"משוחררת אַת,  משוחררת"! – פרידה מקרול מלמד / נורית פיינשטיין

"הַאַתָּה הוּא הַקֵץ? עוֹד צָלוּל הַמֶרְחָב

עַרְפִלֵי הַחַיִים עוֹד רוֹמְזִים מֵרָחוֹק,

עוֹד הַשַּׁחַק תָּכֹל וְהַדֶּשֶׁא יָרֹק,

טֶרֶם סְתָו.

אֲקַבֵּל אֶת הַדִּין, אֵין תְּלוּנָה בִּלְבָבִי,

הֵן אָדְמוּ שְׁקִיעוֹתַי וְטָהַר שַׁחֲרִי,

וּפְרָחִים חִיְכוּ בְּצִדֵּי נְתִיבִי

בְּעָבְרִי".

כמו רחל המשוררת בשעתה, שכתבה את השורות הללו, חיה גם קרול למן הרגע שבו אובחנה מחלתה הקשה, בידיעה כי זמנה קצוב וקצר מועד. כמתבוננים מן הצד נע ודאי מנעד התגובות של רבים מן היושבים כאן עם ההיוודעות למצבה בין תהיות על גורל וגזרותיו לבין רגשות רחמים. לא כן, קרול עצמה. איש מאיתנו אינו בוחן כליות ולב, אך ככל שניתן היה להתרשם מן המפגשים עמה, התמודדותה עם רוע הגזרה שניחתה עליה התאפיינה ובראש וראשונה בקבלה מוחלטת של הדין. לצד זאת, נראה היה, באופן פרדוכסלי אולי, כי ככל שאזלו כוחותיה, כך נתמלאה בתאוות חיים, ברצון להשתתף בהם כל עוד ניתן, בהכרת הטוב על היש ובהוקרת כל גילוי של תשומת לב, סיוע ואמפטיה.

ברגע הפרדה העצוב הזה מקרול קשה להימנע מן המחשבה שעל אף חיינו המשותפים בקהילה צפופה, כה מעט אנו יודעים איש על רעהו, קל וחומר על אנשים כקרול שפרק חייה הראשון עבר עליה בצדו האחר של הגלובוס ואילו כאן, במידה רבה, לא היתה אישה של פרהסיה וביתה היה לה מבצרה. מה עצוב הוא שרק עם הסתלקותה מובא סיפורה ברבים.

קרול נולדה בשלהי 1950 בקייפטאון, דרום אפריקה, אחת מארבעת ילדיהם של ראלף-רפאל ולילי פורמן, חייט ועקרת בית יהודים שמוצאם באנגליה. כיהודיה בארץ זרה התגבשו זהותה והשקפת עולמה בשלושה מחוזות: בית הוריה, בית הספר ותנועת הנוער, והשילוב ביניהם הוא שסלל בסופו של דבר את דרכה בחיים. היא למדה בבית ספר ממשלתי שבו, לדבריה, לא קיבלה "שום חינוך יהודי מלבד חגי ישראל"; את אופיו של בית הוריה הגדירה כ"רפורמי-קונסרבטיבי נוסח ארה"ב"; ואילו את השקפת עולמה הציונית ייחסה לפעילותה מגיל צעיר בתנועת הנוער הציונית "הבונים". על כל אלו יש להוסיף את העובדה כי השנים שבהן גדלה קרול בדרום אפריקה היו שנות האפרטהייד וההפרדה הגזעית. הוריה, כך סיפרה, התמידו בהצבעתם למפלגה פרוגרסיבית שהיוותה אופוזיציה למפלגת השלטון, תמכה בקידמה והתנגדה לאפליה, ואילו את השקפתה שלה הגדירה כ"ליברלית ונגד גזענות כלפי השחורים".

