ה' כסלו, 25 בנובמבר 2025

"…לְכַל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים / וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו /

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / שֶנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת /  וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו.." (זלדה)

אכן שמו של ראובן ניתן לו ע"י התחנות הרבות השונות בחייו ותבניות נוף מולדתו.

ראובן נולד ב- 3 בנובמבר 1932 בבית אלפא לחיה והלל עזריאלי. בגיל צעיר חווה את תקופת המאורעות והשורה: " בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן" היתה חלק מהמציאות חייו היומיומית. ב- 1940, עת הפילוג, עברה המשפחה לרמת יוחנן. ראובן מעיד על כך, שבניגוד להוריו, לא היה כלל עצוב ומודאג, משום שהתלהב מתות השדה, שגדלו אז ברמת יוחנן.

בשנים אלו, עת נערך היישוב לפלישה אפשרית של הגרמנים לא"י, חברו ראובן ובני כתתו והקימו את חבורת "ש.א.ן", (נגיד שאנחנו) שתפקידה, במשחקיהם, היתה להלחם באויב. מספר שנים מאוחר יותר, בעת הקרב על גוש זבולון, מלאו הנערים משימות שונות במשק. לימים, יהיו אלה בני הכיתה הראשונים לקבל עליהם את עול ניהול המשק מדור המייסדים.

בצבא שירת ראובן בנח"ל, יחד עם בני כתתו וגם יצא לקורס מ"כים. רוב שירותו עבר בהיאחזות דַּרְדָּרָה, שטח מפורז ממזרח ל"חולה". לאחר השירות הצבאי חזר ראובן לקיבוץ, לענף הפלחה הנחשק והיה לבן המשק הראשון שזכה לעבוד על הקומביין. כבוד גדול באותם ימים. לאחר מספר שנים התמנה ראובן לתפקיד נהג משאית ולא סתם – אלא כזו עם "משא מתהפך" כדבריו. ב 15 השנים הבאות שימש כמחסנאי ב"מחסן הכללי" ורכז הקניות לקיבוץ. ולאחר מכן נכנס לתגבר את צוות האקונומיה – ונשאר לעבוד שם למעלה משלוש שנים כאקונום.

בשנת  1971, בשידוך של מכר משותף מאשדות יעקב, הכיר ראובן את תלמה ענבי מאשדות יעקב. השניים נשאו והגיעו לרמת יוחנן יחד עם שתי בנותיה של תלמה, אביטל ו- ורד. כאן נולד בשנת 1975 בנם המשותף – ירון. שמונה שנים מאוחר יותר, אמצו תלמה וראובן את מיכל ויואב.

בשנת  1979 נחתה על רמת יוחנן ועל ראובן ומשפחתו מכה קשה, עת אחיו האהוב, איש המרחבים הנועז והמשורר יונתן, נהרג בתאונה טראגית באורווה. ראובן חש "יתמות כבדה משאת, וחלל ריק ואין מה למלאו", כפי שכתב. בתקופה מקבילה, פחות או יותר התמנה ראובן לתפקיד שומר השדות של המועצה האיזורית זבולון והוא חש שזוהי מעין "הרמת הדגל" שנשמט מידיו של יהונתן. בזכרונותיו, מתאר ראובן תקופה זו כמשמעותית מאוד עבורו. תחושת המרחבים, ההתתחברות לטבע והקשרים עם שכננו הבדואים, הובילו את ראובן לממש את אהבתו הנוספת: הכתיבה. בתחילה היו אלה שירים למגירה ואט אט הפכו שיריו של ראובן לחלק בלתי נפרד מהקודש והחול, הציבורי והאישי ברמת יוחנן, מעין "טור שביעי" בגרסה מקומית. רבה היתה גאוותו של ראובן על ספר השירה הראשון שיצא לאור ב- 1997. ומאז עוד ארבעה ספרי שירה.

בעת היותו שומר השדות, רכש ראובן מיומנות נוספת :הכנת הקפה והתה, הידועים בתור  "קָפֶה-רוּבֵן", שנודע לתהילה בכל האזור. הקפה נרכש בחנות סודית בשפרעם ועלי התה נקטפו בשדות במקומות עלומים. במשך שנים רבות, כל ארועי המשק, מקבלות שבת וחג ועד טיולים וארועי תרבות, זכו במיכלי הקפה והתה המשובחים.

