים. אבל בבת אחת קרה הנורא מכל, ועכשיו את לא איתנו, אנחנו פשוט לא מאמינים.

    אימא'לה שלנו  אנחנו כבר כל כך מתגעגעים, אנחנו רוצים שתחזרי אלינו ונמשיך לחיות את החיים שאליהם היינו רגילים.

    אנחנו כל הזמן נזכרים בעוגות שהיית עושה לנו בכול האירועים, ותמיד בכול יום הולדת היית מקפידה בנוסף לכול המתנות לקנות לנו טבלת שוקולד עם אגוזים.

    ובימי חמישי – איך היינו באים כולם לראות איתך את "מכבי" משחקים, ואחרי כל סל שלנו היית פשוט בעננים, ומרוב צעקות ושירים השכנים היו נכנסים למקלטים.

    איך היינו חוזרים מהצבא והחדר שלנו היה עומד למסדר אחרי שניקית וסידרת אותו כדי שנהיה מאושרים.

    ואם שבת היינו נשארים, ידענו שלכל מקום בארץ את ואבא תבואו כדי להיות  איתנו, כדי שחס וחלילה לא נשאר בודדים ורעבים.

    אבל אימא, מעל לכל אנחנו זוכרים ועדיין מרגישים מאד את אהבה הגדולה, את המסירות והאכפתיות, בה גידלת אותנו כל השנים.

    הזוגיות שהייתה לך ולאבא זה דבר שלא רואים הרבה. הייתם הרבה יותר מאשר בעל ואישה, הייתם ממש חברים.

    ואיזה סבתא גדולה את היית, כל פעם שדולב רק חייך היית אומרת: "אבא'לה, כזה ילד עוד לא ראיתי", וישר רצה לספר לכל החברות שלך מה הנכד הגאון שלך עשה היום.

    אתמול נסענו כל האחים לשדה התעופה להביא לך את שרון, אחינו הצעיר. עכשיו שוב כל הבנים ביחד כמו שתמיד אהבת לראות.

    תדעי לך, שאנחנו מבטיחים להיות חזקים ולשמור על אבא כמו שאנחנו יודעים.

    יש לנו עוד כל כך הרבה דברים להגיד לך ולספר, אבל, אנחנו נמשיך לעשות את זה ביחד במקום אחר, כי אנחנו מאמינים שאת עדיין איתנו ושלא תעזבי אותנו לעולמים.

    אמא אנחנו אוהבים אותך מאד ומקווים שלפחות עכשיו את קצת נחה אחרי כל השנים שבהן היית רצה ודואגת לכל העולם מלבד לעצמך כמובן.

     

    מאיתנו כל הילדים:

    אורן, גונן, דותן, שרון, הילה, שירלי, אולגה וכמובן דולבון הקטן.

     

     

     

     

     

  • מירה גלעד – חוט של חסד משוך

    חוט של חסד משוך היה ממך – מירה גלעד

    חוט של חסד משוך היה ממך ציפי,  לכל זולת, בנתינה מתמדת: ייפית  בחום, באהבה, במסירות והענקת מטובך לכל. כל פנייה נעתרה לאלתר, בחיוך וברוחב לב. כל  מזדמן למרכולית, לא יצא ממנה אלא כשמלוא צרכיו בידו. תמיד במאור פנים ובמתן שירות מקסימלי.

    קרן אור היית לסובביך.

     תמיד הקדמת בברכת שלום. כהרגלך הקדמת להגיע למרכולית, כמעט קודם יקיצת החמה, קודם להשכמת החברים הזדרזת להגיע לעבודה, קלת רגלים, זקופת קומה, תמירה , ושלל ניחוחות בושם דבקו בך וכשובל נכרכו סביב נתיב הליכתך.

    כולם  דרשו בשלומך,עת נלקחת לבית החולים ולא הרפו משלמה ומהילדים בניסיון לדלות כל פירור מידע אודותיך, שעה שנלחמת על חייך, בכוחות שהלכו ונדלדלו. מלאי תקווה, תפילה ואמונה היינו, שאבנו  עידוד דווקא ממך-את נסכת בכולם תקווה שיהיה בסדר,  ואנו היינו בטוחים שאין מי שיוכל לך.

    עתה נותרו יתומים ארבעה בנים ושלמה, שליווך בדאגה מתמדת,במסירות, באהבה,   באמונה ובתקווה שנגוזו.

    אלוהים

    חוס על הבנים שכואבים, ודואבים ובוכים בדממה, בצנעה, בתוכם, בינם לבין עצמם על חסרון אמם,  על הריק שהותרת.

    תן להם הכוח לכאוב ולא להישבר, להתגעגע ולהמשיך, לחיות ולזכור, ולהנות מזיו העולם כפי שרצתה ציפי , פתח להם שער להיחלץ מהיגון, למלא ביתם, למלא החלל שהותירה במשפחה.

    עתה ציפי,גופך משוחרר מייסורים ואנחנו אסורים בגעגועים אליך.

    מקוים שהשלווה דבקה עתה דווקא בך, וניתנה לך מנוחה.

    לכולנו מאד תחסרי

  • לאמנו היקרה

    לאמא שלנו היקרה

    רצינו לנצל מעמד זה, כדי לספר לכולם כמה דברים על האימא הכי מיוחדת בעולם.

    אמא שלנו כמו שכולם יודעים קמה מוקדם,

    כי אצלה המרץ לא נגמר לעולם.