בסיימה את לימודיה בבית הספר, השתלמה קרול בקולג' במזכירות ושימשה כמזכירה במשרד עורכי דין. לישראל ולקיבוץ הגיעה כתיירת, כחלק מטיול שערכה באירופה. אחרי חודשיים שבהם היתה מתנדבת ברמת יוחנן, הצטרפה לאולפן ולמדה עברית אצל המורה אביטל רייזנר. בתקופה זו הכירה את הלל מלמד, בן הקיבוץ, ועד מהרה הם נישאו ובנו את ביתם ברמת יוחנן, כאן נולדו ילדיהם: נתן, אלון ותמי.

בתקופת ארעיותה כאן, טרם הטלת העוגן, התנסתה בעבודה בחדר האוכל, במכבסה ובבננות. בהמשך השתלבה לכ-15 שנים בעבודה בגיל הרך, שבמהלכן אף השתלמה בקורס החד-שנתי למטפלות באורנים. בשנים הבאות עבדה כספרית במספרת הקיבוץ וכמחסנאית במחסן הבגדים, כולל תקופה שבה ניהלה אותו.

לא קלה היתה לקרול, כך על פי עדותה, ההסתגלות לחיי הקיבוץ וההשתלבות בהם. הבטים רבים של החיים המשותפים היו קשים וזרים לה, ועם זאת היא העריכה והוקירה צדדים אחרים שלהם. גם למידת השפה העברית היתה עבורה אתגר שעליו, כך לתחושתה, לא התגברה עד תום.

בה בשעה, הכבידו עליה הגעגועים המתמידים ליקיריה שמעבר לים. ככלל, ניתן לומר כי משעה שעזבה את בית הוריה והיא בת 20, המרחקים והכמיהה לרחוקים היו מוטיבים חוזרים ומשמעותיים בחייה, הן כבת וכאחות, והן, בשנים מאוחרות יותר, כאמא וכסבתא. והמרחקים הללו, לא היו כאלה שניתן לגשר עליהם במחי טיסה קצרה, ובביקורים הדדיים שניתן לקיימם בתדירות גבוהה יחסית. תמיד נדרשו לה נסיעות ארוכות לקצוות תבל וחצייה של יבשות וימים, על מנת לפגוש את הוריה ושניים מאחיה שבדרום אפריקה, את אחיה הנוסף שבארה"ב ואת אלון ומשפחתו שבדרום אמריקה. שמחה גדולה הסבו לה עליית אחייניתה ומשפחתה ארצה לפני מספר שנים והצטרפות אחותה אליהם, זמן לא רב לפני שהתרגשה על קרול מחלתה. כמה חבל שלא ניתן לה להנות מן האיחוד המשפחתי הזה זמן רב יותר…

ואולם, את השמחה והנחת הגדולות ביותר הסבו לקרול שלושת ילדיה ושבעת נכדיה. קשורה היתה בעבותות לחמש בנותיהם של תמי ויהב והדבר שחשוב היה לה ביותר בתהליך תכנונו של ביתה החדש היה שיתאים לאירוח תדיר שלהן, שיוכלו לשהות במחיצתה, לבלות וללון בקרבתה ככל שרק תחפוצנה. חזרתו של נתן לקיבוץ בשנה שעברה כשהיא כבר חולה, הסבה לה אושר רב והיא הוקירה עד מאוד את נכונותו ויכולתו להיות לה לעזר ולמצוא עבורה פתרונות מתאימים ככל שפחתו יכולותיה והיא נעשתה תלויה בסיוע. בחודשים האחרונים, הקשים כל כך, אי אפשר היה שלא להתפעל ממסירותם תמי ונתן לאמא שלהם, מן החמלה שבה טיפלו בה ומהתמדתם שלא להשאירה ולו ליום אחד לבדה, ומנחישותו של אלון להגיע ארצה פעם ועוד פעם, נאמן לשיעור שלמד מאמו, שאין מקום שהוא רחוק מדי לקיום מצוות כיבוד הורים, אפילו לא פרו.