מכל חברי הכיתה שנשארו ברמת יוחנן, נותר ראובן האחרון שבהם.  בסיום המסע מתאחד עם יקיריו וחבריו בעולם שכולו טוב. בטוח שהוא כבר מארגן להם קפה טוב וריחני… נוח בשלום על משכבך חבר יקר.

תלמה, אביטל, ורד, ירון, מיכל- בית רמת יוחנן מחבק אתכם.

ראובן יקירי, – תלמה

רק כ – 3 חודשים עברו מאז שהכרנו ועד שעמדנו על שפת הכנרת תחת החופה יחד עם שתי בנותי הקטנות.

אני בימים ההם – אלמנה צעירה מקיבוץ אשדות יעקב שליד הגבול. בתקופת מלחמת ההתשה נהרג בעלי, חגי ענבי ז"ל,

בעלותו על מוקש בשדות הקיבוץ, וחשך עלי עולמי.

כעבור כ-3 שנים, לאחר שהכרנו והבנו שזהו זה, אתה מיד התמסרת לתפקיד המשפחתי של בעל משפחה המגדל שתי ילדות "מוכנות".

בשל אופייך הפתוח מיד השתלבת בקשרים הדוקים עם כל משפחת ענבי הרחבה, שקבלה אותך כבן משפחה אהוב.

עברנו לרמת יוחנן ואתה הפכת בין-לילה מרווק מזדקן – לאב לבנות בתנאי הלינה המשותפת. לאחר כמה שנים נולד לנו ירון בננו המשותף.

54  שנים עברו ואנחנו ביחד כל אותן שנים, ביחד עברנו את החוויות של גידול הבנות והגדלת המשפחה, חיי השגרה, וגם הטיולים בעולם.

תמיד היית רגיש ומתחשב, ונענית לכל יזמה שעלתה בדעתי. יחד  צללנו לפרויקט של אימוץ הילדים ולא נרתענו על אף הקשיים שבדרך.

הופתעתי מפתיחותך הרבה לכל נושא .

בעקבות שיחה בה השתתפנו באחד מאירועי התרבות בקיבוץ, נפתח לפניך עולם חדש. עד אז היית ביישן וסגור,

ולפתע גילית שאפשר לדבר ולהתבטא מהלב. התחלת לכתוב שירים ואפילו לפרסמם –

שירים מרגשים על יפי הטבע, על רגש אנושי, ביקורת על אירועים בקיבוץ ובמדינה, ברכות משפחתיות,

ולהבדיל – הספדים. זה מילא את עולמך.

חמישה ספרי שירה פרסמת, התלהבת מגלוי המחשב שבו כתבת, ניקדת ותייקת את השירים.

ייחסת חשיבות רבה לחגי הקיבוץ ולהתכנסויות המשותפות. תרומתך לאירועים המשותפים הייתה בהכנת קפה מבושל ותה עשבים לציבור.

התמדת בכך לאורך שנים, ומדי יום שישי היית טורח במטבח להכין את השתייה בסירים הגדולים לקראת המפגש על הרחבה לאחר קבלת השבת.

כך נולד המושג "קפה ראובן". ההמשך היה כשעברנו לבית החדש. ביזמתך הזמנו את השכנים החדשים לקפה ראובן בשבת אצלנו על המרפסת. המנהג נמשך לאורך שנים וקראנו לו "מועדון הקפה", שהפך למעין משפחה. מדי שבת התכנסנו עם כיבוד קל וקפה טוב, ושיחה על עניני השעה. חגגנו ימי הולדת ואירועים משפחתיים של חברי המועדון.

בהמשך פתחנו קבוצת ווטסאפ בשם זה, ולאחר שראובן נחלש המועדון ממשיך להתקיים – עד היום, כאשר כל שבוע מוזמנים בקבוצה למשפחה אחרת שמארחת.

השנים האחרונות היו לנו קשות. הזיקנה לא פינקה אותנו. ראובן הלך ונחלש, איבד יכולות, וגם מילים, והתקשה להשלים עם אובדן היכולת להתנייד בכוחות עצמו. הרגיש חסר אונים כשנלקחה ממנו העצמאות.

גם כשסבל לא איבד את חוש ההומור ומדי פעם הגיב באימרה הומוריסטית בתאור מצבו.

אני מלאת תודה על העזרה והטיפול שראובן זכה בהם בתקופת זקנתו.

לאחר תקופה קשה בבית עם מטפלת העברנו את ראובן לבית האבות יחד עם ילדינו שהתגייסו, וחלקם אף באו מחו”ל לעזרתי.