    שותה קפה של בוקר, את הבית מנקה ועוד לפני ששמים לב כבר המרכולית פתוחה ויאללה לעבודה…

    כל היום רצה, מסדרת, את כולם היא מדרבנת ורגע לא יושבת בקיצור אמא שלא נגמרת.

    אבל חוץ מעבודה אמא היא גם חברה טובה. בכול בעיה ושאלה תמיד נקבל עצה מועילה.

    ולא תאמינו כמה אנשים עולים לרגל אליה עם בעיות ומקבלים תשובות.

    ועוד לא הזכרנו כמה אימא שלנו חזקה.

    בכול זאת לגדל 5 בנים זאת לא משימה קלה וכמו שאתם רואים היא עמדה בה בהצלחה רבה.

    אמא שהראתה לסרטן מאיפה הדג משתין ומי ששמע שהיא חולה פשוט לא יכול להאמין,

    שלמרות כל הכאבים והטיפולים היא לימדה אותנו איך נלחמים ולא נשברים.

    אמא שלנו היא ספורטאית חוץ מהליכות בקצב מאד מהיר,

    כל יום חמישי נשמע בכל הקיבוץ קול עידודה האדיר.

     אחרי כול סל של היריב היא אומרת נו זה לא בשבילי,

     אבל אז "מכבי" קולעים, ומיד מתחילים השירים והריקודים.

    וכמובן, לא נשכח לספר, כמה אימא שלנו צנועה,

    תמיד תחשוב על האחר אף פעם לא על עצמה.

    ניתן להוסיף עוד אין ספור דברים טובים,

    אבל, נסתפק בכך  שתדעי לך שאותך אנחנו מאד אוהבים,

    יכולים לאחל לכולכם אמא כזו, אמא מהסרטים…

    אז הגיע הזמן קצת לנוח בגיל 60 ( כן בטח.. על מי אנחנו עובדים?)

    ליהנות עם הנכדים (אנחנו מבטיחים שזה יהיה ברבים)

    ובכלל מהחיים.

    שתדעי הרבה בריאות וימים טובים,

    מאיתנו החברות, הכלות וכל הבנים:

    אורן גונן דותן שרון הילה אולגה שירלי וכמובן דולבון הקטן

     

     

     

  • לאחותי- דבורה

     

    לאחותי יקירתי!

    כשיצאתי לאוויר העולם חיכיתי לך ואת בוששת לבוא, רק לאחר שעה ארוכה החלטת להצטרף אלי.

    גם אם עברה שעה, את לי אחות תאומה ומאז לא נפרדנו.

    אחותי, קשה לי להסביר לאחרים מה זה אומר להיות אחות תאומה, זר לא יבין זאת. ואנחנו מבינות זאת יום יום, שעה שעה (דווקא בדברים הקטנים).

    כל יום מאז שהתאחדנו לפני כ – 60 שנה את איתי. לאורך כל הדרך הארוכה והפתלתלה שעברנו ועוברות יחד. ואם אפשר לומר שתינו יחד צוות מנצח אשר יכול לעבור את כל המכשולים וכמובן גם את הטובים שבחיינו.

    מה אוסיף ואומר מעבר לכך שאת אחותי, את חברתי הקרובה ביותר.

    אני גאה שיש לי אחות כמוך – נושמת ומרגישה אותך בכל רגע שחולף.

    אחותי היקרה, שמרי על משפחתך המקסימה ובעיקר על בריאותך ושנוכל עוד הרבה שנים לחגוג ימי הולדת ולהיות האחת לשניה, עוד הרבה שנים טובות.

    אני תקווה שנוכל להפוך כל בוקר חדש לדלת פתוחה שדרכה יגיע יום טוב יותר מיום אתמול.

    אל ניתן לאתמול לכלות את היום, נשאיר למחר את המחר.

    אסיים באהבה אין קץ.

    ממני, אחותך

    נכתב ע"י דבורה ליום הולדתן ה – 60

    הוקרא על ידה  בלוויה.

     

  • נעצמו אז עיניך- ראובן עזריאלי

    צִיפִּי

    שׁוֹקַעַת וְצָפָה, בֵּין יֵאוּשׁ לְתִקְוָה

    מוּצֶפֶת, טוֹבֶלֶת, בְּגַלֵּי אַהֲבָה.

    מִמֻּצְּבֵי הַיָּמִים בָּנִית לָךְ קַו

    אִם לֹא תוּבַס הָמַחֲלָה, לְפָחוֹת תְּעֻכַּב.

    בָּה לָחַמְתְּ עַל כָּל שַׁעַל, מִבְּלִי לְוַתֵּר

    מְצַפָּה, מֵעֵבֶר לַכְּאֵב, יָבוֹא יוֹם אַחֵר.

    גּוּפֵךְ שֶׁנֶּחְלַשׁ לֹא עָמַד לָךְ יוֹתֵר

    רוּחֵךְ, עֲדַיִן סֵרְבָה לְוַתֵּר.

    נֶעֶצְמוּ אָז עֵינַיִךְ אֶל חֹשֶׁךְ נִצְחִי

    גָּוְעָה הַתִּקְוָה, כִּי אַתְּ תְּנַצְּחִי,

    לֹא תֵּדְעִי עוֹד כְּאֵב, תָּם הַפֶּרֶךְ

    נֶעֱצַר מַסָּעֵךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ.

    פֹּה תָּנוּחִי

    כָּאן הָרוּחַ בְּצַמָּרוֹת אֳרָנִים מִסְתּוֹדֵד

    אוֹהֲבַיִךְ בָּאוּ לְהִפָּרֵד.

    13/6/06