קרול יקרה, "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו", כתבה זלדה. לך בחרו הוריך שם שמשמעותו המילולית היא "אדם חופשי". למרבה הצער, אחרית ימיך עברה עליך כשגופך הולך ונכבל בעבותות של מחלה אכזרית וכשנשמתך החופשיה כלואה בגוף שלא יכול עוד להענות לה. עכשיו, כפי שכתב יהודה עמיחי, אַת משוחררת. "…משוחררת מן הַּגוף/ ומשוחררת מן הנפש ומן הַּדַּם שהוא הנפש,/ משוחררת מֵרצונות/ ומשוחררת מִפחד פתאום […] / משוחררת מִכָבֹוד ומשוחררת מן הבושה/ משוחררת מִתקווה ומִיֵאּוש ומֵאֵש ומִמַּיִם, / […] / משוחררת אַת,  משוחררת"!

מי יתן שתמצאו גם אתם, נתן, אלון, תמי, דון, הלל וכל המשפחה, הקלה ושחרור מן החוויות הקשות של התקופה האחרונה והמייסרת בחייה של אמא-סבתא ומן הדאגה המתמדת, על מנת שתוכלו להיאחז בזכרונות הטובים מן השנים הטובות ולמצוא בהם מרפא ונחמה.

שלום בפעם האחרונה – אלון

אמא,

לפני שלושה ימים קיבלתי  את שיחת הטלפון שקיוויתי שלעולם לא אקבל, עליתי על הטיסה הארוכה ביותר בחיי, טיסה שלא רציתי שתיגמר לעולם כי לא רציתי להגיע לרגע הזה ולהגיד לך שלום בפעם האחרונה.

אבל מאז שגילו שיש לך את המחלה הארורה הזאת, את לימדת אותנו ונתת לנו דוגמה שגם ברגעים הכי קשים יש נקודות אור ויש על מה להודות.

אני רוצה להגיד לך תודה על הכל, על זה שגם ברגעים הקשים כשדיברנו בטלפון או כשהגעתי לביקור תמיד נתת מילת עידוד, אמרת שקשה אבל מטפלים בך טוב ואת בסדר.

רוצה הגיד לך תודה על כך שכמעט תמיד הצלחנו לצחוק ולמצוא את הטוב, גם כשלא היה כל כך טוב.

תודה לך על כך שלמרות המרחק תמיד שמרת על קשר  עם יאיר ומעיין, זה מאוד חשוב להם, יאיר רצה מאוד לבוא עכשיו אבל זה לא הסתדר, אני מאמין שאת מבינה.

תודה לך על כל רגע שעברנו ביחד, על השיחות, על העצות , על זה שצחקנו על החיים למרות שהחיים לא תמיד מצחיקים.

תודה אמא, תודה על זה שנתת לי חיים ושתמיד עשית ככל יכולתך שאלו יהיו חיים טובים.

אמא, את זוכרת שדיברנו הרבה על החשיבות להתמקד בדברים שאנחנו יכולים לשנות ולא במה שאנחנו לא יכולים לשנות. המחלה לא היתה תלויה בך, אי אפשר היה לשנות אותה, אבל הדרך שלך לקבל אותה, להתייחס אליה, להסתכל אליה, כן הייתה תלויה בך וגם בנו ואני חושב שעשית את זה בדרך הכי טובה שאפשר, למרות שלא היה פשוט בכלל.

אני  אומר תודה גם על הדברים הטובים שקורים לנו וגם על הפחות טובים והיותר כואבים.

זה חלק מהחיים.

כי בעיקר ברגעים הכי קשים שעוברים עליינו חשוב שנשאל את השאלה הנכונה, לא למה זה קורה דווקא לנו, אלה לשם מה זה קורה דווקא לנו. לא תמיד אנחנו מוצאים את התשובה באותו הרגע ולא תמיד מצליחים להבין, אבל אני מאמין שהחיים לא שמים בפנינו מכשולים שאנחנו לא יכולים לעבור.