פה קיבל ראובן יחס אדיב וטפול מסור בהתאם למצבו.

עלינו לברך ולשמור תמיד על קיומו של הבית הזה עם הצוות הנפלא בהובלת רחלי, שדואג לחברים בסוף דרכם.

ראובן יקירי, אני שמחה שחיית חיים מלאים ומאושרים, עם משפחה גדולה ואוהבת, זכית לילדים/ות, נכדים/ות, ואפילו נין.

נתראה בקרוב…

רוביק – ורד ישי (ענבי)

השבועיים האחרונים היו הכי ארוכים שאפשר,

משהו בחוסן, וברצון שלך לחיות,

היו כ״כ חזקים גם כשהיית לקראת הסוף.

אבל אני רוצה להצליח לראות פחות את השבועיים האלה, ויותר את החיים שלפני..

אז חוזרת חמישים ומשהו שנים אחורה,

אני בת חמש, אביטל בת שבע,

שתי ילדות שאיבדו את אבא שלהן, ואז אתה פוגש את אמא,

ומקבל אל עצמך עיסקת חבילה שכזאת, אחת פלוס שתיים.

ועטפת אותי מהרגע הראשון בחום ושמחה ואהבה,

ונתת לי מקום בטוח ורגוע

ונתת לי בית ומשפחה.

וכמה שהיית אבא,

לא קראתי לך אבא,

כי כן, היה לי אבא אחר,

ואתה בגדולתך השארת מקום לו ולמשפחה שלו, שהפכה גם לשלך,

התמזגת בצורה אצילית וכ״כ טבעית בשבט הגדול,

ואני הרווחתי מכל הכיוונים,

הרווחתי יותר מאבא.

רוביק,

היית כ״כ טוב במילים וחרוזים ושירים ,

ועכשו אני לא מוצאת את המילים שיתארו את מה שהיית לי,

כשידעתי תמיד שאתה פשוט אוהב אותי, ושמח בי,

ואחר כך כל-כך אוהב את מוכה ואת הילדים שלנו.

רוביק,

מחפשת מילים שיסבירו את הקשר הבסיסי המוחלט שזרם לך בדם למקום הזה,

לחצר הקיבוצית, לגבעות שמסביבנו, ולשמיים שמעליהן.

בין אינספור נסיעות איתך בג׳יפ המפורסם, ספגנו את ההתרגשות מהיופי הזה.

וההזדהות המוחלטת הזאת עם החצר הקיבוצית המשיכה אצלך עד הסוף,

גם כשאת הג׳יפ החליפה הקולנועית,

ואותי החליפו הילדים שלי בישיבה לצידך.

רוביק,

היית רגשן,

ולא היה צריך להגיד הרבה בשביל שתחנק מדמעות בגרון,

ועכשו,

עכשו תורי להחנק מדמעות.

ראובן אהוב ויקר,

ביום ראשון סיימת מסע חיים בן 93 שנים, ולמעט התקופה האחרונה – חיים מלאים ובעלי תוכן ומשמעות.

תמיד ידענו שאתה איש של מעשים. חרוץ זריז יעיל ונכון לכל משימה קטנה כגדולה, ושביטוי רגשות במילים פחות נוח לך.

אך בעיקר ידענו שהדרך שלך לבטא רגשות בעוצמה ובעומק יצירה  הינה בכתב, בשירה שנבעה ממך כמעיין שופע. כשקראנו את השירים שלך הבנו הרבה מאד.

דברים שלא אמרת בקול, נכתבו בפסוקים מדויקים ונוגעים. זו הייתה שפת החיים ושפת האהבה שלך, ואנחנו למדנו לקרוא אותה ולהבין אותך. שירייך נכתבו בשפה עשירה, לעיתים מליצית עד שמדי פעם נאלצנו להיעזר במילון לפענח מילה זו או אחרת.

השירים שכתבת נבעו מתוכך ומעולמך: שורשי משפחתך, הבית הקיבוצי, המשפחה שהקמת, הטבע השדות והתייחסות לאקטואליה שהלכה והכאיבה עם השנים.

טקס קבוע היה בעת שהגענו אליכם לרמת יוחנן, עוד בטרם התיישבנו וכבר הושמה בידנו הניילונית עם יבול הימים והשבועות האחרונים, ובטרם הספקנו להנות מכל השפע הוגש הקפה – קפה ראובן.

