רבקה רובינשטיין, אחרונת אנשי קבוצת הצפון, זכתה להיות ממניחי היסוד לרמת הצפון, היא רמת יוחנן, לצעוד עמה יד ביד את צעדיה הראשונים, ולהיות מן האמהות הראשונות בקבוצה. הגם שברבות השנים נתפרדו דרכיהן של רבקה ושל הרמה, שבה היא לכאן באחרית ימיה, ובאדמת המקום אנו מביאים אותה למנוחתה האחרונה.
זמן קצר אחרי העלייה לקרקע על אדמת מג'דל העלתה רבקה על הכתב את החוויה הבראשיתית של יצירת יש מאין וכך כתבה במאמר לו קראה:
צעדים ראשונים רבקה רובינשטיין 1932
הידיעה הגיעתני בהיותי בתל אביב. בבת אחת פרחו כל החלומות ונשארה ודאות אחת: אנו עולים על הקרקע.
מעתה נהפך כל יום שהותי בתל אביב לקשה מנשוא. היה רצון "לעוף" ולהיות יחד עם החברה.
בגניגר מצאתי את מלאכת הפריקה במלוא תקפה. פרקו כל מה שניתן לפרוק: צינורות, צריפים חדשים וצריפים שנדמה היה כי רק בנגיעה יתפוררו ויהיו כלא היו.
קשה היה לראות את חצרנו הגניגרי החמים המלבב המטופל והנה הוא שומם ואין בו איש. רק חורשת חיים, וגינות הפרחים הססגוניות (שנתיתמו לאחר שנלקחו מהן הצריפים)נשארו כשרידים ל"אידיליה הגניגרית".
התרכזנו בחרבות גניגר לרגלי יער בלפור ומדי יום ביומו היו נעלמים כמה אנשים ומצטרפים לפלוגת מג'דל (שמונה בחורים ובחורה אחת.
נשארנו אחדים ללגמר הפריקה. במתיחות ובחוסר סבלנות בילינו את הימים האחרונים. בשבת לא התאפקנו עוד ונסענו לביקור.
לי היתה זו ההפגישה הראשונה עם מג'דל. תרתי בלי הרף אחרי אותו מקום. אם כי ידעתי כי עוד רחוק הינהו. איהו סוף סוף מקום משכננו, ביתנו העתידי? מה טבעו? מה מראהו?
נראו לי שעות הנסיעה כיממות שאין קצה להן.
הגענו לכפר חסידים, הלב החל לדפוק בחזקה. מכאן נדנוד – עפעף והרי לך "מג'דל", אמרו החברה. אך לא כן הדבר. רק יצאנו מהמושב והרי לפנינו שוב עמק, שוב שדות כרובים וקמה זהובה, בשלה. אלא ששונה הוא עמק זה מעמק יזרעאל ואחר הלוך רוחו.
בעמק ההוא היה הכל שוקט ונח, היה חם שנראה היה כניתן למישוש, היתה שלווה בוטחה על השדות, ועמק זה – רק נכנסנו בו – תקפתנו רוח סוערה שובבה טפחה את שערותינו על פנינו, לא נתנה מנוח.
היה איזה דוק כלחל פרוש על הרי הכרמל, ואותו דוק פרוש גם על נשר וחיפה העיר שבתיה נראו כמכורת ענקית במורד ההר.היתה שקיפות עד כי גלי האויר נראו בנועם. הגבעות שעוטרות את העמק – אפורות, שוממות ומאיימות. ים מבריק כבדולח באופק.
עברה מחשבה: איזו מזיגה1 ים, מרחב הרים ואופק מעורפל.
מרחוק הבחינה עיני בבניין מצודה. זהו? שאלתי.
תשובה ברורה לא קיבלתי ושוב חיכיתי בקוצר רוח.
כן, זהו! התגלתה לפני מג'דל במלוא הדרה:
יער צברים עבות על הגבעה מתחת לבניין האבן הקודר,
באר ערבית ופינת חמד ירוקה על ידה.