לסיום אני רוצה להודות לכל מי שעזר, שנתן ידו בכדי שלאמא יהיה קצת יותר פשוט , קצת יותר נוח, קצת יותר איכות חיים. אני יודע שיש הרבה מאוד אנשים שדאגו מאוד לאמא, שבאו לבקר, לראות במה אפשר לעזור, מה חסר, ואני לא לוקח את זה בתור משהו מובן מאליו ואני יודע שזה היה מאוד משמעותי לאמא, תודה רבה לכם, מכל הלב.

אמא יקרה ואהובה שלי – תמי

למרות שידעתי והבנתי שהרגע הזה מתקרב, עדיין קשה ללב לשאת את הכאב.

התקופה האחרונה הייתה מאתגרת לכולנו ולמרות זאת את היית חזקה ואופטימית והתמודדת בגבורה עם המחלה. המשכת לחייך כל עוד יכולת וכל פעם שהייתי שואלת אותך אם עוד יש לך כח להמשיך או שמספיק לך, היית מסמנת לי עם האצבע שהכל בסדר ושאת עדיין רוצה להישאר פה איתנו. עם הזמן גופך נחלש וכבר לא הצלחת לסמן לנו מה את רוצה. שאלתי אותך שאלות רבות ולא הצלחתי לקבל תשובה. נאלצנו לקבל החלטות לא פשוטות ובאמת שניסינו לעשות הכל כדי להקל עלייך כמה שאפשר. סליחה אם עשיתי משהו שפגע בך או הכאיב. כל כך לא הגיע לך לסבול ולסיים כך את חייך.

אני מקווה ששמעת את כל הדברים הטובים שאמרתי לך. מקווה שהרגשת שאני מעסה לך את הרגליים, מלטפת לך את המצח ומחזיקה לך את היד. רציתי להיות לצידך, ללוות אותך ולתמוך בך כמו שאת תמכת בי בכל דבר שעשיתי. תמיד פירגנת לי על העשייה שלי, על ההורות שלי, על הזוגיות עם יהב, העבודה והלימודים. תמיד אמרת לי כמה אני טובה בהכל. מי יגיד לי את כל זה עכשיו? מי יתמוך ויאהב וימלא את החור שנפער?

את היית אישה עם לב פתוח, עם אהבת האדם והעולם. ביתך וליבך היו פתוחים לכולם. מזמינה, מארחת, פותחת שולחן, מכינה מטעמים ומספרת סיפורים. על כל אחד מהאנשים שפה היה לך משהו טוב לומר, מתעניינת בכולם ודואגת  שלאף אחד לא יחסר דבר. היית מאחדת ומקרבת לבבות, שמרת על חברות טובה עם אבא ומרים. מרים, תודה שטיפלת באמא כל כך יפה ומכל הלב.

אמא, היית מגיעה אלינו הרבה בחגים ובשבתות, אהבת את המפגשים המשותפים עם כל המשפחה של יהב, הכרת והתחברת לכל החברים שלנו. בימים האחרונים אני מקבלת הרבה הודעות מאנשים שמספרים כמה אהבו אותך, את השיחות איתך בשבילים. תמיד שמחה ומאירת פנים, מחייכת ואומרת דברי טעם על החיים.

היו לך חיים מלאים, עשירים וטובים. זכית לראות את נכדותייך גדלות ולבלות איתן שעות. תמיד התגאית בהן, כמה שהן טובות. פינקת אותן מכל הלב, שיחקת חיבקת רקדת איתן ושמחת לראות את כל היצירות שהן מכינות.

אתמול רומי שאלה אם נשב שבעה כולנו יחד. אמרתי לה שרק אני נתן ואלון נשב והן ימשיכו כרגיל. היא אמרה לי – אנחנו לא נמשיך כרגיל, אנחנו תמיד נזכור את סבתא.

זה כל כך נכון, אמא, תמיד נזכור אותך לטובה, את החיוך הרחב, הצחוק המתגלגל, הלב הפתוח, העיניים הטובות, האומץ והאהבה הגדולה שהבאת איתך לעולם.

תודה לך על הכל. עכשיו הגיע הזמן לנשמה הטובה שלך לנוח, להיפרד מהגוף ולהמשיך את המסע במקום אחר, טוב יותר.