ומיד לאחר הקפה, הסיור בשדות, במרחבי הטבע שכל כך אהבת. אתה והשדות והנופים סביב רמת יוחנן הייתם כאחד, חיית עם הטבע את חילופי העונות, הכרת כל מטר וכל קפל קרקע.

עם השנים הצטמצמו הסיורים לסביבה הקרובה יותר ובשנים האחרונות לשבילי הקיבוץ בלבד אך גם בשנים אלו ניתן היה לחוש את הגאווה ותחושת השייכות  שלך לקיבוץ, לנופיו ולאנשיו.

במשותף עם תלמה יצרת מרחב משפחתי מחבק ומקבל, זכורות לנו הפעמים שילדינו מצאו אצלכם מקום בטוח ומחבק בתקופות של סבבי הסלמה בעוטף עזה. זכורים גם ימי שישי סביב השעה שש בהם הצטרפו אליך הנכדים להכנת "קפה/תה ראובן" כמסורת רבת שנים בסיומה של ארוחת שישי בחדר האוכל.

ראובן יקר, אנחנו נפרדים ממך היום, מודים על שתקופת הדעיכה שלך הייתה קצרה, ומקווים שלא סבלת הרבה. הרבה ממך נשאר איתנו.

אוהבים מאד.

סבא יקר

מהרגע שנודע לי לפני שבועיים שמצבך מתדרדר והזמן קצוב,

התחושה שממלאת אותי היא: זכות גדולה.

מרגישה באמת בת מזל שליווית את חיי עד גיל 28

והיית לדמות משמעותית שגדלתי לצדה.

אז לקראת הפרידה הזו

אספנו את המחשבות והזכרונות ששטפו אותנו בימים האחרונים ויצאה לנו רשימה ארוכה של תודות.

תודה על נסיעות קלבקר מרגשות

שבארגז שלו תמיד דאגת לאבוקדו במידת הבשלות המושלמת – מוכן לאכילה.

ואם כבר אבוקדו…

תודה על ארגזים שגרמו לכל חבריי לקנא בי,

ועל השיטה הכי טובה, ומבחינתך ה-יחידה למריחת אבוקדו על טוסט..

תודה שלימדת אותי שאוספים רק מן הארץ, כי פגיעה בפרנסת הקיבוץ לא באה בחשבון.

תודה שלימדת אותי לזהות את אלו שקיבלו ביס מחולדה,

ותודה שלימדת אותי איך קוטפים קלמנטינה בלי לפצוע את הקליפה

תודה על טיולי קפה לחברים בשפרעם

ותודה שהזכרת לי, לכל חבריי, ואני מאמינה שלרבים ממי שעומדים כאן היום – שפינג'ן זו הכוס ולא הכלי שבו מכינים את הקפה.

תודה שלימדת אותי על שוויון בהקפדה שלך לקטוף את הצמחים לתה מגינות שונות בקיבוץ בכמות שווה כדי לא לחסל גינה אחת.

תודה שהושבת אותי עם רגליים מתנדנדות באוויר על עגלות כסופות באקונומיה בזמן שאתה עמל על "תה-קפה ראובן" שגרם לי להתהלך בגאווה בימי שישי בערב ברחבה, בקיבוץ לא שלי.

תודה על גלידות בשעות הקטנות של הלילה

ליצ'י קלוף במקרר מוכן לאכילה,

ובצל מטוגן מראש למצברייט של אחרי העומר.

תודה על מתנות מרובות מקרנות השוטרים שמקשטות את כל בתי הנכדים

שדרשו טיפוסים על סולם לעליית הגג, גם בימים שבהם הלב של כולנו כבר רעד.

תודה על עקביות בסטייל האפודה שאיכשהו חזר לחיי ותמיד יזכיר לי אותך.

תודה שלימדת אותי לנקד בנקדן (שהיה אז "הייטק" רציני),

שהנחת את לבך החשוף

על כל כך הרבה דפי נייר,

תודה שלא ויתרת על החלום להוציא ספרים,

ודאגת שעכשיו יישאר לנו פה כל כך הרבה ממך.

תודה לך, סבתא, שבחרת לנו כזה סבא טוב.

תודה על כל מה שעשיתם בשבילי יחד.

שהגעתם לבקר אותי בשבתות בצבא עם פינוקי חדר חלב ועוגיות שוקולד צ'יפס בשפע.