חציר ירוק, דשן, גינת ירק שהכין חיים להקביל בה את פני הבאים
ואבטיחים אדומים כדם.
על פנינו עבר במהירות הבזק רוכב על סוסה לבנה. לא הכרנו את פניו ורק על פי כלבתו, חברתו הנאמנה, דיאנה, ידענו כי זהו אמציה. הפגישה היתה כאילו באנו מעבר לים.
הלכתי לראות את ה"משק". בחירבת מג'דל היכני החושך בסנוורים ולא הבחנתי דבר מלבד הקירות האפלים המלאים טחב. רק לאט לאט הזדקרו לפני דמויות אחדות ששכבו על המיטות מסביב לשולחן.
"למה זה המיטות מסביב לשולחן?" – שאלתי
"פשוט מאד" ענה ישראל, "כסאות אין לנו, מים אין לנו, והרי זה קימוץ בזמן: קמים, מתלבשים, יושבים על המיטות ואוכלים".
עליתי במדרגות לקומה השנייה. שני אוהלים התבדרו ברוח, והיו בה חדרו המבודד שהתקין לו דוב, חדרו של אמציה ופרוזדור גדול ביניהם.
בפינה עמד מטאטא מקושט במטלית גדולה אדומה.
"לשם מה זה?" שאלתי,
"למה?" תמהו הם – "היינו כאן שמונה, כולנו יצאנו לעבודה ביער ורק צפורה, יחידה, נשארה בבית . התנינו איתה: "אם יתנפלו עליך ערבים או יבואו לשדוד ממשקנו, תרימי את המטאטא ותנפנפי בחלון. זה יהיה לנו האות!"
חדרו של אמציה היה אורגינלי ביותר:
על הקיר ליד המיטה תלויים היו רובה, שבריה משובצת, השטייר ההונגרי שליוהו תמיד בדרכו ותמונה ורדרדת בה עמד חייל אדמוני ויפה עיניים ליד עלמה ורדרדת אף היא.
"מה זה?" שאילתיו? "זהו ההווי שלנו עד כה" ענה הוא וחיוכו הקונדסי בעיניו.
הסידורים כאן היו אידאליים: המקלחת היתה חדר קטן, מרובע ומשקוף לו בלי דלת, למותר היה החבר שעמל, בלאו הכי עד כי השיג דלי מים ממשיך לעמול כדי להסתר מעין רואה. פינה כזאת לא נמצאה בו. בית השימוש היה בקומה השנייה , פתוח משני צדדיו: מלמעלה ומלמטה ונסגר ע"י דלת שירדה מציריה.
בערב התכנסנו ליד המדרגות במג'דל. היה רצון עז לשבת בצוותא. נראינו כקומץ קטן מאוד בנוף הבלתי מסביר פנים כל עיקר. הרגשנו כי רק החבורה היא שנותנת לנו את הבטחון והאומץ, וערב ערב התכנסנו. אחד התחיל לשיר ואחרים החזיקו אחריו. פרצה שירה אמיצה, זקופה, התלכדו הקולות ויהיו ללב אחד.
שירי הקוזאקים מצאו הד בנפשנו, אולי בגלל הלא-אכפת שהיינו מוכרחים לסגל לעצמנו בכדי לא להגיע לרפיון, ואולי בגלל השמחה האמיתית, היגון העמוק והפשטות הרבה. הסתכלתי סביבי. היה ליל ללא ירח. אורם הלוחש של הכוכבים התלכד עם אלפי אורותיו-פניניו של הכרמל, שהיו שפוכים על צלעו והוסיפו להוויה ברוך רזי, רומז ומפתה.
העמק היה אפל כים שחור ואנו כבלב אניה בתוכו.
ריח החציר המשכר, החריף נישא אלינו.
ואנו שרים בחצות ושרים באשמורת התיכונה ושרים ושרים…