אני אוהבת אותך מאוד ותמיד אוהב.

נוחי על משכבך בשלום.

לזכר אמא

יענקל'ה רוטבליט כתב בשירו על זו שבאה מאהבה, ונתן בה סימנים. לאמא שלנו אולי לא היו קמטים

בשמלתה או עשב בשערה, אבל האור על פניה, ושתי עיניה, העידו גם העידו עליה שהיא באה מאהבה.

לאורך ימי חייה, שלא היו קצרים, ועם זאת הסתיימו מוקדם מדי, רבים ורבות חוו את האהבה והדאגה

שהיא ידעה להעניק לכל אדם ואישה, ללא קשר לגילם, מוצאם, שפתם או דתם.

בגיל צעיר הגיעה אמא לקיבוץ, דרך מפגש מקרי בנמל בו עגנה הספינה שהביאה אותה לארץ מאנגליה,

אשר אליה הגיעה מדרום אפריקה, בה נולדה. תוך זמן קצר פגשה קיבוצניק צעיר ונישאה לו, אך רק

לאחר תקופה ארוכה של נסיונות לא מוצלחים נולד בנה הבכור. כדרכו של הקיבוץ דאז, התינוק עבר

לאחר מספר חודשים לבית התינוקות. אך מרוב אהבתה וגעגועיה, ולמרות ה"מה יגידו" של אותם ימים,

לקחה אותי אמא ל"חדר" של הורי עד שמלאו לי כשנה וחצי. ולמרות שהיה לה קשה עם התרבות שאליה

הגיעה, השונה מאוד מזו ממנה באה, היא דאגה להעניק לי, לאחי ולאחותי אהבה אין קץ לאורך ילדותנו

בקיבוץ, שלא הירבה אז בגילויי רגש עודף.

אמא עבדה לאורך השנים במספר ענפים – בחינוך, במספרה, במחסן הבגדים – ובכל מקום העניקה את

הטיפול והשירות הטוב ביותר, מתוך אהבה ואכפתיות לילדים ולחברים שלמענם עבדה, וכן לתפקיד

עצמו, שמעולם לא היה קטן או חסר חשיבות בעיניה.

עם השנים, אורחות הקיבוץ, והמדינה כולה, הלכו והתעדנו ואמא חשה יותר ויותר בנוח, ומצאה שמחה

ושביעות רצון ממקומה בקהילה. היא יצרה קשרים חברתיים חזקים וממושכים, לא רק עם הדומים לה,

דוברי האנגלית שבקיבוץ, אלא גם עם חברות נוספות ברחבי הארץ, שעל הקשר איתן הקפידה לשמור

ע"י שיחות, הודעות וביקורים הדדיים תכופים ככל הניתן.

אמא בצעירותה לא למדה לבשל, וחיי הקיבוץ השיתופי ודאי שלא תרמו לכישוריה בתחום זה. אך בשנים

האחרונות, עת יצאה לגמלאות ופיתחה שלל עיסוקים ותחביבים, היא החלה לחפש מתכונים ברשת

ולנסות להכינם, לעתים בהצלחה מפתיעה וטעימה. לא היה זה כדי להשביע את רעבונה או לענות על

טעמה באוכל, אלא בעיקר כדי להציע ולכבד את האורחות והאורחים שנהגה להזמין לבקר בביתה, וכדי

להביא ולשמח את נכדותיה הצעירות.

לפני כשנה וחצי אובחנה אמא עם המחלה האיומה. אך לאחר זמן קצר של קושי ועצב שאין מובנים מהם,

הרימה אמא את ראשה והתמודדה באומץ ובישירות עם האתגרים שהלכו וגדלו, יחד עם מצבה הגופני

שהחמיר בהדרגה. ראשית מקל, אז הליכון ובהמשך כיסא גלגלים, אמא קיבלה את השינויים והסתגלה

כל פעם למצב החדש, באופן שעורר אצלי פליאה, תפקדה ככל יכולתה ולמדה להיעזר באחרים.