שנסעתם מרחקים בשביל לחגוג איתנו חגים גם בשנים שזה לא היה פשוט,

ושהראיתם לי איך נראית זוגיות ואהבה שעוברת דרך ארוכה ארוכה.

תודה לך סבא

שלימדת אותי שקרבה לא חייבת להגיע משיחות עמוקות וארוכות,

קרבה של רגעי חיים פשוטים

ומעשים שהיו בהם חום, אהבה ודאגה.

אני אוהבת אותך מאוד סבא

ומודה לך על כל השנים האלה

בזכרוני תמיד אראה אותך

בהליכה נמרצת עם אפודה וכובע מצחיה, מחייך אלי בחיוך שובב עם קריצה

ראובן יקר, תלמה אחותי היקרה, אביטל ורד ירון ומיכל יקרים:

בסוף הדרך מגיע הרגע בו נפרדים, פרידה פיזית לא רגשית.

במקום לספר בנפלאותיך לאחר מותך והן כלל לא מעטות,

בחרתי לקרוא קטעים מדברים שאמרתי לך בימי הולדתך בפניך, בחייך.

ועוד שיר, פרי יצירתך.

ביום ההולדת  ה 80 אמרתי לך:

מה מברכים לצעיר כזה, ממש עול ימים,

אחד שנושא על גבו עולן של אי אלו שנים?

במקום להסתבך אנסה לומר מה אני רואה.

ובכן, לפני בחור צנוע ועניו, נחבא אל הכלים מאין כמותו,

לעולם לא יפנה את אצבעו או את סביבתו  אל עבר עצמו,

בדרך כלל ישלח את מבטו פנימה, אל תוך נפשו.

אתה בעצם לב פועם ורגיש בצורת אדם,

כל חושיך צמאים, כמהים – לקלוט, לחוות את העולם,

ובתהליך מסתורי שאין לו פשר  או מחיר,

מתחברות כל הוויות העולם בליבך – לשיר.

לא פעם שאלתיך מניין נושאי השירים? כיצד בכלל הם נולדים?

השבת בפשטות גמורה, אפילו בתמיהה –

הבוקר ראיתי נמלים משחקות בשיירה.

הם כאן כולם, נושאי כל השירים בעולם שמסביב,

אני רק מתבונן ומתרשם, חורף קיץ סתיו אביב,

על העצים והפרחים, הציפורים בעננים או בשמים הכחולים,

על השדות המשתרעים, על התלמים הנחרשים,

ועל האנשים וחייהם, על שמחתם ויגונם, צחוקם, פשרם ועצב סיומם..

חלפו חמש שנים, שוב יום הולדת,  85, ואני שוב חוטא ואומר את שבחך בפניך:

אתה איש של מחשבות ומעשים טובים,

צנוע להחריד, נחבא אל הכלים,

ובלבבך בפנים, רוגשות, מתערבלות וסוערות, רבבות מילים.

והן אכן קופצות ומתפרצות, מילים בחרוזים,

והן פותחות את סגור הלב אל החבוי עמוק בפנים,

סוגי תחושות שונים שמחות וכאבים,

חלומות שנחלמו עליזים או עצובים,

שאיפות שנשאפו לאורך השנים.

היכולת ליצור דבר חדש היא פסגה של החיים,

ושיריך שבלי הרף מנשמתך נובעים,

הם שיא נכסף אליו הגעת וממשיך כל יום להגשים…

את ספר הזיכרון של בתי שנפטרה עיטרנו בשירים פרי עטך, אקרא אחד מהם עם השינויים המתבקשים:

יָמַי

בֵּין וּמֵעַל פִּרְחֵי יָמַי לְרַחֵף,

יָמַי: דַּפַּי סֵפֶר בָּהֶם אֲדַפְדֵף,

מִצּוּף יוֹמִי לִגְמֹעַ לְבַל יִנָּדֵף,

בְּדַפֵּי הָאֹשֶׁר טָמוּן גַּם הַכְּאֵב.

אֶל יוֹם חָדָשׁ אֶפְתַּח עָלֵי כּוֹתֶרֶת

בְּמַמְלֶכֶת יָמַי יְלָדַי הָעַטֶּרֶת,

אֲבִיטַל, וֶרֶד, יָרוֹן, מִיכַל,

אֶל עוֹלָם אַבָּהוּת לִי פְּתַחְתֶּם שַׁעַר.

יַלְּדִי – עַלְעָלֵי אֲנִי גִּבְעוֹלָם

הֵם עָלַי כּוֹתָּרְתִּי מוּל פְּנֵי הָעוֹלָם.