כששוחנו על הכנסת עוזרת צמודה, שתגור בביתה, אמא שאהבה את פרטיותה ועצמאותה לא נעתרה

בקלות. אך כשנכנסה קטרין לביתה, הן נכנסו זו ללבה של זו לאחר זמן קצר. אמא דאגה לה והעניקה לה

מתנות, ובכל פעם שנפגשו לאחר פרידה של יום-יומיים הן התחבקו כחברות ותיקות. לא פעם באו לביתה

של אמא מבקרים, שבאו לתמוך ורצו לחזק, ובמו עיני ראיתי את השינוי בפניהם כששמעו את אמא

מספרת לא על קשייה, אלא על הישגיה למרות הקשיים, על הדברים הטובים שבחייה, על הספרים

שקראה ועל האושר שמסבה לה הקירבה לילדיה ונכדותיה שבקיבוץ. מתוך ישירות ומבחירה לראות את

הטוב והמשמח בכל מצב, היא נתנה דוגמה והיוותה השראה לרבים- במשפחה, בחוג החברים וגם בצוות

הרפואי שליווה אותה.

לאורך תקופה ממושכת נלחמה אמא בנפשה ובגופה בהחלשות הגוף, אך לבסוף המאבק בא לסיומו.

אמא יקרה, נשארת בזכרונם ובליבם של אנשים רבים שאהבת ושאהבו אותך. אזכור תמיד את פניך

המאירים, את עיניך היפות והטובות ואת אהבתך שאין לה סוף.

קרול,

היכרנו, למרבית הפלא, בפאב של הקיבוץ כששהית פה כתלמידת אולפן לעברית, לאחר עלייתך ארצה בגיל 20 , לבד וללא משפחה. מכאן התקדמו יחסינו והתחזקו כשבהמשך בשנת 1971התחתנו והקמנו משפחה.

לקח לנו כ 7 שנים של ניסיונות כואבים וקשים להביא ילדים לעולם, אבל כמה היה שווה לחכות כדי לקבל את מי שזכינו לגדל בהמשך.

חיי המשפחה שלנו היו מורכבים, במידה רבה בגלל הבדלי התרבויות בהן גדלנו והתחנכנו, וכמובן קשיי ההסתגלות המובנים שלך לחיים בקיבוץ עם כל המורכבות שלהם, אך הצלחנו לגשר על הפערים ע"י ויתורים והסכמות הדדיות עד שלצערי הגענו למסקנה שאיננו יכולים ורוצים להמשיך את הקשר הזוגי, והתגרשנו לאחר 19 שנה.

תמיד הערכתי את יכולת התרומה שלך לגידול ותמיכה בילדינו בכל שלבי התפתחותם, את היחסים הטובים שפיתחת עם החברים והחברות בקיבוץ, ההשתלבות בפעילויות של התארגנויות כאלה ואחרות עם האוכלוסיות מסביבנו, ועיסוק בתחומי אומנות שתפסו אותך ועשית בהן חייל.

לצערי, בתקופת חייך האחרונה סבלת מהמחלה הנוראית בה חלית, שהתמודדת אתה עד ימייך האחרונים באומץ ובגבורה בלתי רגילים, ללא וויתור על שום אפשרות טיפול, ובאופטימיות מדהימה. גם זכית שילדינו ונכדותינו יקיפו אותך באהבה כל התקופה הזו עד רגעייך האחרונים.

נוחי עכשיו במקום אליו הגעת ותהיי שלווה לעולמים.

הלל מלמד

נוחי בשלום, יקרה / חנה'לה ישראלי

בצנעה חיה קרול בינינו. חבלי הקליטה בארץ שלא נולדה בה, באורחות חיי הקיבוץ שהיו זרים לה, ודאי תרמו לבחירתה להסתפק בחיק משפחתה ובביתה לאחר העבודה. עם זאת היטיבה לשמור על קשרים הדוקים עם דוברי שפתה האנגלית, וגם עם אחרים אותם בחרה בקפדנות.