שמור לך מקום בלבי – קרן שחר

ראובן, הסתכלתי על המקום בו נפרדת מאיתנו ונכנסת למנוחת עולמים – מקום מטופח ועליו זרים של פרחים לבנים וסגולים. הפרחים לקחו אותי בבת אחת עשרות שנים אחורה- לשכונה הדרומית כשהיינו שכנים. הייתה לכם גינה גדולה, מטופחת, מלאת ריחות וצבעים. גינה שמחה- מעידה על הבית שיצרתם. זוכרת בית שמאפשר מגוון דעות, מעודד- זוכרת בית שמדבר. זוכרת גם זוגיות נעימה, משתפת, סבלנית ומכבדת.

מסע הזמן הזכיר לי את תנור העצים שלכם שתמיד הקפדת למלא מבעוד מועד כדי שלכולם יהיה חם נעים וחם. מהתנור המשכתי לקיר העץ ואם אננ זוכרת נכון גם היו את הצלחות של לוזר שעיטרו את הקירות. מנהרת הזמן שאבה אותי אל הג'יפ הירוק שבו היינו נוסעים לבקר את חבריך הבדואים. זוכרת בשבתות את צלחת הממתקים שחיכתה לנו לאחר מנוחת הצהריים, את טיולי המשפחות שלעיתים הייתי מצטרפת אליכם . זוכרת את ארוחות הערב הפשוטות הכל כך ארץ ישראליות עם הלחם, הזיתים והגבינות. מאוד אהבת את ארץ ישראל, את הקיבץ, את הטבע שלימדת אותנו לשמור עליו, להעריך.

הפרחים… הפרחים הלבנים שליוו את לכתך היום מסמלים עבורי את גודל המעמד – את לכתו של האיש החזק, הנדיר, זה שתמיד התעניין בשלומי. הפרחים הסגולים את הרכות שהסתתרה בתוך האיש עם כובע הקאובוי ואת זקיפות הקומה.

כל פעם כשהייתי רואה אותך על המדרכות הייתי אומרת לך: "נשבעת לך שאתה נראה בדיוק כמו לפני שלושים וארבעים שנה – לא רואים עליך את השנים שעוברות". באמת שלא ראיתי – ואולי מוטב שכך, שאזכור אותך במיטבך.

ראובן, שמור לך אצלי מקום גדול בלב.

נוח על משכבך בשלום איש יקר.

ראובן יקר – כעת נפרדים גם ממך. –

רק תמול שלשום הלך לעולמו חברנו היקר והאהוב מיכאל והנה הלכת גם אתה בעקבותיו לעולם שכולו טוב, ואנחנו כל כך עצובים. בלעדי שניכם עולמנו יחסר את חלקכם בחברות, בדאגה ההדדית, בהומור וגם חלק מהאחיזה באדמת המקום ואנשיו.

השכנות שלנו שנוצרה עם המעבר לשכונה הצפונית לפני כעשרים וחמש שנים, הולידה את "מועדון הקפה" של שבת בבקר. ארבע משפחות היינו, שילדיהן כבר בגרו, מתמידות להיפגש,  בסדר קבוע, לארח ולהתארח האחת אצל השנייה. ראובן הוא זה אשר על הקפה, עם הבריק והפינג'אנים, גאה בהכנתו לפי הכללים אותם רכש אצל ידידיו, שכנינו – הבדואים. עם הזמן גדלה מעט החבורה. מדברים על דא ועל הא, "מדסקסים" נושאים מענייני השעה ומענייני הקיבוץ, מציינים שמחות וימי הולדת. עוגן קבוע בסדר השבוע.

השכנות נעמה לנו מאד. תלמה וראובן – ראובן ותלמה., בנשימה אחת. זכינו להתבגר ולהזדקן ביחד. לשתף, לתמוך ולהיעזר. וכעת גם חווים יחד אתכם את כאב הפרידה.

למרות הידיעה שככה זה בטבע, ואפילו שהפרידה הינה קץ לסבל – הסופיות קשה ומייסרת.

נוח בשלום על משכבך, חבר, שכן יקר ואהוב. תלמה יקרה, אוהבים אותך. אנחנו ממשיכים להיות כאן מעבר לקיר ובקצה קו הטלפון.  אין נחמה אלא בדור ההמשך שהקמתם ועליו גאוותכם. תנחומינו גם לכם שאר בני המשפחה..