מה רבתה שמחתה ואושרה כשאחותה דון עלתה ארצה מדרום אפריקה, עם אחייניתה ומשפחתה, ולפתע נוספה גם לה משפחה קרובה בישראל והשורשים התרחבו והעמיקו.

כמה אורו פניה כשסיפרה שהחלה לסייע בלימוד אנגלית בגנים ובבית ספר יסודי, מאושרת הייתה כשהם פגשו בה בשמחה וידעו להוקיר את מסירותה והתייחסותה אל כל אחד מהם.

איכות הסביבה יקרה מאד לליבה. הקפידה על כלים רב פעמיים בלבד כמו גם על שקיות בד. מנתן למדה לגדל ולהנות מצמחי הגן, ללא ריסוס ושאר מזיקים. בשנים האחרונות התמחתה בהכנת שוקולד וחמאה מחומרים טבעיים ובריאים, שהיו תאווה לחך. האמינה בכל מאודה בשמירת כדור הארץ עבורנו ובעיקר למען דורות הבאים ויישמה זאת בחייה.

שנים רבות היינו בקשר ידידותי ומשפחתי, אך רק בשנתיים האחרונות קרול נגלתה לי במלוא שיעור קומתה, עת המחלה הקשה תקפה אותה. מביקור לביקור דמותה גדלה לעיני. לאורך כל חדשי המחלה שמרה על אופטימיות, על ראיית היש והטוב. בתחילה עוד היינו משחקות בשולחן הפינג פונג שעל מרפסתה, להנאת שתינו. ידיה היטיבו להכות בכדור הלבן, גם כשגופה איבד מגמישותו, וצהלנו כששברנו שיאים חדשים. עם מעוף הכדור התעופפו להן מילותינו, בקלילות, מצד אל צד, צוחקות, מקטרות, שוכחות את מגבלותינו. עם הזמן, כשנבצר ממנה לשחק, הסתפקנו בשיחה השבועית. התעניינה בנעשה בקהילתנו, בארץ, בעולם, חיוותה דעה, ובעיקר – גאוותה והנאתה מתמי, יהב והבנות, מסירות נתן, ואלון שאמור היה להגיע ואף הגיע עם הנכד יאיר. בין לבין זלגנו דמעות כשנוכחה, מידי יום כמעט, באובדניה הפיזיים, אך ידעה בגבורה מעוררת השתאות, לא לשקוע, לצאת מזה, לראות ולהודות על הטוב שעדיין יש בחייה ובמשפחתה. היה מדהים לראות איך על אף המוגבלות הגוברת, התלות בקאטי, המטפלת, היא נשארת אופטימית, חזקה, מתעניינת, חשה את הזולת ורוצה להיטיב. כך אני בוחרת לזכור אותך, קרול יקרה, מתעלה מעל הקושי והכאב, נשמה שגדולה מהגוף המצומק, עטופה בחיוך וברוח טובה, הופכת כל ביקור לחוויה.

נוחי בשלום יקרה, באדמה ובליבנו.

דברים לזכרה של קרול  /  רחל יפה

אתחיל מהשורה התחתונה:

בחוויה שלי, קרול הייתה דמות מאוד מיוחדת בנוף של רמת יוחנן: הצירוף של עולה חדשה שבאה לקיבוץ מדרום אפריקה, המבטא הדרום אפריקאי שלה והיותה חלק מהמפגשים החמים של יוצאי הקהילה האנגלו-סאקסית שלנו בשולחן שלהם בחדר האוכל, החיוך התמידי, האהבה לאנשים ולחברה של קרול, כזו שכייף לפגוש בדרכים המצטלבות בקיבוץ. ותמיד, מאושרת לדבר על המשפחה והנכדות.

לימים קרול גם נהיתה לוחמת אקטיבית לשמירה על איכות הסביבה לטובת העולם. ככזאת, לא חסכה ביקורתה ממי שחס וחלילה השתמש בכוסית פלסטיק, כדי לקחת שמן או כל מצרך אחר בחדר האוכל.

חשוב לי להאיר במיוחד עניין משותף לשתינו: היינו שותפות לקבוצת הנשים הערביות יהודיות שייסדה אילנה לוין אחיטוב לפני  כ – 7  שנים. כל הנשים מישובי המועצה האזורית שלנו. קרול הייתה בין הראשונות שהצטרפו לקבוצה.  הרבה לפנַי.  היא הייתה מאוד נאמנה לקבוצה ומאוד אהבה את המפגשים שלנו.  אני זוכרת אותה תמיד עם חיוך גדול בכניסה למקום המפגש, הייתה מביאה לכיבוד בגאווה שוקולד מעשה ידיה ומדגישה שהוא אורגני וטבעוני. משוחחת עם כולן במאור פנים בשלב ה-small talks,  ויוצרת קשרים אמיתיים. עם חולוד חאלדי מחוואלד, יצרה קרול קשר חברי חם והייתה להן שעה קבועה ומקום קבוע לארוחת צהרים בחדר האוכל.

כשחלתה קרול,  התפעמתי מגדלות הלב שהפגינה ומהדרך בה ניהלה את המחלה. היה לה מאוד חשוב להמשיך לבוא לפגישות שלנו. היו כמה פעמים שבדקתי איתה לפרטי פרטים את הדרך להנגיש ולאפשר את השתתפותה, עד שאמרה לי בכאב שהיא כבר לא מסוגלת. בשלב הזה הרוח כבר לא הספיקה במאבקה כנגד בגידת הגוף.

מקום נוסף בו היה לנו מפגש משמעותי, היה כשביקשתי ממנה לעזור לי בפעילות בצבעי מים בגן רימון. היא עשתה את זה בנאמנות, עם ראש גדול, ועם אהבה גדולה לילדים.

תמיד אהבה גם לספר לי על הפעילות שלה בגן ללימוד האנגלית.

כשאני מהרהרת במפגשי עם קרול, צף לו זיכרון הייחד שלנו בגידול הילדים הבכורים של שתינו, נתן והדס, ובשלב הבא, הייחד של הבנות תמי ואיריס שהיו ונשארו חברות טובות, והמשך בקשר  בין תמי, הדס וכרמי.

תמי, נתן, אלון והמשפחה, תנחומי. אזכור אותה כפי שתארתי כאן.

באהבה, רחל             8.8.23

Goodbye, sweet friend – wendy millard

Carol was my first friend on the kibbutz when I arrived in the 1970's as a young girl, not quite an adult. She and Hillel welcomed me into their home and the homes of their friends and the Melamed family.  Her parents, Ralph and Lily, became close with my parents even though they lived on different continents. We met most of each other's extended families and stayed in each other's home when visiting in the USA and Israel. Carol was generous, loyal, warm and devoted to her friends and family. Family was the most important thing for her and she was delirious with joy when her niece Sara and family came to live in Israel, followed by her sister Dawn. She was thrilled to have Tami and family and Natan on the kibbutz with her and traveled to Alon and family in Peru when it was possible .She visited her brother Charles and his family whenever she could in the USA. She was devoted to her parents and her brother who remains in South Africa. As a young woman, Carol wanted very much to have children and finally, after many years, the three loves of her life arrived. Natan, Alon and Tami– I hope you know how much your mother loved you and how much joy you and your children brought her. You were her everything. Her reason to live. Her greatest joy. There are no words to express her love for you and your children and how you filled her heart and  made her life beautiful. When Carol got her devastating diagnosis of ALS, she chose to live her life as fully as she could for as long as she could. She was heroic and an example to all with her positive attitude in the face of such a frightening prognosis. Every day she was grateful for the gift of life, the gift of family and the gift of friends. She continued to smile, to laugh, to enjoy and to love every day. I will miss Carol always. I will always treasure our special friendship and all the wonderful memories we shared. I still see her as a young woman, with a flirtatious smile and twinkling eyes. Goodbye, sweet friend. I love you,

Wendy